שקרים, שקרים איומים וסטטיסטיקה, או: תוקף כרטיסך? פג!

נפתח בעדכון – ארקדי דוכין הוא המצטרף העדכני ביותר לרשימת הפגים הייצוגיים. מסתבר שבראיון עם רפי רשף הוא סיפר שהוא נולד במשקל של 800 גרם ודאגו שהוא יאכל כל הזמן. שלל הסיפורים האלו על פגים שמגיעים לגובה של שני מטר פלוס כבר התחילו להלחיץ את אחת האמהות בפגייה שממש חששה שהילד שלה ייצא גבוה מדי. איך אומרים בפולנית מדוברת? שאלו יהיו הצרות שלנו.

חזרה לדפנה שלנו.

בפוסט הקודם זנחתי קצת את התיאור של דקה אחרי דקה שאפיין את הפוסט הראשון, וקצת קפצתי קדימה. בפוסט הזה אני אנסה לתאר קצת את ההתחלה שלנו והרבה מאד פרטים לוגיסטיים מרתקים שאני מקווה שלא יהיו רלבנטיים לאף אחד מהקוראים כאן. מתנצל מראש אם הפעם הפוסט יהיה יותר….אינפורמטיבי, אבל גם את הדברים האלו אני מרגיש שיש צורך להעלות על הכתב.

כזכור, אחרי הלידה, יערה עברה למחלקת יולדות, לחדר עם יולדת טרייה. אחרי יומיים שם, גילו התחשבות רבה והעבירו אותה לחדר נפרד. מסתבר שיש מודעות רבה לרגישות המיוחדת שיש ליולדת של פג ומשתדלים להעביר את היולדות האלו לחדרים פרטיים, עד כמה שאפשר. אז החדר הזה בהחלט היה שדרוג, למעט העובדה שמחוץ לחדר, בדיוק מול החלון שבדלת, התנוסס פוסטר של תינוק ענקי. משהו בזווית הייחודית של הפוסטר הזה גרם לי להיבהל כל פעם מחדש, במחשבה שיש תינוק תלת מימדי ענק שמרחף מחוץ לחדר. לא משנה כמה פעמים אמרתי לעצמי שזה לא אמיתי, בכל פעם שנעמדתי בטעות בזווית המיוחדת הזאת….בום! תינוק תלת מימדי לפנים.

אני מנסה לחשוב על הדרך הטובה ביותר לתאר את התחושה שלנו בימים הראשונים האלו, ואני מתכוון ממש ליומיים-שלושה הראשונים. למרבה הצער, הביטוי הכי טוב שהצלחתי למצוא הוא דווקא ביטוי באנגלית – Blindside.  המשמעות של הביטוי הזה היא להיפגע באופן לא צפוי מהשטח המת שלך, ה-Blind side. זה מזכיר לי משהו מעניין שקראתי פעם על פציעות שמתרחשות כתוצאה מנפילות. מסתבר שאם אתה נופל נפילה קטנה (נגיד ביציאה מהאוטו) יש סיכוי גדול יותר שתיפצע מאשר אם תיפול מגובה רב יותר. ההסבר הוא פיזיולוגי – כשיש נפילה ארוכה יותר, הגוף מבין שהוא עומד לספוג פגיעה והוא מכווץ את השרירים או עושה הכנות אחרות שיכולות למזער את הפגיעה. כשהנפילה קטנה וקרובה יותר לרצפה, הגוף ואתה מופתעים יחד ולכן פחות מוכנים ולכן – סיכוי גדול יותר לפציעה לא נעימה. המשפטן שבי מרגיש את הצורך לציין שזה לא חל על כל הגבהים ואין להסיק מהאמור לעיל שעדיף ליפול מקומה חמישית מאשר מקומה שנייה. אבל חזרה לעניין – את הלידה של דפנה אני ממשיל לנפילה מהמרחק הקצר. לא היה זמן להתכונן, ועד שהיא לא נולדה, לא ידענו אפילו שאנחנו בעיצומה של נפילה כלשהי. אז פתאום אתה מרגיש את הרכבת הזאת נכנסת בך מהצד ואתה לא מבין איפה אתה נמצא בכלל. לכן, כמו שציינתי כבר, כל מזל טוב נשמע לנו חורק, כל איחול היה נשמע צורם וכל ההרגשה הייתה של רכב שירד לשוליים ואנחנו אפילו לא יודעים איפה ההגה בשביל לנסות ולהחזיר את הדברים למסלול.

יומיים אחרי הלידה חזרתי הביתה מאוחר, לנסות לאכול משהו וללכת לישון לכמה שעות לפני שאחזור שוב לבית החולים. ההורים של יערה לקחו את הילדים, יערה הייתה כמובן במחלקת יולדות והייתי לבד בבית. ישבתי ליד שולחן האוכל וניסיתי להתרכז באיזו כתבה מטופשת בעיתון כשפתאום, נחתה עליי מן הכרה משונה כזו שזהו. באמת נולדה לי ילדה בשבוע 26 ועכשיו הולכת להיות פה דרך ארוכה מאד, בלי ערובות לתוצאה הסופית. ברור שהבנתי את זה כבר קודם ואפילו הספקתי טיפה לעכל, אבל זה כמו מכה כזו, שבהתחלה אתה אפילו לא בטוח אם האצבע הקטנה ברגל באמת פגשה את הקצה של השולחן שוב. אבל אחרי כמה שניות, כשההלם הראשוני עובר, אתה מרגיש את הגלים של הכאב מתפשטים למעלה ומבין שכן, זה באמת קרה. אז זה היה מן רגע כזה, שבו אתה מבין שלא משנה כמה תמיכה ואהבה וחיזוקים תקבל מהסביבה, זה העולם הפרטי והאישי שלך שחטף את המכה הזו, ועכשיו מתחילה התמודדות שאתה בכלל לא מוכן אליה ולא חשבת אי פעם שתידרש אליה. כל הסיפור הזה של הלידה והפגייה וכל מה שמסביב עמוס ברגעים מפחידים, עצובים, מרגשים ושמחים. אבל כנראה שמכל הרגעים האלו, דווקא הרגע הזה, במטבח, לבד בבית, יומיים אחרי הלידה – זה הרגע שבו ההכרה שלי סופסוף החליטה להדביק את הפער מהמציאות ולנחות עליי בכל העוצמה שיש לה.

לפחות במחלקת יולדות גם זכינו לאקשן מסוים כשבערב אחד התפרסו במחלקה מאבטחים קשוחים, שניים במסדרון ושניים מחוץ לחדר של אחת היולדות. הם היו נראים כמו מאבטחי שב"כ טיפוסיים, עם האזנייה המתחייבת והאקדח הלא-כל-כך סמוי. ניסינו לנחש אם מדובר ביולדת של משפחת פשע, אישיות פוליטית רמת דרג או מחבלת מסוכנת. בסופו של דבר, המאבטחים התאיידו די מהר וכותרת בווינט רכילות ביארה לנו ששני כהן ילדה. הנחנו שהיא בילתה את הזמן המתחייב במחלקה לפני שהיא עלתה למלונית.

זה יישמע קצת מצחיק, כי החיים של הידוענים ממילא רחוקים משלנו בכל כך הרבה מובנים, אבל כשראיתי את התמונות שלה יוצאת מהמלונית עם הסל-קל, מוכנה להתחיל בחיים החדשים, הרגשתי צביטה בלב. כאילו, הנה מישהי שאני מכיר (כאילו) והיא הולכת הביתה עם תינוק/ת והכל פשוט נפלא ופוטוגני. כמובן שזו מחשבה לא רציונלית ולכל אחד יש את הקשיים שלו….ובכל זאת.

חזרה לעולם של פשוטי העם. הפגייה די מאורגנת ויודעת שהורים לפגים הם אנשים מאד מבולבלים שצריכים סיוע והכוונה. לכן, יש ממש ערכת הכנה שמקבלים מאחת מעובדות הפגייה שמקדישה את כל זמנה לתדרוך ההורים החדשים. התדרוך מקיף נושאים לוגיסטיים חשובים, חלקם רפואיים וחלקם לוגיסטיים של ממש. למי שמודאג מהיבטים פרקטיים – רכב אחד מקבל חנייה חינם לכל תקופת האשפוז והרכב השני יכול לרכוש מנוי בהנחה. מאחר שאחוז נכבד מהפגים הם תאומים, יש גם כל מיני משחקים לגבי איזה רכב לרשום על שם מי. הורים לתאומים מקבלים שני אישורים חינמיים, אבל מאחר שהמנוי פוקע ברגע שהילד משתחרר, כדאי לעשות את המנוי עבור הילד שסביר שישתחרר מאוחר יותר או משהו כזה. לא רלבנטי אלינו בכל מקרה (תודה לאל). חוץ מזה, אנחנו מקבלים לוקר וצידנית קטנה (חשוב מאד להובלת חלב אם לפגייה). הצידנית היא מתנת עמותת לה"ב – למען הפגים בישראל. אני מודה ששמעתי על העמותה הזו עוד הרבה לפני שהיא נהייתה רלבנטית עבורנו וזה תמיד קצת שעשע אותי. כאילו הפגים הם איזה מגזר כזה שיוצא להפגנות (בלי למחזר יותר מדי מהדמיון הפורה שלי מהפוסט הקודם, אתם יכולים להשלים לבד את התמונה – אינקובטורים חוסמים את איילון וכל מיני תמונות כאלו).

ובכן, כידוע קארמה היא כלבה ועכשיו המליצו לי לעיין באתר שלהם ולמצוא שם מידע חשוב שיסייע לנו להבין ולהתמודד יותר טוב עם המצב החדש. זוכרים את הערב הקשה שעבר עליי לבד בבית? כשהבנתי שזה באמת קורה? אז באותו לילה התקשיתי מאד להירדם והחלטתי לגלוש קצת באתר של לה"ב דרך הנייד. איכשהו, שני הקישורים הראשונים שהגעתי אליהם הכילו סטטיסטיקות קשות על בעיות התפתחויות כאלו ואחרות של פגים ומיהרתי לסגור את הטלפון הנייד וליתר ביטחון גם לשים אותו מתחת למיטה. בהקשר הזה נזכרתי שלפני כמה שנים טובות, חבר טוב שלי חלה במחלה לא סימפטית. אחרי האבחון הראשוני הוא הלך להתייעץ עם הרופא שלו שאמר לו: דבר ראשון, אל תקרא באינטרנט על המחלה. לכל אחד יש את המחלה שלו ובאינטרנט סביר שתקרא דברים קיצוניים, מפחידים ובעיקר – לא רלבנטיים למחלה שלך. אז ידע הוא כוח? או בורות היא אושר? בכל מקרה, אני החלטתי שזה לא יעזור לי לדעת מה אחוז לקויות הלמידה הקשות של פגים, כשכרגע דפנה עוד בטיפול נמרץ. כשזה נוגע אליך, זה כבר לא סטטיסטיקה, זו מציאות. אתה המאה אחוז של עצמך. עם המחשבה הזאת ניסיתי להירדם.

אז אמנם נרדמתי, אבל הבוקר, ממזר שכמותו, מגיע בכל יום ואיתו ההתמודדות החדשה. אם נחזור לעובדת הפגייה שתדרכה אותנו לגבי כל העניינים הלוגיסטיים, אז הגיע הזמן לספר על הדרך של הפגייה לשמור אותך בלופ – סמס יומי. בכל יום (כמעט) בתשע בבוקר, אתה מקבל סמס שמודיע לך באיזו מיטה ממוקם ילדך החמוד (או החמודה) ומה המשקל שלו. שקלתי להכניס כאן איזו הלצה על אנשים שעוקבים באובססיביות אחרי המשקל שלהם, אבל המשקל של הפגים זה עניין רציני מדי מכדי להתבדח עליו (שזו דרך אחרת להגיד שלא מצאתי בדיחה מספיק טובה). בכל מקרה, משקל זה פקטור עיקרי מאד בחייו של הפג ובעיקר – בחיים של הוריו. עלייה במשקל משולה לעלייה מהירה בסולם החברתי. פג ש"מקבל במשקל" (כפי שאומרים בפולנית עתיקה) יזכה לצאת מטיפול נמרץ מהר יותר, לעבור מאינקובטור לעריסה, ולבסוף – לצאת הביתה. כששני הורי פגים נפגשים, המשפטים הראשונים שהם יחליפו ככל הנראה יישמעו כמו קודים למתבונן מהצד: "אצלנו? 26 פלוס 3, 943". "יפה! אצלנו 29 פלוס אחד אבל 847". מאחר שמי שקורא את הפוסט הזה הוא כבר ככל הנראה קורא מנוסה ובקיא בהלכות פגים, יש להניח שהקוד פשוט למדי לפענוח – החלק הראשון הוא השבוע שבו התרחשה הלידה והחלק השני הוא משקל הלידה.

אצל דפנה שמחנו לגלות שהמשקל שלה היה באמת 943 גרם, גבוה יותר מההערכה שהייתה לפני הלידה. ידענו עוד, שתינוקות מאבדים ממשקלם אחרי הלידה. זה קורה אצל כל תינוק וגם אצל תינוקות שנולדו לפני המועד. כל הידיעה הזו לא עזרה לנו כל כך כאשר בבוקר של יום רביעי קיבלנו את ההודעה הבאה:

ידענו שזה מגיע. ברור שידענו. אבל זה 150 גרם! אצל תינוקת ששוקלת רק 950 גרם! זה….אחוז כלשהו מהמשקל שלה! (אני לא חזק בחשבון, מצטער). אני זוכר שאני קיבלתי את ההודעה בזמן שהלכתי מהאוטו לפגייה והסתכלתי עליה למשך כמה שניות טובות בלי להבין ממש. אחרי זה נזכרתי וניחמתי את עצמי שכן, ידענו את זה, וכל התינוקות יורדים במשקל בהתחלה. ואז יערה בדיוק התקשרה אליי בוכה, כי היא גם ראתה את ההודעה. לא בוקר מוצלח.

למה המשקל באמת כל כך חשוב? אז חוץ מהעובדה הברורה שעלייה במשקל מסמנת התפתחות תקינה ומאפשרת לתינוק לפתח כל מיני מנגנונים חיוניים, היא חלק מארבעת הקריטריונים החשובים לשחרור.

כבר בהתחלה אומרים להורים מה קו הסיום, בשביל שנדע לאן לשאוף. אז ככה, בשביל להשתחרר, הפג המצטיין צריך:

1. להגיע לשבוע 36, לפי הספירה המקורית של ההריון;
2. לשמור על חום גוף (ולא, באינקובטור זו לא חוכמה, וגם לא בעריסת בחימום);
3. לנשום לבד;
4. לאכול לבד;
5. לשקול לפחות שני ק"ג;
6. להפגין התנהגות טובה ורוח צוות (זה לא ממש, אבל צריך להכליל איזה סעיף סל בשביל המשפטנים שקוראים את הבלוג. וכן, חשבתי כבר לקרוא לזה סעיף "סל-קל", אבל יש אפילו גבול להומור פגייה שאני מרשה לעצמי פה);

כמו שחדי העין מכם הבחינו – סבלנות ממשיכה להיות שם המשחק בכל מה שנוגע לטיפול בפגים השובבים.

איפה אנחנו היינו בשלב הזה? ילדה ששוקלת 800 גרם, שבוע 26 (פלוס 3!), נושמת עם משקפי חמצן, ואוכלת דרך זונדה. לפחות בתחום ההתנהגות הטובה היא הצטיינה. האחיות אמרו שהיא פייטרית קטנה ונאחזנו בזה, בהיעדר דברים אחרים להיאחז בהם בשלב הזה.

אז זה השבוע הראשון. אסור לשכוח שגם חיכינו לתוצאות של בדיקות דם, לראות אם הזיהום שגרם ללידה גם הגיע אליה. חוץ מזה מחכים לאולטרסאונד ראש (פגים נוהגים לסבול מדימומים במוח), ומוזהרים שבדיקת העיניים שהיא תעבור בעוד חודש היא טראומטית להורים ועוד כל מיני. לגבי הבדיקת עיניים, סתם שתדעו – מי שעשה בדיקה כזו ודאי זוכר את הנוהל – מטפטפים טיפות להרחבת אישונים, מחכים קצת ואז אומרים לך להסתכל הצידה, למעלה, למטה וכו'. עד הקטע של להסתכל לצדדים – גם אצל פגים זה ככה. מקבלים טיפות להרחבת אישונים ונהנים. אבל, פגים נוטים להיות לא ממושמעים ולא להסתכל לאן שאומרים להם. לכן, הפרופסור המומחה משתמש בסוג של מקל בשביל להזיז את גלגל העין למקום הרצוי. נשמע נפלא, נכון?

בשביל לא לסיים בכזו נימה קודרת, אני רוצה לעבור לפינה של "הפגייה מעליבה חפצים דוממים".

 

ובמעבר חד לשיר הפוסט – ברוח מה שכתבתי לעיל, לפעמים, עדיף לא לדעת את כל מה שאפשר לדעת בנוגע לנושא מסוים. למשל, סיבוכים אפשריים בפגים. לפעמים, לדעת פחות זו החלופה הטובה יותר. ובכן, איזה שיר יכול להתאים יותר משיר שזו בדיוק הכותרת שלו? כבונוס – זה שיר שאני מאד אוהב וקליפ שאני מאד אוהב, אם כי הצפייה בגרסה המלאה שלו עלולה להיות מעט…בוטה, לצופים מסוימים. תהנו.

זן ואמנות החזקת הפג או: האם פגים חולמים על מוניטורים חשמליים?

ראשית, תודה רבה לכל המגיבים. למרות שאנחנו כבר כמה שבועות בתוך החוויה, אנחנו עדיין שמחים לקבל חיזוקים, עידודים (ומספר מפתיע של אנשים שהסיפור שלנו מזכיר להם סיפור דומה שלהם). אז תודה. זה עוזר מאד. הייתי ממש רוצה להגיב באופן אישי לכל אחד, אבל זה נראה לי טרחני מדי, אז…קחו את זה באופן אישי בבקשה.  ועכשיו לפוסט הנוכחי.

מאירועי הפרקים הקודמים: נולדה לנו פגה בשבוע 26. זה די ממצה, לא?

אז כמו שפירטתי בפוסט הקודם, מצאנו את עצמנו, למרות כל התחזיות, אוחזים בפגה מצטיינת שנולדה למעשה בחודש השישי להריון (כותרת אלטרנטיבית לפוסט הזה הייתה: "שישה ירחי לידה"). העובדה שכל הרופאים אמרו ליערה שהיא לא מדאיגה אותם ושהיא לא תלד, גרמה לנו למשבר אמון קל עם אמירות רפואיות נוספות שנשמע במהלך השבועות הקרובים.

אבל אני מקדים קצת את המאוחר.

לפני זה, הנה רשימה לא ממצה: וינסטון צ'רצ'יל, אלברט איינשטיין, פבלו פיקסו, סטיבי וונדר ועוד ועוד. כן, אלו הפגים הייצוגיים ברמה הגבוהה ביותר. סטיבי וונדר הוא אמנם דוגמה מפוקפקת משהו, כי העיוורון שלו הוא תוצאה של הפגות שלו, אבל בכל זאת – מוזיקאי מוכשר וכאלה.

יש רגעים שאתה ממש לא מבין את הנשים האלו שבוחרות ללדת במועד. הן לא מבינות שפגות זו הדרך להצלחה ותהילה חובקת עולם?

וחזרה לסיפור שלנו. כמו אחרי כל לידה, יערה הועברה למחלקת יולדות ואני המשכתי לחוג בינה לבין טיפול נמרץ לבין ניסיון לראות פה ושם את הילדים הגדולים יותר (הפקדנו את הילדים הגדולים אצל ההורים של יערה עם זכויות ביקור לנו ולהם פה ושם).

החוויה של לשהות במחלקת יולדות אחרי לידת פג היא לא הכי נעימה, בלשון המעטה. מחלקת יולדות הוא לרוב מקום שמח. הרבה בני משפחה זורמים פנימה, בלוני הליום בכל פינה, מגשי אוכל ובעיקר – הרבה יולדות שמזמינות בולמוס של סושי מג'פאניקה. וכמובן, הפריט האופנתי החיוני – עגלת תינוק של המחלקה, כשבתוכה ישן בשקט תינוק או תינוקת חדשים מהניילונים. רציתי לכתוב שבפנים ישנים תינוקות קטנים, אבל אחרי שקיבלנו קצת פרופורציות, התינוקות האלו נראו לנו עצומים. לחיים ענקיות, ראש שממלא את כל העריסה, אצבעות של פסנתרן רוסי מתקדם, הכל. ואנחנו? אנחנו במחלקה, כשמסביבנו קולות שמחה ואין לנו ממש ילד או ילדה במובן המקובל של המילה. כלומר, יש, כמובן, אבל כל כך קשה לתת לתחושה הזאת לחלחל כשאנחנו כאן והיא שם.

אפילו שיחות הטלפון שהגיעו מחברים, בני דודים וכו', היו מוזרות. כולם כמובן עודדו ותמכו, אבל פתחו גם בברכת "מזל טוב". קשה להסביר עד כמה הברכה הזו הרגישה לנו לא במקום באותו זמן. "מזל טוב"? אתה בטוח שזה מה שרצית להגיד?

המרחק הפיזי בין מחלקת יולדות לטיפול נמרץ הוא אפסי, אבל הוא מרגיש כמו אוקיינוס שלם שקשה לחצות. ובאותו מישור, גם את האינקובטור אפשר לפתוח ממש בקלות ולהניח ידיים על הילדה, אבל ההרגשה היא של חציצה ענקית, שמקשה על החיבור הזה, שכל כך חשוב בימים הראשונים.

כבר בכניסה לאיזור המאובטח יותר של ההורים, אתה נתקל בשלט שמכוון אותך למקום המיוחד יותר, המאתגר יותר.

וגם בתוך האיזור של הפגייה, אנחנו צריכים ללכת לאיזור של מחלקת טיפול נמרץ.

בלידות הראשונות, יערה ואני הרשינו לעצמנו להתפנק במלונית. גם שם, איפה שניתן לנצל לכאורה את התינוקייה של המלונית ולזכות בשנת לילה טובה, תמיד רצינו את הילדים לידינו. חוץ מהשעות הספורות אחרי הלידה, הילדים היו תמיד איתנו. ופתאום, גם לידה שלא צפינו וגם הריחוק הזה…מאד לא פשוט.

בימים הראשונים רציתי לדבר על הילדה וגיליתי שאני מדבר עליה בלשון זכר. זה פשוט מאד – היא יצאה והוכתרה מייד בתואר "פג". פג זה זכר, ולכן הייתי צריך לתפוס את עצמי מדי פעם ולזכור שאני מדבר על ילדה ולא על ילד. ויותר מזה, שאני מדבר על הילדה שלי, ולא על איזה פג אקראי שבמקרה אני אמור לשמור עליו. הניתוק הזה, הרגשי בעיקרו, היה מאד קשה.

יש מן מיתוס כזה, שאבות מתחברים לצאצאים שלהם רק אחרי שאלו מתחילים לדבר. עד אז הם לא מרגישים שיש טעם לתקשר, או איזה בולשיט כזה. אני אישית מת על השלב הסופר מוקדם הזה. יש בו מתיקות כזו, כשכל יום יש משהו חדש, כשהם מתחילים לתפוס דברים, להרים את הראש, לחייך. זה נפלא. ופה…כל השבועות הראשונים, למעשה החודשים הראשונים, הולכים לעבור בבית החולים, לא על מזרן פעילות בבית.

אבל חזרה לסדר הדברים. יערה, כאמור, הייתה בחדר יחד עם עוד יולדת (שילדה בזמן, כך שבלוני הליום של פו הדב ריחפו מדי פעם לחלק שלנו של החדר, וגרמו לי לרצות לדרוך עליהם באופן שאינו משתמע לשתי פנים). בבוקר שאחרי הלידה, צעדו אלינו בסך הגורמים המסייעים של הפגייה. עובדת סוציאלית שבאה לבדוק שאנחנו עדיין בחתיכה אחת, יועצת הנקה שמייד הנחיתה הוראות ופקודות רלבנטיות ואפילו נציגה של משרד הפנים בבית החולים שסיפקה לנו תעודת לידה, מספר זהות וגרמה לנו להתחבט בסוגיית השם. החלטנו שלא להחליט על המקום.

יערה טופלה באנטיביוטיקה, מאחר שהלידה נגרמה בסופו של דבר מזיהום לא ברור. כבר בחדר הלידה הרופאה המיילדת הביטה בעיון בשלייה ואמרה שרואים שמשהו שם לא הכי תקין. גם התינוקת קיבלה אנטיביוטיקה רחבת היקף, אבל זה סטנדרט מקובל בפגייה. החשש הכי גדול שלנו בשלב הזה היה שהתינוקת גם נולדה עם הזיהום. למען האמת, המינוח המקובל הוא "מזוהמת" – לבדוק אם התינוקת מזוהמת. הבעיה היא, ואני יודע שזה נשמע מוזר, שזה נשמע לי נורא שיפוטי. תינוקת מזוהמת זה נשמע כאילו היא הלכה להתפלש בבוץ ועכשיו אנחנו מנסים לשכנע אותה להתקלח. בכל מקרה, בשביל לבדוק אם יש זיהום או לא, צריך לחכות כמה ימים עד שהתוצאות יחזרו.

זה למעשה מסכם באופן יפה את המהות הראשונה של הטיפול בפגים – סבלנות. בימים הראשונים שמענו מכל מי שדיבר איתנו את המילים "סבלנות", "אורך רוח", "דרך ארוכה" וכל מיני ואריאציות. לא למותר לציין, שלא יערה ולא אני מצטיינים בסבלנות בחיי היומיום שלנו, כך שהאתגר בהחלט היה משמעותי. מה שעזר לנו בתחום הזה הייתה העובדה שהפגה החמודה לא הראתה סימני זיהום ולכן יכולנו להיות רגועים במידה מסוימת (מידה קטנה אמנם, אבל זה די מסתדר עם המידה הקטנה של התינוקת).

בשביל לגרום לנו להבין את המצב, רופאה בפגייה אמרה לנו שאין דבר כזה פג שהולך בקו ישר. כולם הולכים איזה שני צעדים קדימה (עולים במשקל, נושמים טוב יותר) ואז צעד אחורה (בדיקת אולטרסאונד חשודה ועוד כל מיני דברים מפחידים). במצבי אז, עם חוסר שעות השינה וההלם, הרשיתי לדמיון שלי להשתולל ודמיינתי שבלילה, כשאין אף אחד, הרופאים מוציאים את הפגים מהאינקובטורים ובודקים איך הם הולכים בקו ישר ואז יש המון פגים קטנים שמנסים לדדות על המרצפות של טיפול נמרץ. טוב, חוסר שעות שינה כבר אמרתי, נכון?

במשך השבוע המשכנו בגיחות לפגייה, לנסות להבין מה התפקיד שלנו בכל הסיפור הזה. ובכן, לא רב בשלב הזה. זמן לא רב אחרי הלידה, התפרסמה באופן מקרי כתבה בעיתונות על פגייה של בית חולים אחר. מנהל הפגייה שם אמר שהרפואה לא יכולה לעשות הרבה עבור הפגים כי הפגים צריכים שני דברים עיקריים: חלב אם והיעדר סטרס.

חלב אם זה די ברור ונכון גם לגבי ילודים שנולדים לאחר תקופת הריון מלאה. היעדר סטרס זה גם הגיוני בסך הכל – את הליך הגדילה העוברים אמורים לעשות בחשיכה מוחלטת, צפים להם בנעימות במי שפיר, הקולות של העולם החיצון מעומעמים על ידי שכבת המגן החיצונית וכל שאר ההטבות והצ'ופרים שגלומים ברחם. כשהם יוצאים החוצה, הכל קצת יותר מלחיץ. כשהם לא סיימו עדיין להתפתח כמו שצריך בבטן, הלחץ של העולם החיצון עלול לפגוע בגדילה שלהם. לכן – כמה שפחות סטרס, יותר טוב.

בשביל לדאוג להם לסביבה נטולת סטרס, שמים את הפגים בטיפול נמרץ. חדר שמואר 24/7 בתאורת ניאון חזקה, עמוס במוניטורים ואינקובטורים מצפצפים ומדי פעם דוקרים אותם בשביל לבדוק סוכר, גזים בדם ועוד. זה נשמע כמו תלונה, אבל ברור שאין חלופה אחרת בשביל לשמור עליהם באופן צמוד אחרי הלידה. הרעיון הוא לנסות למצוא איזון סביר בין הלחץ הבלתי נמנע, לבין הצמצום שלו. ייאמר לזכות הצוות שהם מודעים לחשיבות של השמירה על השקט ולכן יש מעין שלט אלקטרוני של אוזן שמנטר את רמת הרעש. ירוק זה מצוין, צהוב זה קצת רועש וכשהנקודה האדומה נדלקת – אז כבר ממש רועש. בטיפול נמרץ הנקודה האדומה היא די קבועה, לאור כל האקשן שמתרחש שם כמעט ברציפות.

אז כמו שהסברתי בפוסט הקודם, אפשר לבוא ולהניח ידיים דרך האינקובטור על הרך הנולד. מגע אנושי, בפרט של ההורים, אמור להשרות שלווה ורגיעה על התינוקת. יש סיפורים ידועים שמהללים את חשיבות המגע הגופני – בזמן שההורה מניח את ידיו על התינוק, האחות יכולה אפילו לקחת בדיקת דם מבלי שהתינוק יתמרמר יותר מדי. אז בימים הראשונים מה שיכולנו לעשות זה לבוא, לשבת ליד האינקובטור ולשים ידיים, באופן סטטי למדי. אני הרשיתי לעצמי מדי פעם לחרוג מהפרוטוקול ולהחמיק ליטוף קטן על קווצת השיער שלה.

אבל המגע הגופני החשוב ביותר שניתן להעניק לפגים החדשים הוא הקנגורו. שמעתי את המושג הזה במעורפל בתחילת הסאגה שלנו, אבל מהר מאד הבנו שזה ה-דבר, לכל ההורים שרוצים להיות בעניינים בעסקי הפגות. לראייה – הוא זוכה לשלט פרסום גדול בכניסה לפגייה.

אז מה זה בעצם? ובכן, לפני הרבה שנים, כשהייתי בכיתה ד', עם תחילת שיעורי האנגלית בבית הספר היסודי, טרחה המורה שלנו ותלתה פתגמים ואמרות שפר באנגלית, למען נחכים ונשתפר. אחת מהאמרות שנחקקו בזכרוני הייתה – Necessity is the mother of all inventions. מסתבר שגם הקנגורו לא שונה במובן הזה.

לקראת סוף שנות השבעים, הייתה מצוקה קשה בקולומביה בכל הנוגע לאינקובטורים. אינקובטור זה דבר יקר, דרום אמריקה זה דבר עני יחסית ונוצרה בעיה. בגלל המחסור הזה, אמהות ישבו עם התינוקות צמודים לגופן, עור לעור, בשביל לשמור על חום הגוף. באופן שהפתיע את הרופאים, הסתבר שהילדים האלו הראו אחוזי שרידות גבוהים יותר, עלו במשקל יותר, האמהות ייצרו יותר חלב אם ועוד המון השפעות ברוכות. אז פגיות ברחבי העולם אמצו את השיטה הזו, בה התינוק מונח ערום כמעט לחלוטין (למעט חיתול) על פלג הגוף העליון החשוף של ההורה.

את התינוק עוטפים בשתי שמיכות וחובשים לו כובע גרב והשמחה רבה. בשביל שהקנגורו יביא באמת לתועלת המיוחלת, צריך לעשות אותו לפחות למשך שעה. מסתבר שפגים חוטפים עצבים אם מזיזים אותם יותר מדי, אז בשביל שהטראומה של ההוצאה מהאינקובטור תיבלע בתוך הקנגורו, צריך לעשות לפחות שעה. לפחות מספקים בפגייה כסאות נוחים מאד וכורסאות בשביל לשבת בכיף עם הכרבול הקטן הזה.

ועכשיו – תשובות לשאלות נפוצות: כן, גם אבות עושים קנגורו. לא, לא צריך לגלח את שיער החזה. כן צריך להתקלח. לא צריך לחטא את החזה או להשפריץ על עצמך ספטול. לא, היא לא נחנקת מהשיערות גם כשהיא עם הראש ככה. לא, זה לא מסוכן ומזהם. כן, צריך לפעמים לחלץ ממנה שיערות לפני שהיא חוזרת לאינקובטור (כן, שאלו אותי הרבה על שיערות בחזה, מה לעשות).

בהתחלה, למרבה הצער, אי אפשר לעשות קנגורו. כשהיא רק נולדה, חיברו לה את האינפוזיה דרך כלי הדם בטבור. מטבע הדברים, אי אפשר להניח אותה על הבטן ככה עלינו, כי זה ימעך שם את העניינים. אז היינו צריכים לחכות שזה יוסר בשביל להתחיל ובינתיים להסתפק במגע הסטטי דרך האינקובטור.

אבל אחרי כמה ימים, החליפו את העירוי הטבורי בצינור שנכנס דרך היד (אל תשאלו, גם הליך שנשמע מפחיד וטוב שלא היינו לראות אותו בזמן אמיתי) ואז יכולנו סופסוף להוציא את התינוקת הקטנה ולשים אותה עלינו.

ואז….אז נקענו את הצוואר כי היינו עסוקים בלהסתכל על המוניטור.

כן, בפגייה קורה תהליך מאד מעניין. אתה מרגיש חסר אונים לחלוטין מבחינת הטיפול בילד שלך. אפילו להחליף חיתול זו משימה קשה ומאתגרת (ואני לא צוחק בכלל). אתה רק רוצה לקבל איכשהו חזרה את השליטה על רווחתו של היצור הקטנטן והזעיר הזה. בדיוק בשביל זה בראו את המוניטור. המוניטור מאפשר לך להרגיש כאילו אתה מגדל טמגוצ'י קטן. שמרת על המדדים – ניצחת. זה לא מחזה נדיר להיכנס לפגייה ולראות הורים עומדים עם הידיים בתוך האינקובטור והראש נעוץ עמוק בתוך המוניטור שנמצא מעל האינקובטור. למעשה, אתה מוצא את עצמך מגדל את המוניטור. אם המוניטור היה בסדר היום, אתה מרוצה. אם אחד המדדים יורד, אתה מסתכל על המוניטור בתקווה, מחכה שהוא יתאושש, מקווה שהוא ייצא מזה. מדי פעם אחות אקראית תנזוף בך ותגיד שתסתכל על הילדה ולא על המוניטור, כי המוניטור זה האחריות של האחיות ולא שלנו. אבל, בינינו, יש מכשיר שמנטר את הילד הרבה יותר מהעין הלא מקצועית שלך – אתה לא תקדיש לו חלק ניכר מהזמן? כמה הורים באמת יכולים לקבל כלי נפלא כזה של מדדים אובייקטיבים של התינוק שלהם צמוד ללידה?

אתה מתחיל להתמכר לצפצוף. אתה יודע מתי יש צפצוף רגוע יחסית (אור צהוב במוניטור) לבין צפצוף עצבני (אור אדום שמהבהב באטרף). האחיות גם יודעות להבדיל ואתה רואה מתי הן מתעלמות כי זה לא דורש התייחסות לבין הזמנים בהם הן קופצות לבדוק שהכל במקום ואף חיישן לא זז.

הוצאה לקנגורו זה כר פורה לחיישנים שזזים, מוניטורים שצווחים בטירוף כאילו המצב קריטי והתקף לב בינוני להורה המודאג. האחיות בדרך כלל מרגיעות אותך בחיוך ואומרות שהכל בסדר ואם הילדה לא כחולה/אפורה וכו' – כנראה שהכל בסדר. אז בימים הראשונים אתה יושב בקנגורו, מרוכז במצב מדיטציה מתקדם, ואז איזה צפצוף מחריד את שלוותך. כמובן שאחרי זמן לא רב אתה גם לומד להבחין בין סוגי הצפצופים ויודע מתי אפשר להמשיך לשבת רגוע. טיפ חשוב – הצפצוף המפחיד ביותר הוא הצפצוף שמבשר שהמים באינקובטור נגמרו (צריך שם מים בשביל לשמור על הלחות). זה צפצוף חזק שמלווה באור אדום בוהק והוא בערך הדבר הכי פחות דחוף שיש בטיפול נמרץ. כנראה שלאינקובטורים היה לובי חזק בוועדת הצפצופים או משהו כזה.

אבל העיקר הוא כמובן הקנגורו. אולי הטעיתי אתכם באחת מהפסקאות לעיל. את התינוקת אנחנו לא מוציאים ומחזירים – רק האחות יכולה לעשות את זה. יש שם הרבה חוטים והרבה דברים וכמובן – התינוקת קטנה בצורה בלתי נתפסת ולהרים אותה ולהזיז אותה נראה כמו משימה למקצוענים בלבד. אז לתחושת חוסר האונים אפשר להוסיף את זה שאתה יושב על הכסא, פלג גוף עליון חשוף ומחכה שהאחות תניח עליך את הילדה. באחת מהפעמים, היה לי קשה להבין איפה התינוקת בכלל, מרוב שהיא הייתה מכורבלת כמו טאקו תינוקת בתוך הסדין שלה. כמובן שזה גם יוצר כמה מצבים משעשעים, בהם אתה מגלה לפתע שאתה ממש תשמח לקפוץ לשירותים, אבל אתה מסונדל עד שהאחות תשים לב אליך והיא בכלל בקצה השני של החדר עם פג שצריך סיוע דחוף ואתה מחשב את קיצך לאחור. בינתיים זכינו גם בהסמכה על גבי האינקובטור, למרות שהיא לא אומרת הרבה, כי אנחנו עדיין זקוקים לאחות בשביל תהליך ההוצאה והחזרה.

באחת מהפעמים שהיא הייתה מונחת עליי בקנגורו, הצלחתי לנתק את המבט מהמוניטור ולהסתכל קצת על הילדה שלי מקרוב. מה שהצלחתי לראות (כי זו זווית קשה מאד להתבוננות) זה שהיא ישנה עמוק, והעיניים העצומות שלה מרצדות במהירות. זה אומר שהיא חולמת! ואז חשבתי – על מה יש לה לחלום כבר? איזה תמונות תת ההכרה שלה מצליח לייצר, איזה חוויות היא הספיקה לצבור בשביל לחלום עליהן? קיוויתי שהיא מרגישה לפחות מוגנת וחמימה עד כמה שאפשר. תינוקות הם באופן כללי חסרי אונים כאלו, אבל היא…אם היא מתעוררת באמצע הלילה באינקובטור ואנחנו לא שם, לא יצליחו לשמוע אותה בוכה, עם הקול החלש שלה וכל הצפצופים האחרים. זו לא מחשבה קלה ללכת איתה הביתה בסוף היום, אבל המליצו לנו המלצה חמה ללכת ולישון את הלילות בבית. גם בשביל הילדים הגדולים יותר וגם בשבילנו. מאחר שזו ריצת מרתון ולא ספרינט, אנחנו צריכים לשמור את הכוחות להמשך הדרך (אני למשל, מוצא לעצמי טקסים קטנים שעוזרים לי לשמור על שגרה – למשל, אני מנסה תמיד לחנות באותו מקום בחניון יולדות, ליד העמוד הזה. אני יודע, יש בזה אלמנטים לא הגיוניים, אבל גם שבוע 26 זה לא בדיוק הדרך הנורמלית לעשות דברים, נכון?)

ואחרי שבוע, הבנו שהגיע הזמן לתת לה שם, לילדה שלנו, החדשה והקטנה. כל הזמן לא ידענו איך לקרוא לה, אולי קצת פחדנו להתחבר כשהכל כל כך אפוף אי ודאות ומחניק. ידענו שחלק מהניתוק שלנו ממנה והעובדה שאני לפעמים מדבר עליה בלשון זכר וכל הסוריאליזם של המצב הזה, נובע בין היתר, מהעובדה שעדיין לא נתנו לה שם. אז ביום חמישי, כמה ימים אחרי הלידה, עמדנו ליד האינקובטור, החלפנו עוד כמה רעיונות על שמות ובסוף החלטנו, שזו התינוקת שלנו ומגיע לה שם ומעכשיו היא תגדל איתו. הנחנו עליה ידיים וביחד בירכנו אותה בברכת ברוכה הבאה אלינו – דפנה.

ובכל זאת צריך גם שיר לסיום. אז בחרתי שיר ששמעתי הרבה בחודשים האחרונים, הרבה לפני סיפור הלידה. השיר הומלץ לי על ידי חבר יקר והוא הפך במהירות לאחד מהשירים החביבים עליי. אפשר גם לקשר את המילים לסיפור של דפנה, אפשר לקשר אותם לסיפורים אחרים ואפשר סתם ליהנות מהמנגינה הנהדרת.

ילד שלישי מגדל את עצמו (מחוץ לרחם) – סיפורי פוגה

אחרי הרבה (מאד) זמן שלא כתבתי פה, חשתי צורך להחיות את הבלוג בשביל לספר סיפור אחר לחלוטין. מוזמנים לקרוא. אני מזהיר מראש, זה קצת ארוך והקריאה אינה מומלצת לחולי לב או לנשים בהריון (בייחוד).

אני מעריך שאת השורה התחתונה כבר הבנתם מהכותרת (או מהקישור בפייסבוק או סתם כי אמרתי לכם). אבל חשבתי שאולי כדאי גם לכתוב את הסיפור המלא של איך הפכנו פתאום להורים לפגה קטנה מאד (מאד!), בלי לתכנן בכלל.

הכל התחיל עם כאבי בטן של יערה ביום שישי בערב. באופן חשוד, הכאבים הופיעו מדי כמה דקות והזכירו משהו שדומה כמעט אבל לא בדיוק לגמרי לצירים (פרסים למזהי הרפרנס העמום הזה). אני ניסיתי לדחוק בה לקחת אקמול וללכת לישון, בעיקר כי רציתי לראות קצת טלוויזיה בשקט, אבל אחרי כמה התייעצויות טלפוניות הוחלט שמאחר והיא ובשבוע 26 להריון, מיון זו הדרך הבטוחה יותר.

לשמחתנו המיון היה ריק למדי ודי במהירות יערה חוברה למוניטור. אחרי כמה דקות האחות אמרה שהיא ראתה ציר קטן. אופס. לא נעים, אבל בינתיים לא נורא. זה יכול לקרות בגלל מגוון סיבות וזה לא אומר כלום.

אחרי עוד כמה דקות האחות אמרה, לא בהתרגשות גדולה מדי, "טוב, גם ניתן לך זריקה להבשלת ריאות". המבט שחלף על הפנים של יערה היה פשוט הלם מוחלט. אין לי מושג איך אני נראיתי באותו רגע, אבל היה לי ברור שאין שום קשר בין זריקה להבשלת ריאות לביני. מה לי ולזה? למי שלא בקיא, נסביר בקצרה שעוברים בשבועות האלו עוד לא ממש גמרו להתבשל, ולכן, הם לא ממש מסוגלים לנשום בעצמם אם הם במקרה יוצאים החוצה. בניגוד לתינוקות רגילים שהריאות שלהם כבר מוכנות כשהם יוצאים לאוויר העולם ואז יש בכי מרגש בחדר הלידה, אצל פגים זה רחוק מלהיות המקרה. לכן, נותנים זריקה עם סטרואידים ועוד כל מיני דברים כימיים סבוכים שאמורים לעזור לעובר, למקרה שהוא ייצא. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתה לנו סוג של הכרה שיכול להיות שתהיה כאן לידה. אני לא קניתי את זה עדיין והייתי בטוח שהכל יהיה בסדר. כאמור לעיל – מה לי וללהיות אבא לפגה בשבוע 26? אני יודע לקבל ילדים כשהם אפויים לגמרי. בכל מקרה, את הזריקה נתנו ליערה, חיברו לה עירוי קטן עם נוזלים והמשכנו לחכות. יערה ניסתה לנמנם על המיטה, ואני ניסיתי למצוא תנוחה על הכסא לידה. לניסיונות ההירדמות שלי לא תרמה העובדה שהייתה יולדת בחדר לידינו שנרדמה אחרי מנה מסיבית של אופטלגין והפליאה לנחור בווליום שאיים להחריש גם את המוניטור שלנו. מדהים לאיזה דברים אתה שם לב בשלוש בלילה במיון.

בשלב מסוים זכינו גם לראות רופאה נחמדה שאמרה שהצירים מאד חלשים ולא מרשימים אותה. כחלק מהבדיקה נבדק גם האורך של צוואר הרחם. צוואר הרחם עמד על 32 סנטימטר, כאשר 25 הוא הגבול התקין (פחות מזה, ואפשר להתחיל את הדרך לחדר הלידה). אנחת רווחה. הוסיפו ליערה גם ונטולין לאינפוזיה, שאמור לעכב או לעצור את הצירים. בשלב הזה, בדיקות הדם של יערה חזרו וגילינו שיש עלייה בלויקוציטים. למי שלא זוכר את הסדרה "החיים" – מדובר בכדוריות דם הלבנות, מה שמרמז על זיהום או נוכחות של חיידק. זה מאד מסוכן בהריון ובאמת עלול להוביל ללידה מוקדמת במקרים מסוימים. מצד שני, ליערה לא היה חום, רגישות בבטן, דופק גבוה או כל אחד מהסימנים האחרים שיכולים להעיד על זיהום. נזכרנו שהיה לה זיהום בחניכיים לפני שבוע בערך, אבל היא קיבלה אנטיביוטיקה עבורו. בקיצור – לא סביר שיש כאן באמת זיהום.

אחרי המתנה של כמה שעות, היה ברור שאנחנו צריכים להישאר בהשגחה צמודה. מסתבר שליד מיון יולדות יש שלושה חדרים המכונים "היחידה" (הומאז' לסיירת מטכ"ל, כנראה). קיבלנו אחד מהם ואני שידרגתי את עצמי לכורסה נפתחת, לא הכי נוחה בעולם, אבל נוחה בהרבה מהכסא האומלל שהיה לי בחדר הבדיקה. יערה המשיכה לקבל טפטוף של כל מיני דברים לוריד ואני גיליתי איך מרימים את הרגליים בכורסה בלי צורך בידית. אחרי כמה זמן החלטנו שננסה להירדם. משום מה, החדר עצמו היה בטמפרטורות סיביריות, עם מזגן שמכוון על 19 מעלות, ללא אפשרות לשינוי. ניסיתי להתכסות באחד מהסדינים הדקים שחיכו לנו בחדר, וזה עזר בערך כמו להתכסות עם…כלום, בעצם. באיזשהו שלב מיששתי לעצמי את האף וחשבתי שהוא ינשור מהקור. אבל נשמע שאני מתרכז בעיקר בקשיים שלי בשלב הזה. יערה עדיין סבלה מהצירים, שהיו בתדירות של כל שבע-עשר דקות בערך, אבל לקראת חמש בבוקר שנינו הצלחנו לצנוח לתוך שינה טרופה עד שבע וטיפה.

יערה התקשרה לאחותה, עינת, שהיא רופאת ילדים בתל השומר וביקשה שהיא תבוא להיות קצת איתה. אני נסעתי הביתה לנסות לישון קצת לפני שאני חוזר לבית החולים. אחרי שלושת רבעי שעה של שינה טרופה, הצלצול של הטלפון הסלולרי העיר אותי. עניתי מטושטש אבל הקול של יערה בוכייה הנחית אותי מייד לתוך המציאות. עשו לה בדיקה נוספת וצוואר הרחם התקצר ל-17 ס"מ. אתם לא צריכים לגלול למעלה. 25 ס"מ זה הגבול התקין (בהנחה שאין לידה בפתח). לא חדשות הכי טובות.

קמתי אפוף לגמרי וקצת מוטרד. איכשהו הצלחתי להתארגן ולנסוע לבית החולים לנסות להבין קצת יותר טוב מה המצב. לא שכחתי לקחת איתי הפעם בגדים ארוכים. אם אני הולך להעביר שם עוד לילה, לפחות שלא אקפא. יערה הייתה באותו מקום שבו השארתי אותה לפני שעתיים ועינת ישבה לידה. יערה דרשה לדעת מעינת מידע על פגים והטיפול בהם, בעוד שאני המשכתי להרגיע את עצמי (בלב), שכל הנושא הזה לא קשור אליי בכלל. בינתיים גם הגיעה אלינו רופאת ילדים "רשמית" יותר מטעם בית החולים שהסבירה לנו על לידת פגים, בפרט בשבוע הזה. בין המעדנים הכלולים בתפריט – סיכוי שהיילוד לא ינשום עצמאית לאחר הלידה, דימומים במוח, חשש לזיהומים, דוקטוס (בחיי, תחפשו את זה בגוגל) ועוד דברים שגורמים לך להגיד – אולי תפסיקי להסביר ופשוט תתחילי לחלק לנו איזה כדור הרגעה במרשם?

בינתיים המשיכו לתת ליערה עוד מגנזיום ועוד זריקה להבשלת ריאות (שיהיה, למה לא?) והצירים הלכו והתרחקו קצת אחד מהשני, תוך שהם גם קצת נחלשים. יערה עצמה כבר הייתה קצת חלשה ומבולבלת בשלב הזה. מסתבר שמגנזיום זה דבר טריקי. כשנותנים אותו הוא יכול לגרום לתחושות של חום, בלבול, טשטוש בראייה ועוד. חוץ מזה, בזמן שמקבלים אותו, מוגבלים לשתייה של שני ליטר בלבד למשך 24 שעות (או משהו כזה. אל תתפסו אותי במילה. יש תמיד לפעול בהתאם להוראות הרופא). כמובן שאת יערה עדכנו לגבי המגבלה הזו דקה אחת אחרי שהיא גמרה לגמוע ליטר וחצי בשלוק בודד. את החצי ליטר הנותר היא הקציבה לעצמה בלגימות מדודות במיוחד.

בהתחלה המגנזיום לא כל כך השפיע על יערה, אבל לאט לאט נהיה לה קצת חם ומטושטש וצירים מדי פעם. בקיצור, לא פיקניק. בינתיים היום חלף, אחיות התחלפו, רופאות התחלפו והמשכנו להיות אופטימיים שהצירים מתרחקים בסך הכל. הפעם הגעתי יותר ערוך לשנת הלילה והיה לי פחות קר. יערה ואני הצלחנו לישון לסירוגין, היא במיטה ואני בכורסה הנוחה יחסית, שגומלת לך רק בכאב צוואר מפלח כשאתה מתעורר. הקצנו באזור שבע ואני ניגשתי בצעדים נחושים לחדר האוכל של מחלקת יולדות להביא לה ארוחת בוקר ממיטב ירקות העונה ומעדני חלב מהמאה הקודמת (ידעתם שעדיין מייצרים באדי? וניל?!).

הספקתי לחזור בזמן לסבב הרופאים. הגיעו לחדר מועצת גדולי המחלקה, שהציגו את עצמם כפרופסור זה, פרופסור זה ודוקטור זה. כולם נשמעו מאד חשובים ואחד מהם גם הצטייד בקול בס סמכותי (אחד אחר היה דומה באופן חשוד מאד לגבי עמרני, אבל לא הספקתי לברר את העניין). הם דיברו בטון מרגיע, הזכירו את "תעודת היושר" שיש ליערה בדמות שני ילדים שנולדו במועד. סיכום הביקור היה במילים: יש סיכוי מאד מאד קטן שתלדי מאת הפרופסור. ציטוט מדויק  (ויערה גם מבקשת להוסיף שהמילים "את לא מדאיגה אותנו" נאמרו לא מעט פעמים).

אחרי זמן לא רב בישרו לנו שאנחנו עולים למחלקת הריון בסיכון גבוה להמשך אשפוז והשגחה. היינו בתחושה שזהו – עוד כמה ימים פה להשגחה ונחזור הביתה. אני דמיינתי שיערה בטח תהיה בשמירת הריון ואני אצטרך לפרפר קצת עם הילדים. לא נורא, העיקר שהילדה תצא בזמן ותהיה אפויה כמו שצריך.

לקראת הערב הילדים באו לבקר את יערה במחלקה. הם גילו שדלת עם עין אלקטרונית זה מקור לא אכזב לשעשועים ואני הייתי עסוק בלפחד שהם ייתקעו במישהי שנושאת שלישייה בבטן. זמן לא רב לפני שהם עזבו, יערה החלה לעוות שוב את פרצופה בהבעות כאב. שאלתי בלחישה מה קורה, והיא אמרה לי ששוב כואב לה, ושוב בתדירות גבוהה. מאחר שגם ככה כבר נהיה מאוחר, רמזנו להורים של יערה שיקחו את הילדים ויערה ואני חזרנו לחדר וביקשנו מהאחיות שישלחו אלינו מישהי שתוכל לחבר ליערה מוניטור ולבדוק מה מצב הצירים.

זכינו באחת ממתנדבות בית החולים שבילתה כמה וכמה זמן (ואז עוד כמה וכמה זמן) בניסיון לתפוס את הצירים והדופק באמצעות המוניטור. אחרי שלא הצליחה קראה לאחות. יערה ניסתה להסביר להן שיש נקודה ספציפית שעובדת אצלה בשביל לקבל קריאה של הצירים, אבל האחות בחרה נקודה אחרת, תוך שהיא מסבירה שהרחם הוא שריר ואין חשיבות למיקום. אחרי שנקלט איזה צירון קטן במוניטור, האחות אמרה שזה לא מרשים מאד. יערה, שבשלב הזה כבר סבלה מכאבים חזקים יותר, ביקשה לראות רופאה בהקדם כי היא חשבה שזה דווקא כן מרשים.

נשלחנו להמתין ליד חדר האולטרסאונד בקצה המסדרון. הרופאה עוד הספיקה לקבל לפנינו עוד מישהי (שהגיעה אחרינו! למה?) עד שאנחנו זכינו להיכנס. יערה כבר הייתה במצב כאוב לחלוטין ובקושי יכלה לדבר מבעד לדמעות הכאב. הרופאה ביקשה ממנה לשכב ובמקום לשלוף את מכשיר האולטרסאונד בדקה האם יש פתיחה. יערה הסתכלה עליה המומה ושאלה: יש לי פתיחה? הרופאה אמרה: כן, יש לך פתיחה של שלוש אצבעות.

מכירים את מודל קובלר-רוס? במקור הוא נועד לתאר אנשים שמתמודדים עם בשורה שהם חולים במחלה סופנית. מדובר בחמישה שלבים. ההתחלה היא בשלב ההכחשה (פתיחה? מה פתאום? בטח טעות), שמתחלף בכעס (למה דווקא אצלי עכשיו? למה זאת שהייתה לפניי לא בפתיחה עכשיו?) עובר למיקוח (אני מוכנה לשלם הרבה כסף בשביל שתפסיקי את השטות הזאת עכשיו, יש בטח משהו שאפשר לעשות), מחריף לדיכאון (מה הטעם? לידה בכזו שבוע…שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה) ומסתיים בקבלה (טוב, זה מה שיש ונתכונן כמה שאפשר לזה).

ובכן, אני נתקעתי בשלב ההכחשה. בסדר, יורדים לחדר לידה. לא קרה כלום. נעצור קצת את התהליך בכל זאת. אז לא נגיע לשבוע 39, אולי נגיע ל-34? משהו כזה.

יערה, לעומת זאת, ניתצה את המודל לרסיסים ועברה מייד לשלב חדש ובלתי מוכר – פאניקה. היא לא הצליחה להקשיב לרופאה, להקשיב לי, להקשיב לשום דבר למעשה. אני לא ארחיב בתיאורים, אבל כן. בדיוק מה שאתם מדמיינים.

במהלך האשפוז הקצר שלנו, בין שישי לראשון, היו כמה פעמים שיערה התלוננה שהרופאים או האחיות לא מגיעים אליה בתדירות מספיק גבוהה. עינת, שהיא רופאה כזכור, אמרה לה: תסמכי עליי, את לא רוצה להיות העדיפות העליונה של הצוות הרפואי.

ובכן, עכשיו זכינו לחוות מה זה להיות העדיפות העליונה. בחדר צצו במפתיע עוד שתי אחיות (בחיי שאין לי מושג מאיפה הן הגיעו). כסא גלגלים נשלף, יערה הולבשה בחלוק. כל מיני מילים נזרקו באוויר, הודעות דחופות לחדר הלידה, עוד מדדים נלקחו. האחות התחילה לגלגל את יערה בכסא הגלגלים דרך איזו מעלית סתרים של מקרי חירום ואני הלכתי אחריהן, מחזיק ביד את הבגדים של יערה ואת מעט התקווה שעוד הייתה לי שמדובר שוב באיזו אזעקת שווא.

הגענו לחדר הלידה, כשכל הדרך שמעתי דיבורים שנוגעים אלינו, אבל לא מופנים אלינו. החדר הזה רחוק מדי, אני רוצה אותה קרובה יותר, שימו אותה שם, עכשיו לא, עכשיו כן, נתחיל פה ואחר כך נראה.

הגענו לחדר הלידה ופגשנו באחות מיילדת נחמדה מאד שמייד התחילה בחיבורי מוניטורים ושאר מרעין בישין. מבלי לדעת, האחות הזו היא גם הראשונה שפתחה במסורת מפוארת שאנו חווים עד היום. אפשר לקרוא למסורת הזו בחיבה – מסורת פג"י – הפג הייצוגי. כל מי ששומע שאנחנו אוחזים בפגה, ממהר לספר לנו שהוא ראה פעם מישהו שהיה פג והפג הזה….ווי ווי, מפקד טייסת רופא שני מטר שגם מבשל והוא נהדר עם הילדים. אז האחות הזו סיפרה לנו שבעלה היה פג ואמא שלה הייתה האחות בפגייה שלו או משהו כזה וככה הם הכירו. נדמה לי שהיה מעורב שם גם סופרמרקט, אבל אני לא זוכר. קרו המון דברים במקביל. כמובן שבעלה הוא מוכשר ומוצלח ומטר שמונים ומשהו.

בינתיים הגיעו לחדר שלנו שלוש(!) רופאות. לא יודע אפילו למה. כנראה רצו לחזות בפלא. אחת מהן נכנסה למצב רוח פילוסופי-רוחני-דתי ואמרה ליערה שאלוהים נותן מה שהוא נותן, אבל מבחינה רפואית עשו את כל מה שיכלו עבור הפגה לעתיד. נתנו הבשלת ריאות, נתנו מגנזיום. מה רע? ממש טיפול עשרת אלפים. אני חשתי שיערה לא נרגעה במיוחד מהסיפור הזה. ייאמר לזכותה שבשלב הזה היא נסוגה מהפאניקה והפכה לשילוב מסוים של דיכאון יחד עם קצת כעס והרבה חשש. אני בינתיים הלכתי למעלה להביא את הדברים שלנו שנשארו במחלקה, תוך שאני חושש מאד שלא אמצא את הדרך שלי חזרה לחדר הלידה (זה מסובך). קצת לפני גם התקשרתי לאחות של יערה בדחיפות, כי רצינו שהיא תבוא להיות איתנו. הטלפון צלצל כמה פעמים עד שהיא ענתה וכבר לפי הטון שלה שמעתי שהיא מבינה שמשהו פחות נחמד קרה. אמרתי לה שירדנו לחדר לידה והיא מיהרה לומר שהיא מגיעה.

בינתיים נכנסה הרופאה הבכירה יותר שהסתובבה שם וביקשה שלא יבדקו יותר פתיחה, כי יש לה רעיון נחמד. אולי התינוקת תיוולד בתוך שק מי השפיר. זה קורה לפעמים, וזה לכאורה מגן עליה יותר מחיידקים, במקרה שבאמת יש זיהום. בינתיים החליטו שלא כדאי לתת ליערה אפידורל, כי אם יש זיהום, אז הדקירה עלולה להכניס אותו למקומות נוספים.

אני בינתיים החלפתי לחולצת המזל שלי, שאותה אני לובש לכל הלידות (אוטומציה ירוחם, למקרה שתהיתם. אל תשאלו למה יש לי חולצה של אוטומציה ירוחם, אבל תסתפקו במידע הזה – יש לי חמש כאלו. לבשתי אותן בלידה של הילדים הגדולים יותר. הן נוחות מאד). עינת ואני ישבנו לצד יערה והחזקנו לה את היד בצירים החזקים יותר. אני תהיתי למה לא עושים קיסרי. זה היה נראה לי מטורף שמצפים מתינוקת קטנה כל כך למצוא את דרכה החוצה בחושך. אמרו לי שיש יתרון למעבר בתעלת הלידה. חשתי שמיציתי את הידע הרפואי שלי בשלב הזה.

בשלב הזה אני חושב שעדיין הייתי בהכחשה. זה פשוט לא הסתדר לי בסיפור של עצמי (אני יודע שזה מושג די עמום, אבל אני אנסה להסביר). לכל אחד יש איזה סיפור שהוא מספר לעצמו על עצמו. חלק מהסיפורים טובים, חלק פחות. יש כאלו שהסיפור שלהם הוא – אני לא מסוג האנשים שזוכים במקום ראשון או נהיים מפורסמים. יש כאלו שמספרים לעצמם דברים חיוביים יותר וכלליים יותר כמו – דברים רעים באמת לא יקרו לי. תאונות דרכים, מחלות, זה דברים שקורים לאנשים אחרים. סוג משוכלל של הדחקה ומנגנון לשיכוך חרדות. אצלי, לא היה אף פרק בסיפור שאמר שאהיה אב לפגה. זה לא נמצא שם בעלילה. במקביל להכחשה, ההבנה שכן, זה קורה, התחילה לחלחל אליי. ההבנה שהחיים הולכים להתהפך במאה ושמונים מעלות, לפחות לתקופה הקרובה, אם לא לכל החיים. לידה בשבוע כזה? יש שלל תסריטי אימה לכל המעוניין. מה בדיוק מחכה לנו בסוף הלידה הזו? יש מחשבות שכמה שאתה מנסה להדחיק וכמה שאתה מנסה להגיד להן ללכת מפה תיכף ומייד – הן נשארות שם, מכות שורש ומפתחות תת מחשבות נוספות. אולי בהזדמנות אני ארגיש בשל להגיד מה היו המחשבות האלו, אבל בינתיים אני אשאיר את זה ליד הדמיון.

אז העברנו כמה שעות קצרות של צירים עד שהם התחילו להתגבר ממש. יערה שאלה את הרופאה אם היא לא רוצה לשנות לה תנוחה בשביל שהלידה תתקדם והרופאה צחקה שזו לא לידה שרוצים לזרז. יערה השיבה לה שבמקרה הזה הן בניגוד אינטרסים. בשלב מסוים כבר אישרו ליערה לקבל אפידורל, אבל זו לא הייתה נראית כמו אופציה ריאלית והלידה המשיכה להתגלגל. אחרי כמה זמן גם פקעו מי השפיר. אני אחסוך את התיאורים הפלסטיים ממש, אבל זו הייתה ירידת מים כמו שרואים בסרטים. הנה הלכה התכנית של להיוולד בתוך שק השפיר. בשלב הזה כבר ממש לא הבנתי למה לא עושים קיסרי. פחדתי שאלו מים מיקוניאליים (הסתבר בדיעבד שאלו היו קרישי דם כי התחילה היפרדות שלייה) ואז זה לא בדיוק אידיאלי להמשיך בלידה רגילה. בינתיים גלגלו לחדר אינקובטור נייד וזה השלב שבו התחלתי כנראה קצת לבכות. זה היה רגע קשה.

התינוקת כבר ממש התחילה לצאת, אבל רצו לעכב את הלידה קצת בשביל שהרופאה הבכירה מהפגייה תגיע. בלידה כזו חייב להיות נוכח רופא ילדים והייתה עדיפות שתהיה נוכחות בכירה ככל האפשר. בקיצור, הייתה סיטואציה הזויה שבה אנחנו מחכים לרופאה שתגיע והתינוקת לא יוצאת פשוט בכלל שהרופאה השנייה מונעת ממנה לצאת באמצעות שתי אצבעות. בשלב מסוים כבר אי אפשר היה לחכות יותר ואני שומע את הרופאה אומרת: זהו. התינוקת בחוץ. לא האמנתי. הצצתי לרגע ואכן, ראיתי תינוקת קטנה (מאד) מכורבלת ובוכה. היא בוכה! הכינו אותנו לזה שהיא לא תבכה, אולי תהיה כחולה אולי מי יודע מה. אבל היא בוכה. אמרתי ליערה בהתרגשות שהיא בוכה, אבל יערה לא שמעה אותה. הרופאה אמרה לכולם בתקיפות לשתוק לרגע ואז יערה הצליחה לשמוע את הפעייה הקטנה שלה. התחילה טוב.

בניגוד לילדים האחרים שלי, הפעם נמנע ממני התענוג של לחתוך את חבל הטבור והרופאה עשתה את זה לבד (רציתי לתת קצת עצות לרופאה, כי היה נראה לי שהיא לא מקצועית בזה כמוני, אבל החלטתי לשתוק בשלב הזה). אחרי עוד כמה שניות מתוחות לקחו את התינוקת לעמדת פגים חדשים. בשלב מסוים נזכרו שגם צריך איזה אבא בתמונה ומישהו דאג להביא אותי לעמדה.

ראיתי את הפגה הקטנה שוכבת על הגב, נראית די רגועה בנסיבות העניין, כשמצמידים לה מסיכת חמצן לפנים. הייתי מוכן לאפשרות שיצטרכו להנשים אותה בצורה יותר חודרנית, ולכן מסיכת חמצן הייתה באמת הרע במיעוטו. רופא הילדים אמר לי בחיוך שהיא בסדר, אבל היא מאד קטנה ויש דרך מאד ארוכה לפניה. הנהנתי. שיגיד מה שהוא רוצה. יש ילדה בחוץ, היא נושמת. זה כבר לא מעט.

איכשהו הצליחו לשים אותה באינקובטור (היא נורא קטנה, לדעתי אפשר בקלות לאבד אותה בין השמיכות שם) והתחלנו לשנע אותה לכיוון התינוקייה. אני הלכתי אחרי השיירה, שכללה שני רופאים ועוד כמה אחיות. בדרך מישהו עוד נזכר לענוד עליי את צמיד ההורים הטריים ואני לא שמתי לב אפילו לאן הולכים. הלכתי אחרי האינקובטור, מנסה שלא ישמעו אותי בוכה יותר מדי. זה לא תמיד עבד ואחת האחיות הניחה עליי יד מנחמת ואמרה לי שאת המבחן הראשון שלה, התינוקת עברה בהצטיינות (זה למעשה נכון. לתינוקות שנולדים עורכים מבחן בשם מבחן אפגר, שנועד להעריך את המצב שלהם אחרי הלידה. המבחן בודק פרמטרים כמו דופק, נשימה, צבע ועוד. הציון המירבי הוא 10. הפגה המצטיינת קיבלה ציון תשע בדקה שאחרי הלידה וציון עשר חמש דקות לאחר מכן. מצטיינת). התהלוכה האינקובטורית הזו עצרה לבסוף בטיפול נמרץ, שעומד להיות הבית שלה ושלנו לזמן הקרוב.

אפוף לגמרי, הנחו אותי להשפריץ ספטול לחיטוי על הידיים, לעטות חלוק חד פעמי מוזר ואז יכולתי לצפות בה מקרוב שוב באינקובטור. אמרו לי שאין בעיה להניח עליה ידיים, רק לא ללטף ממש, כי עוד אין לה עור במובן המקובל של המילה. זה הרגיש מאד מוזר, אבל מצד שני – חיוני.

חזרתי משם לחדר הלידה, שם יערה עוד התאוששה. מסתבר שללדת ילדה קטנה מאד ובלי אפידורל, זה מתכון להתאוששות מהירה מאד. יערה כבר יכלה ללכת לבד ובסך הכל הייתה במצב טוב. שוב התחלנו בתהלוכת לוגיסטיקה של העברה למחלקת התאוששות, שממנה צריך לעבור למחלקת יולדות וכו'.

עינת התעקשה שגם יערה תלך לראות את התינוקת הקטנטנה לפני שהיא תקרוס לשנת הלילה. הצלחנו לשכנע את האחראי בהתאוששות שהכל יהיה בליווי רפואי ובעזרת כסא גלגלים. התגלגלנו חזרה לטיפול נמרץ וגם יערה זכתה לחוות את אותה חוויה ראשונית של נגיעה בילדה השלישית והקטנה שלנו. לקחנו נשימה עמוקה והבנו שמעכשיו אנחנו מתחילים דרך ארוכה, מעורפלת, לא ברורה, מסוכנת לפרקים, אבל היא חלק מהסיפור החדש שאני מספר לעצמי. בסיפור הזה אני באמת אבא לפגה קטנה מאד, אבל זה סיפור שאני מקווה ומאמין שיהיה לו סוף טוב. הכי טוב שרק אפשר.

הגעתם עד לפה? אנא, יותר מתמיד, השאירו תגובה, אפילו קצרצרה.

ארון עמוק

שלום.

כמו שוודאי שמתם לב, זה פוסט חדש, מה שאומר שהבלוג בינתיים ממשיך בתצורה כזו או אחרת. בניגוד למרבית הפוסטים ובדומה לפוסט הראשון – הוא נכתב מארץ הקודש. אכן, נחתנו והגענו בשלום, על מזוודותינו וטפינו. אבל על זה בהמשך.

עם זאת, אני מזהיר שמדובר בפוסט שונה מעט מהרגיל. זה פוסט קצת יותר רגשני (אבל מותח), בלי תמונות, שאולי ידבר יותר למי שמטפח או מכיל רגשות אמהיים/אבהיים, בין אם יש לו ילדים משלו ובין אם לאו.

לא בטוחים אם ידבר אליכם או לא? אני אפתח בסיפור לפני הסיפור וזה יכול לעזור לכם כפילטר חינני. במהלך התקופה בין סיום הלימודים לבין הטיסה חזרה, היה חלון הזדמנויות נהדר שבו גם אייל וגם שני היו בגנים. בסך הכל היה מדובר בשמונה ימים נטו (שנקטעו עם סופ"ש באמצעיתם), אבל שמונה ימים! שמתחילים ב-9:45 (כשאייל יורד בגן) ומסתיימים ב-14:50 (כשצריך לצאת לקחת את שני). אז אולי "ימים" זה לא הביטוי הכי מדויק. יותר, חצאי ימים, אבל עדיין….שמונה כאלו!

אז בין שלל התכניות שהיו לנו לימים המופלאים האלו, החלטנו גם ללכת לסרט החדש של פיקסאר – Inside out (נדמה לי שבעברית זה "הקול בראש"). למי שלא ראה (לא ראה?!?! מה אתם עושים פה? לכו מייד לקולנוע. זה סרט מעולה!), זה סרט שמתאר את הרגשות השונים שפועלים בתוך המוח והנפש של ילדה בת 11 שמתמודדת עם שינויים בחיים. זו ממש הפשטה ברמה גבוהה של העלילה, אבל הסרט מקסים.

בקיצור, אם להגיע לעיקר, אני די בכיתי רוב הסרט. לא מדבר על איזו משיכה באף, אלא דמעות והכל. היה איזה שלב שיערה שאלה אותי משהו ופחדתי לענות, מהחשש שהיא תשמע את הקול שלי ותזעיק עזרה רפואית. בכל מקרה, אם אתם קוראים את זה ואומרים: "מה נהיה איתו? הפעם האחרונה שאני בכיתי בכלל הייתה כשהייתי בן 4 והורידו לי שתי אצבעות ברגל בלי הרדמה", אז כנראה שהפוסט הזה פחות בשבילכם. אם יש בכם ניצוץ מסוים של הזדהות והבנה – אתם מוזמנים להמשיך ולקרוא.

ועוד אזהרה אחת קטנה לפני שאני צולל פנימה – הפוסט הזה גם דורש היכרות מסוימת עם הארי פוטר. בחיי. ככה יצא. אני אנסה להסביר קצת בקטע הרלבנטי, אבל חשתי מחויבות להזהיר. וזהו. מספיק הקדמות ונעבור לסיפור עצמו.

אני אתחיל במילות הרגעה – הכל בסדר. תמשיכו בקריאה ותבינו למה מילות ההרגעה נדרשות כאן.

אז כזכור מאירועי הפרקים הקודמים, הפרק האמריקני בחיינו הולך ומסתיים. מצד אחד, אנו צריכים לארוז את עצמנו נפשית, ולהגיע להכרה, הבנה והשלמה עם העובדה שלא נוכל יותר להזמין משהו באמזון ולמצוא אותו יומיים אחר כך על מפתן הדלת. מצד שני, אנחנו גם צריכים לארוז ממש. לא אלאה אתכם בכל התלאות של האריזה (ומאלו יש לא מעט), ואציין דווקא נקודה אחת חיובית. מרגע שרשויות כפר הסטודנטים מגלות שסיימת את לימודיך, אתה מתחיל לקבל מיילים מאיימים שמבקשים ממך בנימוס להתפנות. אתה צריך להשאיר את הדירה במצב שבו קיבלת אותה – ללא רהיטים, לנקות אבק מפינות נסתרות, לנקות כתמי אוכל וצבע ועוד ועוד (קיבלנו רשימה לא קצרה בכלל של נושאים לטיפול). מאחר שהטיסה שלנו תוכננה לשישי בבוקר, הבנו שנצטרך לפנות את כל המיטות והרהיטים ואז למצוא פתרון הולם למגורים לשני לילות לפחות. במקביל, רצינו גם למכור את כל הרהיטים והג'אנק שהצלחנו לצבור במשך השנה.

למרבה המזל, שני הצרכים האלו התלכדו באופן אופטימלי, והרבה מעבר לציפיות שלנו. פרסמנו את רשימת הפריטים למכירה ברשימת תפוצה של ישראלים שמגיעים לברקלי. ישראלי אחר שעתיד להגיע לברקלי החליט שהוא מעוניין לרכוש את כל הפריטים ברשימה במכה. כבר כאב ראש אחד רציני נחסך. מאחר שהוא אמור היה להגיע לאחר תאריך העזיבה שלנו, רצינו להשאיר לו את הרהיטים באחסנה. התחלנו לברר מחירים והובלות והבנו שמדובר בלוגיסטיקה לא פשוטה. הנושא הזה נפתר בצורה מדהימה, כאשר הסתבר שגם הוא קיבל זכאות לדיור בכפר ושהכפר מוכן לתת לנו להיכנס לפניו לדירה ולשים בה את הריהוט. זה גם פתר לנו את בעיית האחסנה וההובלה וגם אפשר לנו להגיע בלילה ולישון על המיטות שלנו בדירה החדשה שלו (למי שתוהה אגב, זו עסקה מצוינת גם בשבילו, כשהוא יגיע לבית מרוהט כמעט לגמרי, כולל דברים נוספים שלא מכרנו והענקנו לו בנדיבות).

אז היו לנו ימים עמוסים של העברות ודחיסות ופרידה מרכוש שצברנו שלא עבר את הסינון וישיבה על מזוודות בשביל לסגור אותן ועוד. לבסוף, ביום חמישי לפני הטיסה, סיימנו כמעט את הכל. יערה הלכה לסדר עוד כמה דברים קטנים בדירה ה"ישנה" ואני נשארתי עם הילדים בדירה החדשה, להעסיק אותם עד שילכו לשנת הלילה האחרונה בקליפורניה. מאחר שהם חשים במתח וכבר התחילו קצת להתחרפן, יערה הציעה שילכו לשחק בחוץ עם האוטו הקטן של שני. זה היה מרשים לראות את אייל מנהל משא ומתן: "שני, את רוצה שעכשיו יהיה תורי ואחר כך יהיה תורי ואז תורך?" ואת כישורי המשא ומתן של שני: "כן". שניהם שיחקו באושר, דחפו אחד את השנייה ונראו מרוצים. אחרי כמה דקות אייל הגיע והראה לי שיש לו חור עצום בגרב. כנראה שהריצה אחרי האוטו גבתה מחיר כבד. הורדתי לו את הגרב והצעתי לו להוריד גם את השנייה. הוא סירב ורץ החוצה. אחרי כמה דקות, הגרב השנייה סבלה מגורל דומה.

בשלב הזה, ובעצם קצת לפני, הייתה לי תחושה שנקראית באנגלית impending doom. כאילו משהו רע הולך לקרות. יום לפני הטיסה מישהו ייפול, משהו יקרה. חוץ מזה, התחילה רוח לא נעימה בחוץ. קראתי לילדים לחזור וביקשתי שישחקו בבית. לשמחתי, לא נתקלתי בקריאות מחאה והם שיחקו עם הכלבלבים של Paw patrol בשמחה רבה (מי שלא יודע מה זה, לא הפסד גדול. חבורה של כלבים שעושים עניינים ומאפשרים להורים 23 דקות של שקט מדי פעם). נשכבתי על הספה בזמן שהם התרוצצו עם הכלבים פה ושם. גלשתי קצת באינטרנט ואז שמעתי רעש נורא של משהו גדול נופל בחדר שהיה בקצה המסדרון. ואז שמעתי את הצליל הנורא ביותר שהורה יכול לשמוע אחרי רעש של נפילה גדולה כזו – שקט. דממה של שנייה. אני בטוח שזה לא היה יותר משנייה או פחות מזה בזמן אמת, אבל מאותו רגע, הזמן הפסיק להיות משהו ליניארי והפך להיות מעין דבר צמיגי ומוזר, שנמתח ומתכווץ לפי חוקים אחרים.

אלו היו רגעים ארוכים, קצרים, שאני זוכר מהם הכל וכלום. אני זוכר שלפרק זמן אפסי עוד חשבתי להתעצבן על זה שהם הפילו משהו אבל זה התחלף מהר מאד בהבנה שמשהו פחות טוב קרה. המרחק בין הספה לבין החדר ההוא בטח לא עולה על מטרים ספורים, אבל אני זוכר את עצמי רץ ורץ ורץ ולא מגיע. קצת כמו אכילס והצב, הרגשתי שייקח לי זמן אינסופי עד שאגיע לחדר ואגלה מה לעזאזל קרה שם.

בסוף, לא יודע איך, הגעתי. גיליתי שהארון איקאה שהעברנו לבחור, שהיה ריק לגמרי באותו זמן, נמצא מעל שני הילדים. פה ושם בצבצה רגל. לשמחתי (כן כן), בשלב זה שניהם כבר בכו מאד. העפתי את הארון הצידה, מבועת ממה שאני עתיד למצוא מתחתיו (במובן מסוים, זה הקטע שבו אני אמור לספר שזה ארון כבד מאד, והדאגה לילדים מילאה אותי בכוח על אנושי, אבל האמת – זה ארון די קל ופשוט זרקתי אותו לצד). אחד מהדברים הראשונים שגיליתי היו שהמדפים עפו ברגע שהארון נפל. אלו כבר היו חדשות טובות. אם המדפים היו מקובעים למקום הם היו יכולים לתת מכה חזקה הרבה יותר. רק המדף האמצעי מקובע וממה שהצלחתי לראות הוא היה פחות בקו הפגיעה. התייחסתי לחדר ההוא כאילו פרצה בו שריפה וחילצתי את שני הילדים לסלון, להרחיק אותם משם, כאילו שהארון הזה מתכוון להיעמד עוד פעם ולקרוס עליהם שוב.

המחשבות שעוברות לך ברגעים כאלו הן מאד מגוונות. אני חשבתי דווקא על ספר של סטיבן קינג: "העמדה". בספר הזה מגיפה של שפעת-על מוחקת 99% מאוכלוסיית כדור הארץ. השאר נאלצים להמשיך ולשרוד. באחד מהפרקים, דמות אחת לוקה בדלקת התוספתן. לכאורה, הליך רפואי לא מאד מסובך. אבל, פרט לעובדה שאין בתי חולים מתפקדים, אף אחת מהדמויות שמנסה לשרוד באיזור המסוים ההוא איננה בעלת השכלה רפואית. חברתו של הגבר שגוסס מהדלקת פורצת במונולוג קורע לב לגבי ההשכלה של כל אחד מהנוכחים: אחד בוגר תואר בספרות אנגלית, אחד עיתונאי, אחד מרצה וכו'. היא אומרת שהם יכולים לשבת ולנהל דיון מעמיק על סיפורת ושירה, אבל אף אחד מהם לא מסוגל לטפל במצב חירום רפואי. היא אומרת שאפילו וטרינר כנראה היה יכול לעשות משהו, אבל הם כולם חסרי תועלת.

אז ככה אני הרגשתי קצת באותו רגע. אני מסוגל לכתוב חוות דעת משפטית, לנהל שיחות על תרבות אמריקנית, לנגן קצת על פסנתר, אבל כשהחוטים של הציביליזציה יתחילו להיפרם, אני מעריך שאותי יבחרו אחרון למסע הישרדות (אחרי שיהיה חשמל ורפואה ומים זורמים, יכול להיות שמישהו ירצה לנסח חוקה. במקרה הזה, הסיכויים שלי אולי יעלו קצת).

אז הפעלתי את מיטב ההשכלה הרפואית שלי (שנים של אי.אר והאוס) וחיפשתי אם יש חבלות נראות לעין, דימומים או משהו כזה. העובדה ששניהם בכו בסטריאו כל כך מרשים דווקא הרגיעה אותי קצת שכנראה שהם די בסדר, באופן בסיסי. הבחנתי ששני קצת נחתכה בשפה, אבל אצל אייל לא מצאתי כלום. התקשרתי ליערה שעוד לא הייתה זמינה והרגשתי תחושת חוסר אונים מאד גדולה ומשתקת. המשכתי לנסות להרגיע אותם ולחפש סימנים לחבלות חיצוניות, בלי ממצאים. אחרי שתי דקות כאלו (בערך), יערה חזרה. בהתחלה היא חשבה שהם סתם בוכים (זה יכול לקרות לפעמים, אם הם מקבלים מכה קטנה, או אם הם מגלים שהתחתונים האהובים עליהם בכביסה או אם הם מבקשים לראות את גרסת הבמאי של שר הטבעות ולא מקבלים את מבוקשם). אני יכולתי להגיד ליערה רק שברי מילים כמו: "כנסי כבר, זה נורא, זה נורא" או משהו כזה. היא נכנסה מייד והפעילה את אותם כישורים רפואיים שאני הפעלתי. שני, שגילתה שאמא חזרה הביתה, חזרה לקפץ ולדלג. אייל המשיך לבכות וטען שכואבת לו הבטן. מאחר שלא הצלחתי לזכור אפילו איך הוא היה כשהרמתי את הארון, לא הצלחתי להבין אם יש סיכוי שהמדף פגע לו בבטן או לא. פחדנו שאולי הוא קיבל מכה חזקה בבטן ועכשיו יש לו איזו פגיעה שאנחנו לא רואים. ניסיתי להפעיל עליו טריקים של חובשים בצבא – להגיד לו להסתכל למקום אחר ואז ללחוץ לו על הבטן ולראות אם הוא באמת מרגיש כאב, או שהוא סתם רוצה גימלים. התוצאות לא היו חד משמעיות.

בארץ, אחות של יערה היא רופאת ילדים. אני ממליץ על זה בחום. אם אתם מתכננים ילדים, תשתדלו למצוא בן או בת זוג שיש לו קרוב משפחה שהוא גם רופא ילדים. שימו לב! לא להתחתן עם רופא/ת הילדים עצמו. זה משמרות ועניינים וזמינות נמוכה מאד בתקופת ההתמחות (אני צוחק כמובן. לכו עם הלב). אם היינו בארץ, סביר שהטלפון הראשון היה אליה. ואם לא היא – יש עוד כמה רופאים, ילדים ואחרים, שנמצאים בחיוג המהיר שלנו. במקרה הכי גרוע – היינו נוסעים למיון. בקליפורניה, לעומת זאת, אנחנו לא מכירים אף אחד. כל הסיפור הזה קרה שעה אחרי שמכרתי את האוטו שלנו, לכן אפילו לנסוע למיון ילדים זה סיפור לא פשוט בכלל (וזה בלי להזכיר את העובדה שיש לנו עדיין עניינים לא מעטים לסגור לפני הטיסה).

ניסינו לחשוב אם אנחנו מכירים ישראלי או מישהו אחר שגר בכפר שהוא במקרה רופא. למרבה המזל, יש לנו חברים שמכירים יותר אנשים מאיתנו והם נזכרו שיש רופאת ילדים שגרה לא רחוק מהם. ניסינו לארוב לה ליד הבית, אבל היא לא הייתה. שלחנו לה הודעה ואחרי כרבע שעה גילינו שהיא בגן שעשועים במרכז הכפר, משגיחה על שתי הבנות שלה (כולל אחת במנשא עליה). בשלב הזה אייל גם חזר לקפץ ולרקד ולאכול פיצה, כך שמפלס החששות ירד עוד יותר. מצד שני, שנים של האוס גרמו לי לפתח תיאוריות שאולי יש דימום פנימי קטן שעלול להיות מוחרף בלחץ אוויר גבוה בטיסה או משהו מונפץ כזה. רופאת הילדים הייתה חביבה להפליא, בדקה את הבטן שלו, גם בשכיבה, וגם את הגב. לשמחתנו, היא קבעה שהיא לא רואה שום דבר, אפילו לא סימן לחבלה חיצונית. את התיאוריה שלי לגבי לחץ אוויר היא שללה על הסף (מה ששוב מוכיח שלא צריך להאמין לכל דבר שרואים בטלוויזיה). יערה העניקה לה אפילו חיבוק נרגש ואנחנו הרגשנו הקלה מסוימת.

למה מסוימת? אני בטוח שאתם מבינים אותי. ראשית, אני הרגשתי אחראי. אמנם, לא בדיוק זרקתי עליהם את הארון ולא ראיתי אותם מטפסים עליו, אבל זה קרה "במשמרת" שלי. והיי, אני פולני. אני לא צריך סיבות מיוחדות להרגיש אשם.

שנית, חשבתי על הארי פוטר. למי שלא מכיר, הסבר קצר. בסדרת ספרי הארי פוטר, שעוסקת בקסמים וקוסמים, יש דמות של קוסם רשע במיוחד. קוראים לו וולדמורט והוא הדמות המאיימת ביותר בעולם הקוסמים. לקראת סוף סדרת הספרים, אנחנו מגלים שוולדמורט גילה דרך להגן על עצמו מפני אויביו. הוא מפצל את הנשמה שלו, כך שחלקים ממנה "יאוכסנו" בחפצים אחרים. כך, גם אם פוגעים בגוף שלו, הנשמה שלו תוכל לחזור מאחד החפצים האחרים. זה נחשב קסם אפל מאד ופיצול הנשמה מתאפשר רק על ידי ביצוע רצח, כי זה המעשה הנורא ביותר, שקורע את הנשמה. למה חשבתי על זה? כי הבנתי שוולדמורט טעה לגמרי. התשובה היא לא רצח. התשובה היא אהבה. הדבר שבאמת מפצל את הלב והנשמה שלך, זה הילדים שלך. הלב שלך שוכן עכשיו באנשים החדשים האלה  וכשמשהו קורה או עלול לקרות להם, זה כואב כאילו זה קורה לך ממש (ואפילו יותר). שלא ישתמע מזה שאני מזלזל באהבה לבת או בן הזוג (ויעידו על כך ערימות שירים של מוזיקה מזרחית שמשתמשים במילים "נשמה שלי", "חיים שלי", "עיניים שלי" וכו'). אבל, ברוב מכריע של המקרים, אתה לא יוצר את בת הזוג שלך, לא מכיר אותה מהנשימות הראשונות שלה, לא מחזיק אותה כשהיא קטנה וחולה עם חום של 40 מעלות. תחושת האחריות המוחלטת והאינסופית מגיעה, כנראה, רק מהילדים שלך, איפה שהנשמה והלב המפוצלים שלך הקימו בית חדש. מקווה שהקישור להארי פוטר היה ברור מספיק, כי אצלי זו הייתה ממש הארה.

בשורה התחתונה – הכל בסדר וזה מה שחשוב. כאמור, אנחנו חזרה בארץ והילדים, ברוך השם, בריאים ושמחים. אמנם, מאוחר יותר באותו ערב גילינו שלשני מתנוסס סימן אדום מפואר על הגב, אבל לא נראה שזה מטריד אותה בכלל.

אז הפעם לא סיפרתי על פסטיבל העפיפונים בברקלי (מוצלח), או על הפעם הראשונה שהילדים אכלו סושי (מוצלח פחות) ובכלל על חוויות מהימים האחרונים. אולי בפוסט הבא. אולי לא. בינתיים, אני אמשיך עוד קצת לכתוב, ברשותכם ואשמח אם תחזרו לבקר, למרות שעכשיו אני כותב מהרבה יותר קרוב.

וכמובן שלא ניתן לסיים ללא שיר.

האמת שהתנגנו לי מספר שירים בראש השבוע, אבל אף אחד מהם לא ממש מתחבר לי לנושא הפוסט או למשהו חשוב במיוחד שאני רוצה להגיד.

אז לאור החזרה לארץ, אין מנוס אלא מלסיים בקלאסיקה מודרנית ולהזכיר לעצמנו שכן, נפלא פה. רק, אל תתעמקו במילים יותר מדי….

Raison d'etre

הכותרת הצרפתית המחוכמת תוסבר בהמשך.

אני אפתח במתן הצצה קצרה לאחורי הקלעים של מלאכת כתיבת הבלוג. יותר מפעם אחת, סיימתי פוסט והתחלתי לכתוב פוסט נוסף, בנושא אחר לחלוטין (משפטי נטו, סיכום החיים עד כאן וכו'), ודמיינתי איך אני אשוויץ בגאווה עם שני פוסטים סמוכים. אם אתם עוקבים באדיקות אחר הבלוג, אני מניח ששמתם לב שלא התפרסמו פוסטים סמוכים בזמן האחרון, בטח לא מאז שהתחיל (ונגמר) סמסטר ב'). אבל עכשיו שמתי לב שאנחנו ממש בישורת האחרונה, יוני נגמר ללא פוסט (תקלה) והנה התחיל רשמית החודש האחרון שלנו בארצות הברית. אייל אפילו הכין סוג של "טבלת ייאוש" (למרות שזה לא ממש ייאוש), בשביל לספור את הימים שנותרו עד החזרה לארץ (חדי הראייה יבחינו בשני המטוסים שמאוירים בסוף הטבלה, רמז לקונקשן שלנו בפילדלפיה).

ואם כבר מדברים על חזרה לארץ, כנראה שאין זמן מתאים מזה להתחיל במעט מוזיקה רלבנטית:

אז כרגיל, הפוסט יחולק לשלושה חלקים (בחלוקה אמורפית מאד): חוויות מהעת האחרונה, שטויות אקראיות ומחשבות כלליות יותר. יהיה נחמד.

נתחיל בשני סוגי החוויות העיקריות של הזמן שחלף: חוויה גיאוגרפית וחוויות קולינרית.

החוויה הגיאוגרפית כללה טיול ללייק טאהו (תסלחו לי שאני לא כותב "אגם טאהו", זה נשמע לי מוזר מדי). נסיעה של שלוש ומשהו שעות לאחד המקומות היפים ביותר שהיינו בהם עד עתה. נסענו עם זוג חברים וילדיהם והחלטנו על שלושה לילות, על מנת לנסות ולמצות את החוויה עד כמה שאפשר (ולשרוף את חופשת הקיץ של הילדים עד כמה שאפשר, אם נהיה כנים לרגע).
הדבר הנחמד והמוזר בקליפורניה הוא שנסיעה של דקות בודדות מביאה אותך ליערות, עצי סקויה אדירים ועוד ועוד. לפני כחצי שנה ביקרנו אצל משפחה של חברים רחוקים בצד השני של המפרץ וליד הבית שלהם הכביש פתאום הפך לנתיב אחד צר במיוחד, כי התחיל שם יער. אני מניח שבארץ כבר היו כורתים את היער ומקימים חניון של אחוזות החוף או משהו כזה.

אז אפילו בדרך לטאהו, עוד לפני שמגיעים, אפשר לעצור במקום שלא נראה מבטיח בהתחלה, ולזכות כבר בנוף.

 

לאחר מכן, המשכנו בדרכנו עד שהגענו לטאהו, כשבשלב זה כולנו כבר היינו די מורעבים. הפור נפל על מסעדה תאילנדית שהומלצה על ידי אפליקציה סלולרית, אבל התקשיתי ליהנות מהאוכל כששני ניסתה לדקור אותי עם מקלות האכילה. לאחר כל הנסיעה הארוכה הצלחנו להגיע למלון ואני רק פינטזתי על חדר נעים, קצת טלוויזיה לילדים ומקלחת חמה. במקום זה, זכינו בחדר עם שטיח מקיר לקיר (שהצליח לגרום לי לקוצר נשימה קל), טלוויזיה שמכילה בקושי ערוץ אחד (אמריקה!) ומקלחת שמכילה זרם שמזכיר יותר זרזיף מכוס לא גדולה במיוחד. המקלחת גם סיפקה משחק משעשע, מדי חצי דקה או דקה, זרם המים היה משתנה בפתאומיות לקר להפליא או רותח להחריד, ללא התרעה. בשביל להוסיף עניין, אי אפשר היה לדעת מתי הטמפרטורה הקיצונית תיפסק וגם לא ניתן היה לשלוט בזה באמצעות הברזים במקלחת (וכמובן שאם ניסית להוריד את טמפרטורת הרתיחה על ידי סגירת הברז של המים החמים, היית מתוגמל במקלחת של צוננין כשההפרעה בזרם הסתיימה. ועוד בפרנהייט). נשמע שאני רק מתלונן, נכון? ובכן, המלון גם סיפק באדיבותו חומרי קריאה שקלעו מאד לטעמי.

ביום השני, שמנו פעמינו למסלול חביב שיורד עד לאחד מחופי האגם. היתרון הגדול של המסלול היה שהוא תומך בעגלות ילדים ולכן יכולנו לשים ציוד רב על העגלה ולתת לשני ללכת ברגל. בשלב מסוים, שבו היא התחילה לבחון כל אצטרובל (ואף לחזור אחורה על מנת לערוך השוואות עם אצטרובלים קודמים), העלינו אותה למנשא הגב (הידוע בכינויו – "סוס אבא") על מנת שתוכל לנמנם לה בנוחות.

אחרי כשעתיים הגענו לחוף שהיה באמת מקסים. חול נעים, לא הרבה אנשים, מים קפואים בצורה בלתי רגילה. אפשר למצוא כמה כיסים חמים בתוך המים, אבל בשביל זה צריך להישאר ללא תנועה בצורה די מוקפדת. האמת? היה יום חם והיה מאד מרענן לטבול קצת במים. אייל התעקש שלא קר לו, בעודו רוטט מקור והשפתיים שלו מכחילות במהירות. הוצאנו אותו לייבוש על החול.

אחרי זמן הטבילה המהנה, התחלנו לעשות את דרכנו למעלה, וגילינו שהדרך למטה הייתה באמת בירידה ועכשיו צריך לטפס את הכל. כעבור שעתיים ומשהו הצלחנו לחזור ולהעפיל לפסגה. הצלחנו גם לקושש את עצמנו ולעצור לפיקניק מאולתר ליד גדה אחרת של האגם ועוד אחרי זה לפנק את הילדים בגלידת תיירים משובחת ליד המלון.

ביום השלישי ראינו עוד כמה נופים מופלאים ועשינו עוד קצת חוף (אין הרבה מה לתאר כאן במילים, ניתן כמה תמונות).

ביום הרביעי שמנו פעמינו הביתה ובדרך עצרנו באגם אחר (והיינו עצובים בשבילו, שבטח טאהו לוקח לו את כל התהילה, בעוד שהוא אגם נחמד לגמרי בזכות עצמו). אהבתי את העובדה שמזהירים אותך מנפלי תחמושת באגם. נתן קצת תחושה של בית.

האטרקציה העיקרית במסלול הייתה שלאחר סיום המסלול, במקום ללכת חזרה, מרימים טלפון קטן ומגיעה סירה לקחת אותך את כל הדרך חזרה. הילדים התגאו בעובדה שהם לא נפלו מהסירה ואנחנו שמחנו שהדרך חזרה לא לקחה שלוש שעות. ואחרי זה – הביתה!

ואם זה לא מספיק….אז לכבוד יום העצמאות האמריקני החלטנו לצאת יחד עם עוד שתי משפחות לטיול קמפינג סוער. מסתבר שלא הפסדנו זיקוקים מרשימים מדי, כי ברקלי עצמה הייתה שרויה תחת ערפל כבד. בכל מקרה, נסענו לאתר קמפינג בפארק לאומי שנקרא Pinnacles. בפעם הראשונה בערך בקליפורניה נתקלנו במזג אוויר חם. כשעברנו את הכניסה, הפקחית שעמדה שם סיננה באדישות שאנחנו צריכים לקחת הרבה מים, לשים לב למזג האוויר וגם לדעת שיש באיזור נחשי פעמונים. האזהרה הזו הייתה בערך יעילה כמו השלט "זהירות, אבנים מדרדרות". מה אתם רוצים שאני אעשה עם המידע הזה? אאט? אסע מהר יותר? אבלום בפתאומיות? עניין הנחשים קצת הטריד אותנו, אז שאלנו הלאה גם במרכז המידע שהיה שם. שאלנו אם כדאי להעביר את הילדים ואת עצמנו לנעליים סגורות במקום סנדלים. האיש במרכז הסביר שכדאי לשים נעליים סגורות, כי זה מעניק תמיכה טובה יותר לרגל. ומה לגבי הנחשים, המשכנו והקשינו. אה, נחש יכול לעבור דרך כל סוג של נעל אם הוא מחליט להכיש אותך. מרגיע. מאד מרגיע.

החלטנו לשים נפשנו בכפנו ויצאנו למסלול, שהבטיח מערה מעניינת בסופו. היה חם, אבל שרדנו (בייחוד הקטנים מבינינו, שיכלו לתפוס טרמפ על גבו החסון של אבא). בסוף באמת הגענו למערה, שהייתה באמת מגניבה, אבל לאלה מאיתנו שסוחבים את הקטנים טרמפ על הגב זה היה קצת מאתגר.

אחרי שחזרנו חזרה, שמנו את פעמינו לאתר הקמפינג. זה רעיון די נחמד, אתה מזמין מראש "חלקה", והכל מאד מסודר. אתה מגיע ויש לך חלקת אדמה קטנה, עם ספסלים ושולחנות פיקניק לשירותך ואתה מוזמן להקים אוהלים ולעשות מה שאתה רוצה (חוץ מלנגן מוזיקה אחרי 22:00 בלילה ולהדליק אש פתוחה. ולשתות אלכוהול. ועוד כל מיני דברים שאני לא זוכר כרגע). הזהירו אותנו שבאיזור מסתובבים רקונים מתוחכמים במיוחד, שאוהבים אוכל של מחנאים. הרקונים הגיעו לרמת תחכום כזו שהם מסוגלים לפתוח דלתות של מכונית (ועל פי עדויות לא מבוססות, שניים מהם הצליחו להניע רכב ונצפו חוצים את הגבול למקסיקו).

הקמנו אוהלים יחסית במהרה והתפנינו להכין את ארוחת הערב המושקעת (יחסית). באופן מפתיע, השעה 22:00 הגיעה במהרה והתחלנו להעמיס את האוהלים בילדים. האיזור כבר היה חשוך למדי, וכשניגשתי לשולחן האוכל להתחיל לפנות חלק מהדברים, נתקלתי ברקון אינטליגנטי שמיהר להימלט כשהארתי עליו.

רוב הילדים נרדמו מהר. שני התעקשה לשוטט ברחבי האוהל (שלא היה כזה גדול), לנסות לישון באלכסון, לנסות לישון עם הרגליים על הפנים של יערה, לנסות לישון עם הראש מחוץ לאוהל ועוד ועוד. אני נרדמתי והתעוררתי לסירוגין עד השעה שלוש ואז הצלחתי לישון באינטרוולים של שעה. לבסוף נרשמה התעוררות כללית במחנה ופנינו להכין את ארוחת הבוקר. מצאנו מסלול נחמד נוסף (בשלב זה, כבר אף אחד כמעט לא טרח לצלם). התחלנו בדרכנו הביתה ולאחר חמש דקות נקלענו לזירה של תאונת דרכים וזכינו להמתנה של כארבעים דקות באוטו. הילדים בדיוק נרדמו מאחור (שניהם! זה כמעט לא קורה אף פעם) ואנחנו הרגשנו שאנחנו שורפים זמן יקר. למרבה המזל, אחרי ארבעים דקות ניתן היה להמשיך בנסיעה והצלחנו להגיע הביתה בשלום. באופן קליפורני מאד, יערה ניגשה לרכב שלפנינו לשאול אם הם יודעים מה קרה ושבה לרכב עם סלסילת תותים מתנה. למה? ככה. כי נחמדים.

ובתחום החוויות הקולינריות נלך מהגבוה להפליא לנמוך להחריד (אני יודע שהשתמשתי כבר בקצוות הספקטרום האלו של "להפליא" ו"להחריד" בפוסט הזה, אבל מה לעשות שזה מתאים גם כאן?).

ההבנה שהחזרה לארץ קרובה מתמיד, גרמה ליערה ולי תחושת בהילות בניצול הזדמנויות. נזכרנו בערגה בתקופה לפני הילדים, שבה עוד היינו אוכלים במסעדות ולא שאריות של שניצל ופסטה שנשארו בצלחת כבר שעתיים וחבל לזרוק (חוץ מזה, פסטה משביחה עם הזמן, לא?). אם אנחנו כבר נמצאים ליד סן פרנסיסקו, בטח יש פה מסעדת מישלן, לא? זו חוויה ששווה להוציא עליה סכום, לא? אז החלטנו לחפש מסעדות של שלושה כוכבי מישלן בסן פרנסיסקו. עם תחילת החיפוש הבנו שני דברים עיקריים: ראשית, הבנו שהתאריכים הפנויים היחידים ידרשו מאיתנו הארכה נוספת של כרטיסי הטיסה שלנו. שנית, הבנו שהמחירים ידרשו מאיתנו לפדות את כרטיסי הטיסה תמורת כסף ולמכור את אחד הילדים. החלטנו להסתפק בכוכב אחד ומצאנו מסעדת סושי שנראתה בדיוק לטעמנו, עם מחיר שנראה סביר בהחלט. רוב מסעדות המישלן שבחנו, אגב, מצטיינות בהצעת תפריט טעימות במחיר אחיד. גם המסעדה הזו כללה תפריט קבוע, המבוסס על הדגה היומית, במחיר קבוע. אם אחרי הארוחה אתה עדיין נשאר רעב, אתה יכול להזמין מהתפריט. אתם בטח סקרנים, נכון? אז הנה התפריט וגם צילום של כל המנות. שלא ישתמע שאני לא משקיע בבלוג.

ואם אתם סקרנים אם היה טעים? ובכן….היה טעים. היו שתי מנות שממש היו טעימות בצורה יוצאת דופן והכילו טעמים חדשים שלא היו מוכרים לי. השאר היה ברמה גבוהה מאד, אבל….איך אומרים….לא עפנו. לפחות יכולנו לסמן וי. כוכב מישלן אחד בידינו!

וירידה חדה בסולם הקולינריה – תמיד שמעתי על המאכל האמריקני המפורסם Hot Pocket. ידעתי שזה נחשב לזבל טהור, שבדרך כלל נאכל על ידי אנשים שמבלים את רוב זמנם מול המחשב. אז זה אמנם זבל, אבל אני כבר פה, אז אני לא אנסה? עכשיו, צריך לתת לכל אספקט קולינרי את הכבוד שלו, לכן גם את שלבי האכילה של המאכל הספציפי הזה תיעדתי בצורה דקדקנית. הגשה קצת פחות מוקפדת, אבל אין ספק שמדובר בחוויה לכל החושים.

וכידוע, אין סולם ללא שלב תחתון (או אפילו קצת מתחת). במסגרת העסקת הילדים, יערה ואייל שמו פעמיהם למפעל של ג'לי בלי שנמצא במרחק של חצי שעת נסיעה בלבד. הם חזרו עם סוכריות גומי טעימות וגם עם המוצר המפתיע הבא.

למי שקרא את ספרי הארי פוטר, המוצר הזה צריך להיות מוכר. סוכריות בכל הטעמים. כן כן, כל הטעמים. כולל סבון, ביצה סרוחה, אדמה וקיא. אז חשבתי שזה משעשע וטעם האדמה באמת היה אדמתי מאד. אבל אז נתקלתי בטעות בסוכריית הקיא. התוצאה כאן.

בקיצור – לאמיצים בלבד.

ואנקדוטות ברקלי אקראיות:

לפני כמה זמן ניצבתי בפני דילמה משולשת חריפה. למי שעוקב, אליפות ה-NBA הסתיימה לא מזמן. סדרת הגמר הייתה בין הקליבנלד קאוולירס לגולדן סטייט ווריורס (סליחה על התעתיק המשובש). הגולדן סטייט הם הקבוצה המקומית פה. הבסיס שלהם באוקלנד (העיר הצמודה לברקלי) וכל האוטובסים, המדחנים, שלטי הרחוב ובכלל נשאו כתובות של Go Warriors! חברים לכיתה שלי (לשעבר) הצטלמו עם חולצות במשחקים והריעו לכל נקודה ונקודה (על מי אתם עובדים? אתם גרמנים וטורקים!). מי שממש עוקב, יודע שהמאמן של קליבנלנד הוא דיוויד בלאט, מאמן לשעבר במכבי ת"א וישראלי בחו"ל. אז הדילמה המשולשת הייתה כזו: מצד אחד, דיוויד בלאט הוא ישראלי בחו"ל. אנחנו אוטמטית אמורים להיות בעדו, לא? מצד שני, הגולדן סטייט הם קבוצת הבית. אני אמור להיות בעדם, לא? מצד שלישי, אני ממש לא מתעניין בכדורסל ולא עוקב אחרי ה-NBA. אז לא באמת אכפת לי. אם מישהו לא יודע איך הסיפור הזה נגמר – גולדן סטייט ניצחו ומכירות של חולצות האליפות הרקיעו שחקים בסניף טרגט המקומי.

השבוע הלכתי בפעם הראשונה לסרט כאן (שליחות קטלנית החדש בתלת מימד. לא חובה. גם לא בדו מימד).

האולם לא היה ממש מלא, אבל הקטע הבאמת ברקלינאי בעניין היה שכמה דקות לתוך הפרסומות הרגילות נכנס לאולם אחד מעובדי הקולנוע (שאני מעריך שמצוי בשנות ה-60 לחייו) וסיפר לנו על הסרטים שהם עומדים להציג בקרוב. כמו טריילר לטריילר. קשה להסביר את זה, אבל יש בזה ממש תמצית של ברקלי. מישהו שנראה כמו היפי מזדקן ועובד באולם קולנוע נכנס ומספר לך בעל פה על הטריילרים. זה כמו העובדה שאני כבר מזהה חלק מההומלסים ואת הבחור המוזר עם השיער הכחול שנוסע בקו 52 ומדבר לעצמו או לנוסעים אחרים, תלוי אם מישהו מוכן להקשיב. לפני כמה זמן שמעתי את המילה: Bezerkeley, שהיא שילוב של Bizarre ו-Berkeley. אין ספק שהיא מילה ראויה במיוחד. ברקלי היא סוג של בירת ההיפים של קליפורניה ויש תחושה שלא כולם קיבלו את העדכון על סוף שנות ה-60. יש בזה משהו נחמד, במידה. כנראה שאם אתה פה מספיק זמן, זה מתחיל קצת לעלות לך על העצבים. אנחנו עדיין בשלב שזה חביב.

עוד דבר נחמד זה ללכת לספרייה ולמצוא ספרים כאלו:

או לגלות שיש שתי (!) ביוגרפיות לטורי ספלינג (ולחבריי צופי בברלי הילס: דונה מרטין):

האמת היא, שמתוך דאגה כנה לאמינות הבלוג, בדקתי באמזון אם אלו באמת ביוגרפיות ונחרדתי לגלות שהתשובה היא בערך "כן" ושיש לטורי ספלינג עוד כמה וכמה ספרים. אז…בואו נתעלם מזה פשוט? אפשר? אם יורשה לי להשתמש בבדיחה ששמעתי בעבר: נראה לי שטורי ספלינג כתבה יותר ספרים משהיא קראה במהלך חייה.

הבטחתי גם מחשבות מעמיקות יותר, נכון? והסבר על הכותרת המתחכמת בצרפתית גם. אז לעניינים: Raison detre, בתרגום חופשי מאד, זה הסיבה לקיומו של משהו או מישהו. לדוגמה, אמן יכול לומר שאצלו הסיבה היחידה לקיומו היא האמנות שלו. מבלעדיה אין לו זכות קיום. דרמטי משהו, אבל ביטוי נאה. ולמה הוא קשור לעניינינו? אז ככה, למי שעוקב וזוכר, בפוסט הראשון כתבתי שהשתעשעתי ברעיון לפתוח בלוג כבר תקופה ארוכה. רציתי לכתוב על מוזיקה, קולנוע, זכויות יוצרים (בכל זאת….) ובאופן כללי דברים שמעניינים אותי. העניין הוא שתמיד הרגשתי ש, בהיעדר ניסוח טוב יותר, "אין לי את הזכות" לעשות את זה. מה הכוונה?

לפני הרבה שנים, בן של חברים של ההורים שלי התגייס לגלי צה"ל. אחרי שירות של שנה וקצת, נפגשנו באיזשהו אירוע והוא סיפר לי שהוא הולך לקבל תכנית. שאלתי אותו מה הולך להיות בתכנית. אז הוא אמר שהוא ישמיע מוזיקה שהוא אוהב ויספר מה עבר עליו השבוע. בלי לחשוב יותר מדי על עניינים כמו טקט, השאלה האינסטינקטיבית הבאה שלי הייתה: למה שזה יעניין מישהו מה עבר עליך השבוע? הוא הסתכל עליי במבט אלכסוני מצמית ואמר: אתה כנראה לא אוהב רדיו. אז אני לא אתווכח אם אני כן או לא אוהב רדיו, אבל השאלה הזו ממשיכה לנקר בי. למה שזה יעניין מישהו מה שיש לי ספציפית לומר? אם אני כותב על מוזיקה שאני אוהב – למה שזה יעניין מישהו? זה לא שאני מוזיקאי מקצועי או מבקר מוזיקה או עם מומחיות מיוחדת (ובהשלכה על כל נושא אחר). הנושא היחידי שאני יכול לטעון בו למומחיות מסוימת הוא באמת הנושא המשפטי, אבל אני רוצה לכתוב על עוד דברים….באותו עניין, השבוע יצא לי לבקר בשתי חנויות ספרים. נזכרתי עד כמה זה אחת מצורות הבילוי החביבות עליי. אני יכול להסתובב שעות בין המדפים ולדמיין את עצמי קורא את כל הספרים הנפלאים האלו. בזמנים שהייתי במקומות עבודה שמחלקים תלושי שי, הייתי נוהג להוציא את רובם על ספרים חדשים. אבל במישור אחר, יש משהו מדכא בביקור בחנות ספרים, בתור אדם שכותב. אתה מסתכל על מדפים על גבי מדפים ואומר לעצמך בייאוש: איך אנשים עדיין כותבים? איך זה יכול להיות שלאנשים עדיין יש דברים מקוריים להגיד?

סטיתי קצת מהנושא. אם לתמצת – להיות בקליפורניה עם המשפחה, ללמוד באוניברסיטה בחו"ל – זה מיוחד. זה מקנה לך זכות לכתוב ולפרסם הגיגים ומחשבות שזורים בתוך תמונות של נופים וחוויות מארץ אחרת. כשזה יתפוגג בסוף החודש, האם ה-Raison Detre של הבלוג מתפוגג(ת) גם? האם אני צריך לסגור את הבלוג ולאפשר לו לשמש כסוג של יומן דיגיטלי לשנה שחלפה? האם אני צריך להלביש אותו בלבוש חדש, ולחלק כל פוסט לחלק משפטי, מוזיקלי, קולנועי ומי שיעניין אותו יקרא ומי שלא, לא? אני מודה שעוד לא הגעתי למסקנה סופית. יש לי תחושה שאולי כן אמשיך לכתוב, אבל עוד לא החלטתי באיזו מתכונת. אחרי הכל, תמונות מהחיים בגבעתיים הן מרתקות בדרכן, אבל ייתכן שימשכו פחות חלק מהקוראים.

ועד להחלטה סופית, אני חושב שהגיע בכל זאת הזמן לשיר קטן. אז זה שיר שזכור לי מתקופת הלימודים באוניברסיטה. בשלב מסוים במסגרת הלימודים עבדתי בתור אחראי חדר המחשבים של הפקולטה למדעי הרוח. אל תשאלו אותי איך הגעתי לתפקיד הזה, אבל הוא לא היה מאד מאתגר. מרבית הסטודנטים לפילוסופיה שנה א' לא ידעו איך לפתוח את הוורד, ואני גיליתי להם את נפלאות הדבל קליק. כשסיימתי את התקופה שלי שם, אמרתי לבחור שעבדתי איתו, שזה השיר שאני רוצה לשים ביומי האחרון בעבודה. זה כמובן לא קרה. אחרי זה בכל מיני הזדמנויות חשבתי שהוא מתאים, אבל לא הצלחתי לשלב אותו. אז הנה סופסוף ההזדמנות הציגה את עצמה ואני אנצל אותה:

קראתי פעם שהשיר הזה בכלל מדבר על לידה (ואם קוראים היטב את המילים, אפשר גם להבין שמדובר בפרשנות סבירה בהחלט). אבל מבחינתי יש כאן משפט אחד חזק במיוחד, שאפשר לשמוע במועדונים בסן פרנסיסקו באחת בלילה (כי הכל נסגר) או לייחס אותו למשטרת ההגירה:
You don’t have to go home, but you can’t stay here.

תהנו.

כתוביות סיום

סיימתי.

אמרו לנו שיעבור מהר. צדקו. (דרך אגב – מי שמצליח לאתר אותי בתמונה הראשונה לעיל, יזכה בארוחה על חשבוני במסעדה לפי בחירתו בברקלי. תקף עד ליולי 2015. ההשתתפות אסורה על בוגרי מחזור 2015 ובני משפחותיהם).

אז מה הייתי צריך לעשות בשביל זה?
ניירות עמדה וביקורת על עשרה מאמרים בקניין רוחני.
שלוש בחינות בכיתה.
מבחן בית אחד.
מזכר משפטי על פטנטים.
כתב טענות על הטרדה מינית.
ארבעה מזכרים על סוגיות בדיני בידור.
עבודה אחת על שימוש לרעה בזכויות יוצרים.
ארבעה טיעונים בעל פה.
השתתפות בקבוצת מחקר על זכויות יוצרים ותוכנה (עד היום אני לא ממש בטוח מה קרה שם).

וזהו. סיימתי את העבודה האחרונה, החלטתי שממש אין לי כוח לקרוא אותה שוב ושיגרתי אותה במייל למרצה. שוב, סיום מפואר בלחיצת כפתור אחת. הציונים כבר לא באמת משנים (לא שהם אי פעם שינו למישהו) ועכשיו רק נותר לקבל את הדיפלומה האמיתית בדואר ולהתלבט האם להשקיע עוד 170$ (!) במסגרת יוקרתית. אני מניח שהתמחור השערורייתי נובע מההיגיון הבא: הם כבר באו לפה, שילמו כל כך הרבה בשביל התואר והדבר המוחשי היחיד שהם מקבלים מזה הוא תעודת קלף לא פרופורציונלית. הם לא ישמחו להשקיע עוד סכום שנראה זניח ביחס להשקעה בכללותה אבל מופרז בכל קנה מידה אחר?

וכן, את התעודה האמיתית מקבלים בדואר. בטקס סיום אתה לוחץ ידיים לדיקן ומקבל סתם נייר מגולגל. את הדיפלומה האמיתית מקבלים אחרי שלושה וחצי חודשים. כנראה שצריכים לכתוב אותה בכתב יד או משהו.

יום לפני טקס הסיום הוזמנו לתצלום הרשמי של סוף התואר, כהכנה, עם גלימות והכל. לפני הצילום, "ועד הכיתה" ארגן ארוחת בוקר והקרנה של סרט שמסכם את השנה שעברה. סרט חמוד מאד, שמורכב מהרבה מאד תמונות שנאספו, סרטונים וקריינות סמי-משעשעת. לי הסרט בעיקר גרם להיזכר בציטוט של אהוד בנאי: "זו לא המסיבה שלנו".

אין מה לעשות. כשמנסים גם ללמוד וגם לשמור על מרקם משפחתי, חייבים לוותר על משהו. חוץ מזה, אם להכיר באמת, לוקח לי קצת יותר זמן להיפתח (כבר אמרתי כמה פעמים, שאם התואר הזה היה שנתיים, הייתי מככב בשנה השנייה. אולי אני צריך לעשות תואר במנהל עסקים?). בקיצור, למרות ש"אסור" להודות בזה בזמן שאנחנו חוגגים את סיום התואר, אני עדיין מסיים בטעם קל של החמצה חברתית.

אבל נישאר באווירה החגיגית. את טקס הסיום עורכים בתיאטרון היווני שנמצא ממש קרוב לפקולטה למשפטים ונראה כמו, ובכן, תיאטרון יווני. התבקשנו להגיע ב7:45 לפנות בוקר, לטקס שמתחיל בתשע. התאספנו ליד הפקולטה, אספנו את הכרטיסים שמסבירים איך לבטא את השם שלנו (זוכרים מהפוסט הקודם?) והתחלנו לחכות ולחכות ולחכות.

לבסוף, קיבצו אותנו לשני טורים והצעידו אותנו בקצב איטי להחריד עד לתיאטרון. אז אמנם הגענו מאד מוקדם אבל הסתבר שמדובר פשוט בשולי ביטחון רחבים במיוחד ונכנסנו לתיאטרון עצמו לא הרבה לפני תשע.

אני רק חיכיתי לדעת: האם ינגנו את שיר קבלת התעודות ששמעתי בכל כך הרבה סרטים אמריקניים? אם אתם לא יודעים בדיוק לאיזו מנגינה אני מתכוון, הנה סרטון שממחיש את העניין (אתם לא חייבים לשמוע את הכל, שתי דקות זה די והותר).

בעודנו עומדים מחוץ לתיאטרון, התחלתי לשמוע את השיר ואני מודה שזו הפעם הראשונה שבאמת התרגשתי לקראת הצעידה לתוך הטקס. למרבה הצער, מאחר שאנחנו בצפון קליפורניה, השיר הופסק לפתע והלהקה שהייתה על הבמה ניגנה את אותו שיר, בעיבוד קליפסו מוזר. זה הרגיש כאילו אנחנו הולכים לקבל תעודות בהוואי. בהתחשב בעובדה שהיה יום מעונן להפליא, כל האווירה הייתה קצת מוזרה.

הטקס עצמו היה חביב למדי. הדיקן פתח בדברים זריזים.

נציג התואר השני של הכיתה שלי (פדרו מברזיל) נתן את הנאום המשעשע שלו.

ואז נציגי התואר הראשון עלו לדבר.

להם היו שני דוברים מסיבה שלא הצלחתי להבין והדוברת השנייה הקדישה את נאומה לאי הצדק והאי השוויון שנתקלים בו שחורים ומיעוטים אחרים באמריקה. לפי סימן מוסכם מראש, כמה ממסיימי התואר הראשון נעמדו, היא פתחה את גלימת הטקס ומתחתיה הייתה חולצה עם הכיתוב: Black Lives Matter – סיסמה שהייתה מאד פופולרית בזמן המהומות הגזעיות שהיו כאן לפני כמה חודשים (שוב, אפשר לקרוא בפוסט קודם). היא ציינה חלק מהסטודנטים בשמותיהם, לרבות הקשיים איתם נאלצו להתמודד וחלקם סיימו בהצדעת המסורתית של הפנתרים השחורים (יד מונפת למעלה עם אגרוף קמוץ). חברי הסגל שהיו על הבמה נעמדו כולם למחוא לה כפיים, כל בוגרי התואר הראשון וגם חלק מבוגרי התואר השני.
אם צריך לשים את האצבע על הבדל משמעותי בין ישראל לבין ארה"ב, לפחות בתחום הזה – זה היעדר ציניות. יכולתי לדמיין מאד בקלות נאום דומה בישראל, שהיה נתקל בעיקר בגיחוכים במקרה הטוב (וזה מבלי להזכיר שנאומים כאלו בישראל בדרך כלל גולשים לשדה הפוליטי ואז זה בכלל שדה מוקשים אחד גדול). כאן, כנראה שבברקלי בייחוד, יש מעין אמונה בכוח של השינוי שאנשים מסוגלים לחולל. הרבה אנשים מגיעים לתואר כי הם באמת מחפשים קריירה ב-Public policy (מצטער, אבל אין לזה באמת תרגום טוב לעברית ו"מדיניות ציבורית" לא באמת מכסה את זה). אנשים רוצים להקדיש את החיים שלהם לתרומה חזרה לקהילה, לקידום אוכלוסיות מסוימות שלא זוכות לייצוג הולם ועוד מטרות כאלו. זה לא שאין אנשים כאלו בישראל, יש אפילו לא מעט וכמה שאני מכיר באופן אישי. אבל, בישראל, לפחות לתחושתי האישית, הדברים האלו נתקלים בחומה של ציניות, חשדנות ולפעמים פשוט זלזול בוטה. כאן, זה נחשב ממש חלק ממסלולי הקריירה ה"לגיטימיים" וזוכה להערכה. אולי אני קשה מדי עם החברה בישראל? ייתכן. אבל על הנושא של היעדר הציניות כבר שמעתי בעבר וזה בהחלט מורגש. לא הסכמתי עם כל מה שאמרה בנאום, אבל הערכתי מאד את הלהט שבו היא דיברה ואת הנכונות שלה לנתב קריירה שיכולה להיות משתלמת מאד, לאפיקים אחרים, שיהיו מתגמלים פחות מבחינה פיננסית. בהתחשב בעובדה שהלימודים כאן מכניסים את מרבית הסטודנטים לחובות עצומים, זו החלטה לא קלה בכלל.

בחזרה למסלול הטקס – נאם נציג המרצים שנבחר על ידי הסטודנטים.

בחור צעיר למדי, לפי דעתי, קטן ממני בשנתיים (הו, האימה!) שנתן נאום מאד משעשע, עם עצות לחיי המשפטן העתידי. מאחר שהוא מרצה לסדר דין אזרחי, רוב הבדיחות שלו התייחסו לענייני פרוצדורה במשפט האמריקני. את חלקן ניתן היה להבין עם השכלה משפטית כללית וחלקן היו שקולות בעיניי לבדיחות על פיזיקה קוואנטית. בגדול, העצות שלו היו בדיוק מה שאתה מצפה לו בטקס שכזה: אל תתנו לעבודה לנהל לכם את החיים, תיקחו הזדמנויות גם כשהן נראות לכם משעממות ושאר ענייני מוטיבציה. כאמור, זה מצליח לעבור בלי מעטה ציניות, אז זה בסדר.

אחריו עלה לדבר הדובר "המרכזי" – הפרקליט של המחוז הדרומי של ניו-יורק.

זה אולי נשמע כמו תפקיד לא זוהר במיוחד, אבל מדובר במינוי שמבוצע על ידי הנשיא ומאושר על ידי הסנאט. הפרקליט הזה אחראי על מחוזות כמו מנהטן ומנהל חקירות שקשורות לטרור בינלאומי ועוד נושאים חובקי עולם ובעלי חשיבות ציבורית. גם הוא נתן נאום קלאסי של עצות למשפטן המתחיל. משום מה, הוא בחר להקדיש חלק ניכר מנאומו לעובדה שהכשרה משפטית משמשת גם בתחומים אחרים של החיים. כדוגמה, הוא הציג את המקרה של אחיו, עורך דין בעברו, שרצה להקים עסק ולבסוף ייסד עסק למכירת חיתולים באינטרנט (We are number one in number two). עד עכשיו זה נשמע קצת מצחיק, לפחות עד השלב שבו גילינו שאמאזון קנו את העסק הזה בסכום של 540 מיליון דולר. המספר הזה חזר על עצמו כמה פעמים במהלך ההרצאה. חלק נחמד אחר בהרצאה היה ההשוואה בין בוגרי משפטים לבין חברת סטארט אפ בשלביה הראשונים: שניהם בטוחים שיש להם המון פוטנציאל, הם כבר השקיעו המון כסף בשלבים ההתחלתיים, הם טרם הפיקו הכנסה כלשהי, והחשוב מכל – הם מגובים בסביבה תומכת ומאמינה (כנראה שפספסתי כמה נקודות, אבל זה כבר היה הנאום השלישי או רביעי ונרשמו סימני ניקור מתקדמים). לבסוף, אחד המסרים החשובים ביותר היה: תתפטרו. כלומר, אל תוותרו מראש. תנו סיכוי לאיפה שאתם נמצאים, אבל אם השכר לא מוצא חן בעיניכם, העבודה עצמה, הפוליטיקה הבינמשרדית וכו' – תעזבו. תעברו ממסחרי לליטיגציה ומהמגזר הפרטי לציבורי וכן הלאה. מאחר שמרבית התואר הראשון כאן מנתב את הבוגרים למציאת עבודה (ירידי קריירה, בחירת קורסים מושכלת ועוד), העצה הזו היא לא פחות מחתרנית ומהפכנית בעיני חלק מהבוגרים.

ועוד נקודה שממחישה עד כמה אנחנו בברקלי. חברת סגל יושבת על הבמה עם התינוק שלה ומנסה להרגיע אותו במהלך הטקס. בכל מקום אחר זה היה נראה קצת מוזר. בברקלי זה נראה טבעי לגמרי.

אחרי כל זה, מקבלי תואר הדוקטור הוכרזו וקיבלו את הגלימה האקדמית שלהם. ואז, אנחנו, תלמידי התואר השני, יצרנו טור שהזדחל לאיטו לבמה. שני חברי סגל עמדו ליד המיקרופונים וכשהגיע זמנך, מסרת להם את הכרטיס שמסביר את אופן הביטוי של שמך, הם נוקבים בו (בדרך כלל בהיסוס, כשהם נתקלים בשם אסייתי סבוך) ואז אתה פוסע בצעד נחוש (יש חיצים קטנים על הרצפה למרחק קצר מאד יחסית), לוחץ יד לדיקן, מקבל תעודה מגולגלת שלא באמת אומרת כלום והולך לאחורי הבמה, שם שוב מצלם אותך צלם מקצועי, עד שתוכל לשוב שוב למקומך (יש כרגע הימורים על המחיר המופקע שבו ימכרו לנו את התמונות האלו. אני מהמר על 40$. עדכון: בין הזמן שבו התחלתי לכתוב ועד עכשיו, התפרסמו הקישורים לרכישת התמונות. עוד לא הצלחתי להבין את החבילות השונות שמציעים לנו לרכוש, אבל כנראה שהערכתי בחסר וזה לפחות פי שתיים מזה). הדיקן אפילו לא המתין שכל תלמידי התואר השני יחזרו למקומותיהם, לא ביקש מאיתנו לעמוד אלא מייד מיהר להכריז שהוא מסמיך אותנו.
לאחר מכן, תלמידי התואר הראשון עלו לקבל את התעודות שלהם, מה שהיה למעשה לב הטקס, כי הם הרוב המכריע. אחרי שכולם סיימו לעלות לבמה, הדיקן המתין בסבלנות, חיכה שכולם ישובו למקומותיהם ואז ביקש מהם לעמוד והסמיך אותם. חשנו שהוא השקיע בהם קצת יותר מאשר בנו. אנחנו כנראה צודקים.

אחרי זה? הטקס פשוט הסתיים. חיכיתי לשירת ההמנון או משהו בסגנון, אבל פשוט שחררו אותנו לדרכנו. כל הבוגרים עמדו לתמונות נרגשות עם ההורים הנרגשים עוד יותר ואני מיהרתי לפגוש את יערה במפגש המינגלינג המובטח בפקולטה. בסך הכל היה מדובר בכמה סנדוויצ'ים לא מושקעים במיוחד ובחברי סגל אקראיים שמשוטטים במסדרונות. עלינו לקומה העליונה בשביל להחזיר את הגלימה והכובע. גם שם עובדים בשיטת אמון – אתה פשוט שם את כל הדברים על השולחן וחותם את השם שלך בטופס שנמצא ליד. אף אחד לא בודק מעבר לזה במקום. מאד מוזר. כאמור, הדבר היחידי שזכינו לשמור זה את הסרט הסגול הזה שהיה על הכובע.
מסורת מעניינת – מסתבר שבתחילת הטקס צריך לשים את הסרט הזה בצד ימין ואז לאחר קבלת התואר- להעביר אותו לצד שמאל. זה מסמל את המסע האקדמי שעברת. אז הנה – עשיתי את זה. שאף אחד לא יגיד לי שלא עברתי מסע אקדמי.

וזהו. גם זה הסתיים. למען האמת, באותו ערב הייתה מסיבת סיום בסן פרנסיסקו שהייתה כל כך חסרת ייחוד, עד שאין ממש מה לכתוב עליה. הדבר היחידי שעוד איכשהו שווה אזכור, זה שבאחת בלילה הדליקו את כל האורות ופשוט גירשו אותנו, הייתי אומר אפילו באלימות, החוצה. מוזרים האמריקניים האלה.

ולפני שאעבור לחלק הפילוסופי של הבלוג:
דבר משעשע נוסף שיש בפקולטה למשפטים, נמצא דווקא בשירותים של הספרייה. כל כמה שבועות הם מפרסמים מעין עלון קיר כזה שנקרא: “The captive reader”, מסיבות מובנות. הוא נכתב על ידי סגל הספרייה ומכיל מידע שימושי לצד בדיחות ותמונות.
זה יכול להיות תמונות חמודות, כמו גדי קטן שמדלג בשמחה לקראת בוא הקיץ:

או תמונות משפטיות חנוניות שמצחיקות אותי:

לפני כמה גיליונות, האחראי על הארכיב בפקולטה פרסם חתיכת היסטוריה מעניינת של ברקלי: פעם, אחוז הנשים המסיימות היה נמוך עד אפסי. עם זאת, הפקולטה הכירה בכך שללא תמיכה משפחתית, השגת התואר הנחשק היא קשה ביותר. לכן, הפקולטה הייתה מחלקת תעודות PHT. המשמעות? Putting Husband Through. רעיון משעשע שנהגה ברצינות גמורה ובאמת נועד לסמל את ההערכה שרחשו לבנות הזוג. עברה לי מחשבה לנסות ולהשיג עותק של אחת התעודות העתיקות האלו ולהגיש אותה ליערה בהכנעה, לאות הערכה לכל השנה הזו. לצערי, עומס הלימודים הכריע אותי וסוף השנה הגיע מוקדם מהצפוי. אז במקום זה, אני אנצל את הבמה הזו, ממש בקצרה, להגיד תודה, למי שאפשרה לי באמת לשרוד את השנה הזו, והחזיקה את הבית, על שני ילדיו, בארץ זרה ונתנה לי את כל התמיכה שרק העזתי לבקש (והעזתי לא מעט). התואר הזה הוא שלה בדיוק כמו שהוא שלי (למרות, שאם נהיה דקדקניים לרגע, בעולם האקדמי האמיתי היא יותר מתקדמת ממני ויש לה PHD, אז היא לא צריכה את ה-PHT העלוב שלי….).

וסתם בשביל שתרגישו שיש גם חוויות יומיום – ליוויתי את אייל למסיבת יום הולדת שנערכה במן אולם התעמלות. לפני תחילת המסיבה נדרשתי לחתום על טופס הסרת אחריות מפורט למדי. אני מודה שזה קצת שעשע אותי והזכיר לי את האמירה שעורכי דין לא נוהגים לקרוא מסמכים (אמירה נכונה, אגב, חתמתי מייד ונתתי לאייל להוריד נעליים וללכת להתנדנד על הטבעות).

ולחלק הפילוסופי יותר: אז על מה נכתוב הפעם? אם אנחנו כבר באווירה של סיום, אני חושב שזה הזמן לדבר על:
מה קורה אחרי כותרות הסיום?

זו מחשבה שמלווה אותי כבר הרבה שנים ועכשיו סופסוף מצאתי קהל שבוי שלפחות חייב להתחיל לקרוא עליה.

בשביל להמחיש למה אני מתכוון כשאני מדבר על כותרות הסיום, אני איעזר בשחקן היקר והאהוב – דניאל דיי לואיס ושני סרטים שלו שאני מאד אוהב.

הסרט הראשון (שזיכה אותו בראשון מתוך שלושה אוסקרים) הוא "כף רגלי השמאלית". אני אצא מנקודת הנחה שכולם ראו אותו או לכל הפחות שמעו עליו וראו חלקים. למי שממש לא זוכר, הסרט מבוסס על סיפור אמיתי: זה סיפורו של כריסטי בראון, שנולד באירלנד וסבל משיתוק מוחין חמור. האיבר היחידי שבו הוא יכל היה לשלוט היה כף רגלו השמאלית. על אף שהציעו להוריו לשלוח אותו למוסד טיפולי, הם החליטו לגדל אותו בביתם, יחד עם 21 אחיו ואחיותיו. כריסטי התגלה כצייר מחונן, שצייר באמצעות כף רגלו השמאלית. הוא לימד את עצמו לקרוא ולכתוב וגילה עניין רב באמנות וספרות. הוא גם הוציא לאור מספר ספרים. הסרט עצמו מספר את סיפורו של כריסטי בראון באמצעות פלאשבקים לילדותו ובגרותו. כריסטי מספר את הסיפור לאחות בשם מרי, שנשכרה לטפל בו לפני טקס בו הוא עתיד לקבל פרס על פועלו האמנותי. במהלך הסרט הוא מנסה לשכנע את מרי לנהל איתו קשר רומנטי. בתחילה היא מסרבת, אבל כיאה לסרט, היא משתכנעת וכריסטי והיא עומדים לפצוח בחיים חדשים יחד. סצינת הסיום מציגה את שניהם פותחים בקבוק שמפניה אל מול נוף מרהיב ואנו מגלים שכריסטי התחתן עם מרי. אין ספק שמדובר בסיפור מרגש על משפחה, אמונה והתעלות של הנפש על הגוף (גם הסרט זכה לשבחים רבים, כולל פרס האוסקר לדניאל דיי לואיס שהוזכר לעיל ופרס אוסקר לשחקנית שגילמה את אמו).

אבל….

אחרי הכתוביות, כשמסתכלים להמשך החיים האמיתיים של כריסטי בראון, שלא מוצגים בסרט, תחושת ההתעלות שהסרט מעניק לצופים בו עלולה מעט להתפוגג.
מסתבר שמרי הייתה בעלת מוניטין מפוקפק, אותו היא המשיכה להצדיק במהלך חייהם המשותפים. היא המשיכה לנהל רומנים רבים במהלך הקשר ביניהם, השתמשה בסמים וצרכה, ככל הנראה יחד עם כריסטי עצמו, כמויות לא מבוטלות של אלכוהול.
כריסטי עצמו מת בגיל 49, אחרי שנחנק במהלך ארוחת ערב. הנתיחה שלאחר המוות גילתה גם סימני התעללות אפשריים על גופתו, מה שגרם לחשדות שמרי גם התעללה בו פיזית, ולא רק רגשית. פתאום הסוף של הסרט נראה קצת מטעה, לא? ה"אחרי הכתוביות" פתאום מאיר את הכל באור קצת עגמומי.

רוצים עוד דוגמה? בבקשה.

כמה שנים אחרי "כף רגלי השמאלית" דניאל דיי לואיס שיחק בסרט מצוין אחר: "בשם האב". שוב, אני מאמין שרוב מכריע של האנשים צפה בסרט ולפחות זוכר אותו במעומעם. תזכורת קצרה: בחור אירי צעיר ופוחז, ג'רי קונלון, מגיע ללונדון בתקופה שבה המחתרת האירית עוסקת בהטמנת מטעני חבלה. בשל צירוף נסיבות אומלל, הוא נחשד כחבר בקבוצה שהניחה מטעני חבלה בפאבים באנגליה. רשויות החוק באנגליה מסתירות מידע חיוני מהסניגורים שלו, סוחטים ממנו הודאה תוך איומים על אביו והוא נשלח לכלא, יחד עם אביו, לתקופה ממושכת (מי שטרם ראה את הסרט ומתכוון לצפות בו, מוזמן לעצור עכשיו, אחרת יהיו כאן ספויילרים משמעותיים).
אביו של קונלון נפטר בכלא וקונלון, שמגלה אופי חדש ונחוש במהלך שהותו בכלא, מוביל קמפיין לזיכויו ולטיהור שמו של אביו. אחרי שפרקליטה נמרצת לוקחת על עצמה את ניהול התיק, מתגלות ראיות שהוסתרו ובית המשפט מורה על שחרור הנאשמים, לאחר שריצו 15 שנות מאסר. כמו שאפשר לדמיין, בסרט הסצנה מוצגת באופן דרמטי במיוחד. המשטרה מבקשת מקונלון לצאת מהיציאה האחורית, בשביל שלא ליצור מהומה עם הקהל בחוץ. קונלון מסרב בתוקף ויוצא מהדלת הקדמית לקול תשואות הקהל שערך מסע נמרץ לזיכויו ושוב, התמונה קופאת וכתוביות מספרות ביובש מספר פרטים עובדתיים שקשורים לדמויות שהוצגו בסרט. אני זוכר שיצאתי מהסרט עם נכונות אדירה להצטרף למחתרת האירית ותחושת ניצחון מרוממת. את הרצון להצטרף למחתרת האירית דיכאתי עד מהרה, אבל עד היום אני זוכר את התחושה האדירה שאתה מקבל בסופו של הסרט המצוין הזה. ואז…בשביל להרוס לעצמי גם את זה, החלטתי לבדוק מה שלומו של ג'רי קונלון. ובכן, מסתבר ש"אחרי הכתוביות" שלו גם לא פשוט כל כך. הוא סבל משני מקרים של התמוטטות עצבים, ניסה להתאבד, התמכר לאלכוהול וסמים ובאופן כללי, התקשה מאד להסתגל לחיים מחוץ לכלא. אמנם, מאוחר יותר הוא חזר לעצמו והפך ללוחם מרכזי במאבקים נגד הרשעות שווא, עד שנפטר לאחר מאבק ממושך בסרטן ריאות, ב-2014.

למה אני חושב על כל הדברים המעודדים האלו דווקא עכשיו? ובכן, טקס סיום באוניברסיטה בארצות הברית. גלימות, תעודות קלף מגולגלות, נאומים מרגשים – לא נשמע כמו סצינת סיום של עשרות סרטים אמריקניים? וכשהייתי רואה את הסרטים האלו, וראיתי המון כאלו, תמיד הייתי חושב: רגע! אבל מה עכשיו? האם הגיבורה שנאבקה במחלת הנפש/אמה המדכאת/החבר המתעלל/לקות הלמידה/עכבישי הענק באמת תמצא עכשיו מנוחה ונחלה? האם קבלת התואר היא לא רק תחילתו של מאבק חדש, קשה לא פחות? האם אין סיכוי שהיא תיפול מהבמה לאחר שוט הסיום, תשבור את הירך ותתחיל מאבק ממושך והירואי לשיקום? (סרט המשך באופק).

אז אני לפעמים חושב על החיים האמיתיים, ואיפה אנשים שמים את הכתוביות שלהם. איפה הסצנה שהם חושבים שיכולה לשמש כנקודת שיא? לאו דווקא הסיום, אלא נקודת שיא. ואז, מה קורה אחר כך? אני חושב שזה נושא שקצת מתקשר למה שכתבתי פעם, על הניסיון להשיג עוד דברים ועוד מטרות. אבל הפעם זה מזווית קצת אחרת. לפעמים אתה עובד מאד קשה לקראת מטרה מסוימת, מגיע הרגע הגדול (שתמיד עובר הרבה יותר מהר ממה שנראה לך הוגן), ופתאום…מה? כשאתה בתוך "משהו", זה הסרט שלך. ואז כשהוא מסתיים, ואתה זורק לאוויר את הכובע (כומתה) או מקבל את התעודה (עונד טבעת) או כל דבר אחר – אתה מחכה שהתמונה תקפא, כתוביות הסיום ירוצו וזה יהיה היום הראשון של שארית חייך או קלישאה כלשהי אחרת. אבל במציאות, כמו במציאות, אתה ממשיך הלאה.

אני מניח שאתם רואים את ההקשר לפוסט הנוכחי. הרבה עבודה לקראת התואר, הרבה התרגשות לקראת הטקס (פחות אצלי, יותר אצל אחרים), לחיצת יד זריזה והופ! התואר נגמר, השנה נגמרה, אתה מצפה שהכתוביות יתחילו לרוץ. אבל עכשיו צריך לנחות חזרה (תרתי משמע) ולהתחיל לחזור שוב לחיים האמיתיים. זה לא רע בהכרח, כי החיים הם באמת לא סרט קולנוע, אבל יש כאן הרגשת התפכחות מסוימת, ללא ספק.

ומכאן, במעבר חלק, לשיר הפוסט. אם כבר מדברים על התעוררות, מה טוב יותר מאשר לבחור שיר עם המילה "התעוררות" בכותרת?

את השיר הזה שמעתי בפעם הראשונה עוד בארץ. מסתבר שהוא הצליח יחסית ואפילו נבחר לשיר השנה פה ושם, אבל מאחר שאני שומע פחות ופחות רדיו בשנים האחרונות, הוא לא ממש נקלט אצלי. חבר לעבודה האיץ בי לשמוע אותו, חיבבתי אותו קלות, אבל הוא לא השאיר אצלי רושם מיוחד. לפני כמה זמן, לא יודע למה, החלטתי לשמוע אותו שוב. פתאום התחברתי מאד למילים, שמתארות מעין אפוקליפסה וללחן המעניין. באופן כללי, אני חושב שז'אנר הכתיבה האפוקליפטית חלש משהו בספרות הישראלית (יש כמה דוגמאות טובות בספרות, כמו "הדרך לעין חרוד" ועוד כל מיני ספרים בסגנון), אבל יחסית לפופולריות של הז'אנר הזה בעולם, אנחנו ממש מאחור (דרך אגב, אחד מהספרים האמריקניים שזכה לביקורות מטורפות בתחום הזה, הוא "הדרך" של קורמאק מקארת'י. אם אתם שואלים אותי – מקרה פסיכי של הערכת יתר. קראתי את הספר וממש לא הבנתי מה הרעש הגדול. אולי אני לא מבין מספיק….).

בכל מקרה, הנה "תרגיל בהתעוררות" של שלומי שבן עם חווה אלברשטיין. צריך אולי שמיעה או שתיים בשביל להיכנס לאווירה, אבל בעיניי זה שיר אדיר. כמובן שיש אמירות שזה שיר שמאלני ותבוסתני ויש גם כאלו שלא אוהבים באופן כללי את שלומי שבן, אבל לפעמים אפשר לתת פשוט למוזיקה לעשות את שלה.

בפוסט הבא: המשך החיים בקליפורניה ללא לימודים, שאלות הרות גורל על קיומו והצדקתו של הבלוג ותמונות נוספות.
שיהיה רק טוב.

מה? כבר נגמר? (חלק II מתוך II)

שוב לקח מעט זמן לפרסם פוסט. אבל, בתור פיצוי, יש גם פוסט חדש בבלוג האקדמי של ביטאון המשפט והטכנולוגיה של ברקלי. קראו בהמוניכם (למי שאין סבלנות או רצון לקרוא את הפוסט ההוא, אני מתכוון ומקווה ומתפלל לפרסם כאן בקרוב פוסט משפטי למהדרין בענייני זכויות יוצרים. אז אפשר לחכות).

ועוד סוג של פיצוי (או עונש, תלוי מאיפה מסתכלים על זה), זה יהיה פוסט ארוך יחסית.

ולגופו של עניין.

כן כן. חלק ב' של הפוסט מהסמסטר שעבר הגיע. הנה נגמר לו עוד סמסטר ובעצם – שנת הלימודים והתואר כולו. יש עוד כמה חובות אקדמיים קלים (עבודה, מבחן ועוד דברים קטנים שכאלו), אבל לא באמת משהו מהותי מדי. חוץ מהעובדה שכבר נאלצתי להזמין במחיר מופקע את גלימת הסיום שלי (עליה סיפרתי בפוסט הקודם), אני מתחיל לקבל מכתבים שמאיצים בי להצטרף לאיגוד הבוגרים וכמה סטודנטים נמרצים כבר מתחילים לעסוק בסיכומי שנה והכנת סרטי וידיאו, מצגות, מסיבות סיום ועוד.

אחד הדברים המשעשעים ביותר, הוא היומיים שמזכירות הסטודנטים הקדישה למילוי "כרטיסי ביטוי" – Pronunciation cards. כמו שאתם יכולים להניח, יש סטודנטים עם שמות סטנדרטיים (בדרך כלל אירופאים ובמקרים מסוימים, דרום אמריקאיים) ועם שמות סטנדרטיים פחות (בדרך כלל אסייתיים). מצטיינים במיוחד התאילנדים שיש להם שמות משפחה ארוכים להפליא. אז אתה נדרש להגיע ולנסות למצוא דרך יצירתית להכתיב את השם המועדף עליך באופן שיאפשר להקריא אותו במהלך הטקס ללא טעויות. יש כאן משהו נחמד בכמה אופנים: אחד, תשומת לב יפה לפרטים. אני זוכר שהייתי בטקס באוניברסיטה מסוימת בארץ (בלי להזכיר שמות), והמנחה ביקש להציג את נשיא האוניברסיטה וטעה בהגייה של שם משפחתו. שנית, למרות שהשם ה"חוקי" שלי שונה מהשם שבו אני משתמש ביומיום, אין להם שום בעיה להקריא את השם ה"יומיומי" שלי. רק לשם ההשוואה, זכור לי שכשקיבלתי תואר בארץ באוניברסיטה מסוימת (בלי להזכיר שמות), ביקשתי שיקריאו את השם שלי באופן מסוים וקיבלתי תשובה חד משמעית שאי אפשר להיעתר לבקשתי כי מזכירות הסטודנטים לא ערוכה להיעתר לבקשות כאלו. למי שממש רוצה לדעת איך נראה כרטיס הביטוי שלי, הצורה שסוכמה היא: Rulee Bear. נקווה שיעבור בשלום.

ועוד מסימני סוף הסמסטר – השבוע התיישבתי לי שוב כרגיל במושב האחורי של האוטובוס שיוצא מהכפר (זוכרים? מנסה לא ליצור קשר עין עד שאני לא מוכרח). לפתע התיישבה לידי מישהי, תוך שהיא שולחת לעברי חיוך ואמירת שלום. אחרי תקופה ממושכת בקליפורניה, האינסטינקט הראשוני הוא כמובן לחייך בחום בחזרה ולברך בברכת שלום. האינסטינקט השני הוא לנסות להבין מאיפה לעזאזל אני אמור להכיר אותה. כלומר, כולם אומרים פה שלום לכולם. כבר יצא לי לדרוך על מישהו בספרייה ולקבל התנצלות. אבל עדיין…הנחתי שהיא לומדת איתי. העברנו את הנסיעה בדממה, כי האוטובוס התמלא באנשים (והאזניים שלי התמלאו באזניות) והחשש שלי התאמת כשהיא ירדה יחד איתי בתחנה והתחילה ללכת לכיוון הפקולטה. התחלנו לדבר על המטלה המסכמת שיש לנו בקורס מסוים ואז הסתבר לי, למרבה הבושה, שהיא איתי באותה כיתה בקורס הזה. מדובר בכיתה של 16 תלמידים. היה לי קצת לא נעים ברגע הגילוי. שאלתי אותה מי המרצה שלה בקורס הזה וכשראיתי שהיא מתחילה לענות לי שאנחנו לומדים ביחד, ניסחתי מחדש את השאלה, מנסה להאשים את השפה האנגלית הארורה שיוצרת אי הבנות משעשעות שכאלו. אני חושב שהיו מטלות שהגשתי במהלך השנה שדרשו ממני פחות מאמץ מחשבתי ותעלולים לוגיים מאשר עשרים השניות האלו שבהן הרגשתי איך אני עומד להתפדח ברמות בינלאומית (פשוטו כמשמעו).

ולמעט עניינים אקדמיים ואחרים – כמו שציינתי, הסמסטר הזה היה קצת אחרת מבחינת הלימודים. היו לי פחות קורסים וגם הקורסים שהיו לי פחות הלהיבו אותי מהסמסטר שעבר. אבל קורס בחירה אחד היה מאד משעשע. זה קורס ייחודי לתלמידי תואר שני והוא נועד ללמד אותנו לטעון בעל פה בפני מושבעים. זה קורס מרוכז של שלוש שבתות, ובסופו אתה מקבל קרדיט אחד, בלי ציון. כל הנתונים האלו ביחד מאד קסמו לי והחלטתי להירשם. בדיעבד מסתבר שזה אחד הקורסים המהנים ביותר שהיו לי אי פעם. הקורס הועבר על ידי מרצה מהפקולטה ושופט מבית משפט השלום בקליפורניה ועוד מרצים רבים מן החוץ. אחד מן המרצים היה עורך דין בן למעלה משמונים, זקוף כמו עץ אורן גאה, ומחזיק עותק חסר פרופורציות של החוקה בכיס הקדמי של החולצה. אחת הסטודנטיות הרהיבה עוז ושאלה אותו אם הוא תמיד מחזיק עותק של החוקה והוא אמר שכן, ושזה מסמך מופלא בעיניו. במפגשים השני והשלישי של הקורס, היינו צריכים להציג טיעוני פתיחה וסיום בפני שופטים אמיתיים שבאו לתת לנו משוב וזו הייתה חוויה מאד מעניינת. ראשית, בגלל שהיה מדובר בשופטים, האיצו בנו להתלבש יפה. כולם באו בחליפות, חלקם חנוטים בעניבות משי יוקרתיות. אני הגעתי בחליפת החתונה שלי (החליפה היחידה שנמצאת בבעלותי). למרבה השמחה, גיליתי בכיס החליפה גם את הכיפה שלי, אותה אני מחפש מאז 2008 לאירועים חגיגיים במיוחד. היה בזה משהו נחמד, שקצת הזכיר לי את ההתלבטות שהייתה לי בארץ כשארזתי לקראת הנסיעה לכאן. תהיתי איך יתלבשו הסטודנטים ללימודים כאן. חליפות? חולצות מכופתרות? הימרתי על חולצות מכופתרות אבל מהר מאד הבנתי שמדובר בסטודנטים, ובקליפורניה, לכן קוד הלבוש הוא נוח עד כפכפים. שנית, ניתנה לנו הזדמנות לשחק את עורכי הדין כמו שמדמיינים אותם בטלוויזיה. לפנות למושבעים דמיוניים, להרים את הקול בהדגשה, לעשות תנועות עם הידיים, אבל לא יותר מדי, ובכלל – לשחק תפקיד, אבל קצת באמת. נשמע מוזר? אולי, אבל זו גם הייתה חוויה מעשירה. צילמו אותנו בוידיאו ומספר נבחר של אנשים יקרים במיוחד זכו לקבל ממני את הקישור ויכלו לצפות בי טוען בלהט. כל כך התרגשנו מכמה יפים אנחנו בבגדי החג שלנו, עד שהצטלמנו בפוזה חגיגית:

עוד נקודה נחמדה מהקורס הזה, הייתה שהשופט שהעביר אותו הזמין את כולנו לבקר בבית המשפט שלו. הוא בדיוק עמד לפרוש והוא הזמין אותנו ליום הדיונים האחרון שלו בבית המשפט (שהוא בערך המקבילה לבית המשפט השלום בישראל). מאחר שפה ושם ביקרתי בבתי משפט בישראל, חשבתי שזו עשויה להיות חוויה מעניינת במיוחד. הגענו לבית המשפט ביום שישי בבוקר וגילינו שמרבית המקרים שלו דנים בצווי הרחקה. מרבית האנשים ייצגו את עצמם ללא עורכי דין, ואני מודה שזה היה נראה קצת מוזר. הידע שלי בדיני צווי הרחקה בארץ הוא מוגבל מאד, אבל משום מה יש לי תחושה שאלו לא הליכים שמתנהלים בדרך כלל ללא ייצוג. במרבית המקרים שאנו ראינו מבקש הצו היה היחיד שהיה נוכח, אבל בשני מקרים זכינו לראות גם את הצד ה"מורחק". בחור אחד ביקש להרחיק ממנו בחורה עצבנית למראה. היא ישבה קפוצה ונראה שהיא החזיקה את עצמה לא לרעוד בכיסאה. השופט ניסה לנהל את זה ברגישות ובנחישות, מבלי להיכנס לדברים אינטימיים מדי. בשלב מסוים הוא אמר לה: "אבל את יודעת שהוא היה בקשר עם גברת תומפסון בשלב זה?" והיא התפרצה: "אז למה הוא המשיך לשכב איתי?!" אפשר היה לשמוע את האוויר מתרוקן מהאולם וכל הסטודנטים שהיו איתי התכווצו אינסטינקטיבית במקום. השופט מיהר להרגיע אותה וביקש ממנה שלא להיכנס לפרטים. בסופו של דבר היא הסכימה לצו המניעה והתיק נסגר. בסוף היום הגיעו אישה אומללה למראה ובעל מאיים למראה. הבעל היה ארוז בצורה דחוסה למדי בתוך חליפה עם שרוולים קצרים ועניבה. אפשר היה לראות שאלו לא בדיוק בגדי היומיום שלו. האישה טענה שהוא מכור לאלכוהול ולסמים ממריצים והוא, תוך חוסר הבנה מוחלט של ההליך, ניסה רק לטעון שהיא אם לא כשירה. הוא ניסה להציג רשימת עדים הזויים שיטענו שהיא מסתגרת בחדר השינה ומעשנת גראס בזמן שהילד שלהם משוטט ברחובות. במהלך הדיון, הוא התחיל להבין שהנסיבות לא נוטות לטובתו. ההתנהגות שלו התחילה להיות יותר ויותר תזזיתית. בשלב הראשון, הלכה העניבה. אחרי עוד כמה דקות, בהן הוא נעמד והתיישב וזז, הוא פתח כפתור בחולצה. בשלב זה, השופט אמר לו שישתדל להירגע. אחרי עוד כמה דקות, הגבר שב וקפץ וחשף חלקים מחזהו, תוך שהוא מצביע על נקודה אדומה קטנטנה וטוען שאשתו דקרה אותו במזלג (אם אתם חושבים שהתיאור הזה משוחד קצת, חכו להמשך). הצדדים נכנסו לוויכוח ארוך ומייגע על הנקודה של מי זרק צלחת על מי כשארוחת הערב לא הייתה מוכנה ומי נעל את מי מחוץ לבית. לבסוף, הגבר ביקש לשאול את האישה רק שאלה אחת. אפשר היה לראות שהוא תולה את כל התקוות שלו באותה שאלה. ואז הוא שאל אותה אם היא זוכרת את הבוקר ההוא, שהוא העיר אותה על ידי זה שהוא תפס אותה בצווארון של החלוק שלה ואז היא דפקה את הראש במסגרת של המיטה בשביל לנסות להאשים אותו באלימות? יכול להיות שהטקסט של השאלה לא מבהיר עד כמה זה היה הזוי. הוא הדגים, פיזית, איך הוא תפס אותה. הבחור הוא בסביבות ה-1.85, עם ידיים בגודל של מנופי אבי. האישה אמנם לא זעירה, אבל נראית כאילו מכה אחת ממנו יכולה לגרום לה לאשפוז ממושך. אפילו השופט היה נראה כבר מיואש. למי שתהה – האישה קיבלה את צו ההרחקה שהיא רצתה ואנחנו קיבלנו כמה דקות קשות בבית המשפט.

בנימה קצת יותר יהודית, חגגנו עוד חג בניכר. ליל הסדר גם הגיע והתכנסנו בחיק מצומצם של שלוש משפחות כאן בכפר. השתמשנו בהגדה לילדים, מה שעזר לשמור על רמת ריכוז גבוהה, הן אצל הצעירים והן אצל המבוגרים. לפחות מסורת אחת נשמרה במלואה כאשר כולם מלמלו: "ביצים ותפוחי אדמה במי מלח זה כל כך טעים. למה לא אוכלים את זה כל השנה?" אני התגעגעתי קצת לניגונים המשפחתיים ופיזמתי אותם לעצמי בין לבין, אבל בהחלט אפשר לסכם את ליל הסדר כהצלחה גדולה. שני הבריקה במיוחד כאשר השכילה למצוא את האפיקומן בזריזות. הסדר נוהל על ידי אחד מחברינו, שהסליק את האפיקומן מתחת לכרית בכיסא שעליו ישב. שני ניגשה אליו לאורך כל הסדר לשנורר חתיכות מצה. בפעם האחת שהוא קם מהכיסא, היא פשוט הרימה את הכרית והתחילה לנשנש את האפיקומן שלא ביודעין. הילדים זכו במתנות יקרות ערך (ערכות לחוף הים שיותר מתאימות לישראל ולא לחופים הקפואים שיש כאן) והסדר המשיך כסדרו.

מסורת נוספת נשמרה כאשר נותרו כמויות ענק של אוכל, שדרשו מאיתנו לקיים פיקניק ביום למחרת בניסיון נואש להתגבר על השאריות. נחלנו הצלחה חלקית בלבד.

ובקטע חברתי-לימודי – חלק מחבריי לכיתה ארגנו ערב "אוסקרים", לפי קטגוריות משעשעות: המבטא הטוב ביותר, הרקדן/ית הטובים ביותר וכו'. בסבב המוקדם של המועמדויות הציעו אותי בתור אפשרות למועמד לפרס "אובמה" (הכי סביר שייכנס לפוליטיקה בארץ המוצא שלו ו/או יקים דיקטטורה צבאית). לצערי או לשמחתי, לא שרדתי את המינון הראשוני ונאלצתי להסתפק בהגשת אחד הפרסים. לפחות התבדחתי שקיוויתי להיות מועמד לפרס הרקדנית הטובה ביותר (וזכיתי לקריאת ביניים מהקהל שאמרה שהיא דווקא הצביעה עבורי).

במקביל הסתבר שיש לנו בכיתה כמה אנשים מוכשרים במיוחד. בחורה מאזרבייג'ן שרה שיר בשפת אמה (אזרבייג'נית?) שהיה מאד מרשים, נשיא הכיתה שלנו ניגן את  genie in bottle (כן כן. השיר ההוא של כריסטינה אגילרה) ובוצעו עוד כל מיני ריקודים לשירים של טיילור סוויפט וכהנה וכהנה. היה ערב משעשע מאד וככל הנראה רק ראשון בשרשרת אירועי הסיום שצפויים לנו בחודש וקצת הקרובים.

למי שמתעניין יותר בפן המשפחתי – הכל טוב, תודה. שני נמצאת בגן שדובר ברובו ספרדית, ולכן התחילה לספור בספרדית, תוך השמטת הספרה ארבע והנאה מיוחדת מהספרה חמש. לפני שהיא הולכת לישון אנחנו זוכים בדרך כלל לחצי שעה של: "אונו, דוס, טרס….סינקו!!".

בנוסף לזה, סיפור משעשע ששכחתי לאזכר לפני כחודשיים – מסתבר שוולנטיינז דיי זה סיפור די גדול פה. הרבה בתים קושטו וכמובן שכמו כל חג, כל הסופרים מכרו הרבה ממתקים במחירי מבצע (כי צריך להתאושש ממבצעי הממתקים של חג המולד ולהיערך לכמויות השוקולד האדירות של פסחא). אז שני הגיעה מהגן כשהיא עוטה לראשה לב מנייר עם שמה בתוכו. אייל תהה על פשר הלב המוזר הזה והסברנו לנו שמדובר בחג של נוצרים. ואז הוא הביט בנו בתימהון ושאל: אז שני היא נוצֵרת?

ועוד בשיבושי ילדים – בזמן האחרון התחלנו בחינוך מוזיקלי והכנתי לילדים פלייליסט של מתי כספי. באופן משמח למדי, הם התאהבו בו לחלוטין, ואפילו שני מנסה לשיר יחד עם המוזיקה (לשמוע אותה שרה את המילים של "יום שישי חזר" זו בהחלט חוויה שלא מפסיקה לשעשע אותי). שיר מספר אחד ברשימה הוא "נוח" ואייל כל כך מושפע ממנו עד שהוא החליט לצייר את תיבת נוח עם ממותה בפנים. מצ"ב ההוכחה:

שני יודעת לבקש שירים של "כפי" (פ דגושה) וכשאני מנסה ללמד אותה להגיד "כספי", זה נגמר במפח נפש. אני אומר לה תגידי "כס" ואז היא משלימה ל"פי" והיא ואייל נקרעים מצחוק.

מעבר לזה, אנחנו ממשיכים לטייל פה באופן די קבוע, מעין טיולי יום זריזים כאלו ואנחנו לא מפסיקים להתפעל מהאפשרויות ומהנוף שפרושים כאן כמעט בכל פינה. כמה תמונות לא מייצגות ממסלול חביב:

חוץ מזה, משחקים בחצר, משתובבים, מנסים לתפוס סנאים שסוחבים חתיכות לחם ומגלים כל פעם כמה סוגי עכבישים שונים מסתובבים כאן:

ולשיר השבוע (שלמעשה, לאור העיכובים השונים, כבר יותר מתקרב להיות שיר החודש או פשוט שיר הפוסט): באחד השבועות האחרונים, במהלך איזשהו סשן לימודים לא מרתק במיוחד בספרייה, החלטתי לתת ליו טיוב להציע לי פלייליסט ישראלי, בשביל להרגיש קצת בבית. איכשהו הגעתי לפלייליסט של אריק איינשטיין ונזכרתי כמה שירים באמת יפים יש לו וכמה אני נהנה לשמוע אותו שר. אז החלטתי שהשיר הפעם יהיה של אריק איינשטיין. הבחירה הברורה הראשונה הייתה "יושב בסן פרנסיסקו על המים". אבל, היו לי כמה בעיות עם הבחירה הזו. ראשית, אני לא מאד אוהב את השיר הזה. שנית, אני לא מרגיש שכמות הפעמים שהייתי במהלך השנה הזו בסן פרנסיסקו מצדיקה את השיר הזה. ככל שהפלייליסט המשיך התקשיתי להחליט, עד שהשיר הבא התחיל להתנגן וההתלבטות הסתיימה. זה כמובן שיר שאני מכיר ואוהב, אבל כמו עם שירים כאלו, פתאום "שמעתי אותו מחדש". שירים שנשמעים בקונטקסט מסוים מקבלים פתאום משמעות אחרת, המילים, הלחן והכל בעצם. אולי זה לא ההסבר הכי טוב, אבל מאחר שסוף הסמסטר השני והאחרון מסמל גם במידה מסוימת את תחילת והמשך הדרך חזרה, אני חושב שההבטחה לשוב ולהיפגש היא רלבנטית מתמיד. ובשביל ללוות את השיר גם בעזרים ויזואליים, הנה תמונה של שבלול אחרי הגשם וציור מגן המשחקים המקומי של שבלול (אריק איינשטיין, שבלול, הכל קשור. ובאמת, כמויות השבלולים שיצאו פה אחרי שירדו שתי טיפות גשם הייתה מופרעת לחלוטין).

בקרוב – תמונות מרגשות מטקס הסיום. תשמרו על עצמכם ועוד ניפגש.

ואף מילה על הבחירות

אז למי שמחפש קצת אסקפיזם מדיבורי הבחירות האינסופיים, בין אם מימין או משמאל, הנה קצת עדכונים מעבר לים.

אני אפתח בהתנצלות (ולאור התוצאות של הבית היהודי, מותר להתנצל. אופס, זה נחשב מילה על הבחירות?). בכל מקרה, חל פה עיכוב משמעותי בפרסום פוסטים. אני זוכר שבהתחלה אמרתי שאני אשמור על קצב של פוסט בשבוע בערך, ולא מזמן הצצתי באתר ונחרדתי לגלות שהפוסט האחרון פורסם לפני כמעט חודש או אפילו קצת יותר. אז לכל מי שהמתין מול המסך בנשימה עצורה – התנצלותי הכנה. זה מתקשר לנושא שאולי אנתח בפוסט מאוחר יותר – מאד התאמצתי שיהיה לי זמן פנוי בסמסטר הזה. אפילו ביטלתי קורס שהיה נראה לי מעניין בגלל שהרגשתי שנטל הקריאה בו יהיה כבד מדי ולקחתי קרוב למינימום הנקודות שאני צריך בשביל לסיים את התואר. האירוניה היא, שאני מרגיש שיש לי הרבה פחות זמן ואני הרבה יותר לחוץ כשיש פרויקטים גדולים באופק. כששואלים אותי איך הסמסטר הזה, אני בדרך כלל עונה שעוד לא נכנסתי לקצב. מצד שני, אני מתחיל לקבל מיילים עם כותרות של "עוד 60 יום לטקס הסיום!" והזמנות ללכת למדוד את הקוטר של הראש שלי בשביל להזמין כובע וגלימה לטקס הסיום. אגב, מעניין לגלות שאחרי שכר הלימוד השערורייתי שברקלי דורשת עבור התואר השני, אנחנו עדיין נאלצים לשכור את הגלימה לטקס הסיום בסכום של 70 ומשהו דולר. לפחות נותנים לנו לשמור את הציצית של הכובע. זאת לא בדיחה. זה החלק היחיד מהלבוש שאנחנו מקבלים הביתה. מצד שני, אני לא רואה הזדמנויות רבות שבהן אני אבחר להסתובב עם הגלימה ברחוב.

ולעניין – אחרי שני פוסטים דרמטיים של בחינות וטיולים, הגיע הזמן לחזור לקצת שגרה. קצת סיפורים של מעבר (עדיין) וקצת סיפורי לימודים.

אז תחת קטגוריית "תיקון טראומות עבר" אני יכול לספר בגאווה שעברתי טסט ראשון. כן, זוכרים שלפני חודשים רבים סיפרתי שאני מתחיל בתהליך להוצאת רישיון נהיגה? אז קצת בגללי וקצת בגלל זמינות התורים במשרד הרישוי, הגעתי רק עכשיו לנקודה שבה יכולתי לגשת למבחן המעשי. לקבוע תור למבחן המעשי זה די סיוט. המערכת הממוחשבת המתקדמת לא ממש מצליחה לעכל את הבקשה הזו ולכן אתה מוצא את עצמך מחכה שעה ועשרים בטלפון למוקדן אנושי. אם אתה רוצה טסט באיזור שלך, אתה בדרך כלל צריך לחכות חודש וחצי. אם אתה מוכן להדרים ללוס גאטוס או לשים נפשך בכפך ולעשות טסט בסן פרנסיסקו, כנראה שתוכל למצוא תאריך קרוב יותר. בקיצור, אם נמאס לך מחווית השירות היעילה האמריקנית ובא לך להרגיש שוב קצת קשיים בירוקרטיים, כנראה שמשרד הרישוי הוא המענה לתפילותיך. אני בחרתי טסט עד כמה שקרוב לבית, בעיירה (הלא-מאד-ציורית) אל סריטו. התור שנקבע לי היה לאחת וחצי בצהריים. באופטימיות רבה אמרתי ליערה שאני אוכל לחזור עד שלוש ולהוציא את שני מהגן. איך אומרים? הו, תמימות קדושה.

מסתבר שיחד איתי, הזמינו עוד כשבעה נבחנים לאותה שעה. בארצות הברית, אתה מגיע עם הרכב שלך, ואחרי ביקור קצר במשרד, נעמד במסלול הנבחנים. לשם היעילות, באותו יום הייתה רק בוחנת אחת, ובעודי עומד מאחורי שישה רכבים אחרים, ראיתי איך היא נכנסת לרכב הראשון בטור ופשוט יוצאת איתו למבחן נהיגה. כלומר, עכשיו יש לי לפחות עשרים דקות לחכות עד שהם יחזרו למשרד, ואז לרכב הבא. הפעלתי את כל כישורי החשבון שלי (והם לא רבים) והבנתי שלגן של שני אני כבר לא אגיע. עדכנתי בזמן אמת את יערה ואמרנו שנראה מה קורה. בינתיים התקדמתי לאיטי בתור. בשביל שלא תהיו במתח, אני אספר לכם שבמבצע לוגיסטי מסובך, שני רק למבצע אנטבה, יערה הגיעה בטרמפ עם חברה, שחררה את כיסא התינוק של שני מהאוטו וחילצה את שני בזמן.

אז מה קורה במבחן עצמו? אתה כמובן מגיע עם הרכב שלך, והחלק הראשון של המבחן הוא בדיקת תקינות הרכב. אתה צריך להדגים שהאיתות והברקסים עובדים. נהדר. אחרי זה עוברים לשאלות הקשות באמת: איפה הכפתור של המפשיר אדים? איפה ההנדברקס? איך מאותתים עם היד? אחרי כל הבדיקות האלו, הבוחנת סופסוף התיישבה לידי והרביצה בי נאום מוטיבציה של כמה דקות שכלל חיזוקים חיוביים ליכולות הנהיגה שלי, מאחר שאני נוהג כבר תקופה ארוכה במדינה אחרת והמבחן נועד רק לבדוק שעשיתי את המעבר היטב לנהיגה בארצות הברית. יצאנו מהרישוי, כשאני זוכר כל הזמן את הכללים החשובים ביותר: כל כמה שניות לבדוק את המראות ובפניות ומעברי נתיבים, ללוות את הבדיקה במראה גם בסיבוב הראש מעבר לכתף. חיוני ביותר.

מייד כשיצאנו מהרישוי, הגענו לפנייה ימינה ברמזור אדום. למרות שאני אמור להיות כבר רגיל לזה, פתאום אמרתי לעצמי – רגע, אולי בטסט לא כדאי לעשות את זה? בסוף החלטתי להיכנע לשיקול הדעת שלי ופניתי ימינה ברמזור אדום. אחרי כרבע שעה של נסיעה, שלא כללה חנייה במקביל אך כללה נסיעה לאחור, שבנו למשרד הרישוי. לאחר שחניתי החלפנו חוויות על הרכב שעקב אחרינו והבוחנת סיפרה לי שזה קורה מדי פעם, כשאנשים מנסים לנחש מה יהיה המסלול במהלך המבחן שלהם. אני באותו זמן רק חיכיתי שהיא תגיד לי אם עברתי או לא והיא המשיכה לתאר לי באריכות איך עקב אחריה אוטו ובשלב מסוים גם לקחה את הטופס שלה והתחילה לשרטט את המסלולים. הנהנתי וחייכתי כמיטב יכולתי ולבסוף היא אמרה לי: עברת. שחררתי צווחה ילדותית ואפשרתי לה להעביר עליי ביקורת בונה (פניות רחבות או צרות מדי ואני לא עוצר מספיק בשלטי עצור. ניחא). דילגתי חזרה למשרד הרישוי, נתתי את הטפסים, קיבלתי הבטחה שתוך שלושה שבועות אקבל רישיון פלסטיק אמיתי ונסעתי הביתה (אגב, מחוויות של סטודנטים זרים אחרים, שלושה שבועות זה כנראה שם קוד לחמישה חודשים. כנראה שמאחר שמשרד ביטחון הפנים או הומלנד סקיוריטי או גוף ממשלתי אחר, רואה בכל הזרים סוכנים רדומים של אל קעידה/דעא"ש וכו', הבדיקה הבטחונית לוקחת זמן רב. אני מעריך שעד הטיסה חזרה לארץ יש סיכוי שאוכל לקבל את הרישיון).

ואחרי ענייני קליטה (עדיין! אני פה כבר חצי שנה!), אפשר לעבור לענייני לימודים.

אז לפני כמה שבועות הייתה לי חוויה די נחמדה. מה שנחמד בברקלי זה שיש היצע קורסים מאד מגוון. אני חושב שבשנים האחרונות גם בארץ אפשר למצוא קורסים מעניינים, אבל בגלל שברקלי בכל זאת ממוקמת במדינה שהיא בירת הבידור של ארצות הברית, יש קורס שלם שנקרא: קניין רוחני בתעשיית הבידור. זה קורס די מעניין, שמכסה כל מיני היבטים משפטיים שונים של…הבנתם, לא? תעשיית הבידור.
אחד מהשיעורים היה, בהיעדר מילה טובה יותר, מגניב במיוחד (כן, אני יודע, זה סלנג של שנות ה-80 המוקדמות). השיעור עסק בתעשיית המוזיקה ובעיקר בתהליך הקמה של להקה. ראינו דוגמה להסכם הקמת להקה שפתאום הציף כל מיני דברים שאנחנו בדרך כלל לא חושבים עליהם. איך הלהקה תתאגד? למי יהיו זכויות להשתמש בשם של הלהקה? איך מקבלים חברים חדשים? איך מוציאים חברים קיימים? איך מתחלקים הרווחים? המון שאלות. סוגיית השם זו סוגייה מעניינת ויש לגביה כמה וכמה פסקי דין. לדוגמה, אחרי שהביץ' בויז התפרקו, אחד מחברי הלהקה הציג את עצמו בסיבוב הופעות כ"משפחה וחברים של הביץ' בויז". הקהל היה מופתע ובחלק מהמקרים, גם המפיקים ביקשו לבטל את ההופעות. אבל זו לא האטרקציה האמיתית.

מוקד העניין העיקרי בשיעור היו שני עורכי הדין שהוזמנו לעזור לנו ללמוד על תעשיית המוזיקה. אחד מהם הוא עורך דין "אמיתי", שזה העיסוק העיקרי שלו רוב חייו הבוגרים. השני, אליוט קאהן, הוא גם עורך דין, אבל הרבה לפני זה הוא היה גיטריסט בלהקה ואפילו הופיע בוודסטוק! (זה המקורי של שנות ה-60 עם האהבה החופשית ולא זה של שנות ה-90 עם האלימות והאהבה בכפייה). אחרי כמה שנים של מוזיקה הוא החליט להיות עורך דין ואז גירד לו שוב העצב המוזיקלי והוא התעסק בניהול של להקות. בין היתר, הוא גילה וניהל להקה קטנה מאיזור ברקלי – גרין דיי. לא משנה שאחרי זה היה ביניהם סכסוך והוא פוטר, בכל זאת – הבנאדם הוא חתיכת היסטוריה מהלכת. המרצה ה"רגיל" של הקורס דיבר בשלב מסוים על כמה הוא מעריץ את ברוס ספרינגסטין, אליוט העיר בחיוך: הוא חימם אותנו פעם.

בהמשך השיעור דיברנו גם על מקורות הכנסה של להקות ועד כמה קשה להיות ב-tour בדרכים, בייחוד כשיש זמרים שכבר מגרדים את החמישים ואמורים לחשוב על פנסיה. שוב פנינו לאליוט, לשאול אותו איך זה היה, להיות ככה בסבב הופעות אחרי וודסטוק. הוא אמר שהם היו בהופעות במשך 6 שנים. והחוויה? זה כאילו אתה הולך למסיבת יומולדת כל ערב, וזו היומולדת שלך. ולא סתם יומולדת 23, אלא יומולדת בגיל שעוד עושים מזה עניין, כמו 10. בקיצור – שיעור כזה כבר שווה כמעט את כל הסמסטר.

במסגרת הקורס הזה גם השתתפתי בסיור של יומיים בלוס אנג'לס, לראות את תעשיית הבידור מקרוב. ביקרנו במשרד עורכי דין שמייצג את ד"ר דרה, אמינם ועוד כל מיני כאלה. למקרה שתהיתם, מדובר בעורך דין יהודי טוב, שלבוש ברישול מה, בעיקר כי הוא יכול להרשות לעצמו. חוץ מזה, הלכנו לסוכנות שמייצגת כוכבים שונים ואנשים חשובים בתעשייה ופגשנו את האנשים שפגשו את בראדלי קופר, ריס ווית'רספון , כריסטופר נולאן וכדומה. בחוץ הצלחנו לראות אוטו ששווה כמה מיליוני ש"ח (ורק 700 כאלה יוצרו או משהו כזה).

ביום השני סיירנו באולפני וורנר ברדרס שמעסיקים כ-150 עורכי דין במחלקה המשפטית שלהם וקיבלנו כמובן סיור באולפנים עצמם עם תצוגות נחמדות מסרטים ועם קומה שלמה שמוקדשת להארי פוטר! בשביל להוסיף להנאה, אתה יכול להניח על הראש את מצנפת המיון ולגלות לאיזה בית אתה משויך. אני קיבלתי גריפנדור, ולמען האמת, לא ציפיתי לשום דבר אחר. הייתי מצרף תמונה, אבל השמחה על הפנים שלי כל כך גלויה, עד שזה מעט מביך. אז במקום זה – כמה תמונות הארי פוטר אחרות.

 

הייתי כותב גם על הדברים משפטיים בוורנר ברדרס, אבל אני חושש שכמות הקוראים שמעוניינים בהיבטים המשפטיים של תעשיית הבידור היא לא רבה, לכן, נסתפק בחידה נוספת מאולפני וורנר: מאיזה סרט מפורסם לקוחה הספה הבאה:

תתרכזו. אני בטוח שראיתם את הסרט. התשובה לקראת הסוף הפוסט, לפני שיר השבוע.

אחרי שנגמר הלו"ז הרשמי בלוס אנג'לס, הסתבר שהבחור היפני שאיתי בקורס, שעובד בסוני ביפן, מכיר מישהו בסוני פיקצ'רס בלוס אנג'לס והוא סידר לכמה מאיתנו סיור מחוץ לשעות האולפן הרגילות. זה היה ממש נחמד, כי זכינו להגיע למקומות שלא מגיעים אליהם בסיור רגיל ואפילו לראות את ההכנות למופע מיוחד בהשתתפות ג'סטין ביבר (היי! אם הייתם האחיינית שלי הייתם ממש מתרגשים עכשיו!).

משם נקלעתי לארוחת ערב עם שלושה סינים (היפני חתך) שלקחו אותי למסעדה יפנית והתעקשו ללמד אותי לאכול עם צ'ופסטיקס (זייפתי הצלחה). הזמנתי את מרק הראמן החריף, והשתדלתי להיטמע באוכלוסייה ולשאוב את האטריות באופן קולני במהלך האכילה. במהלך אחת השאיבות טיפת מרק (חריף!) מצאה את מקומה לעין שלי וביליתי כמה דקות קשות בניסיון לשמור על קור רוח ולא להראות לחבריי לשולחן שאני חושש שאני מתעוור. בזה דווקא הצלחתי.

 

גיליתם כבר מאיפה הספה? לא? רוצים לחשוב עוד קצת? אולי המציאות היא לא מה שאתם חושבים? (רמז….).

 

לא?

 

המטריקס. אמרתי לכם שראיתם.

ועכשיו לשיר השבוע (או החודש?), משולב עם מחשבות. הפעם אין תחרות או התלבטות בכלל. אבל אני מזהיר מראש, לא בחירה שגרתית (אבל בעצם בשביל זה אני פה, לא?). בקיצור, השבוע, מסיבה עלומה כלשהי, נזכרתי באריק ברמן. לא יודע אפילו למה. אני חושב שזה בגלל שיו טיוב הציע לי לשמוע שיר של מירי מסיקה שתהיתי מי כתב אותו, והופתעתי לגלות שאריק ברמן כתב והלחין ("עכשיו אתה חוזר בחזרה" למי שרוצה להיות גם מופתע). ואז חשבתי עוד קצת על אריק ברמן ואיך הוא השתלב בשיחה אחרת שניהלתי עם אנשים השבוע. הייתה תקופה שאריק ברמן היה מצליח עד מצליח מאד. היה זמר השנה, כתב לאחרים, הצליח עם שירים שלו שהוא ביצע ועוד ועוד. ואז, זה פשוט נגמר. הוא די ירד מהתודעה, אבל לא בגלל שהוא הפסיק לעבוד. פשוט…באנגלית יש ביטוי יפה: fallen from grace. זכרתי במעומעם שהוא הכריז על נסיעה בלתי מוגבלת לארצות הברית והוציא משם כמה וכמה אלבומים. זכרתי גם שלא שמעתי שום שיר חדש שלו בשנים האחרונות. ואז תהיתי לעצמי – האם הוא חשב לעצמו, בתקופה המוצלחת, שזהו, הוא עשה את זה? האם הוא חזה שאחרי זה הוא קצת ייפול? אולי הוא חשב שככה זה יימשך לתמיד? זה קצת התקשר לי למשהו שכתבתי עליו פעם, על המירוץ להספיק עוד. אני בטוח שהרבה אנשים חושבים לעצמם, "אני רק צריך לעשות את זה, ואז הכל יהיה בסדר". אני רק צריך לגמור את התואר או למצוא את העבודה או לקבל שותפות במשרד או קביעות באוניברסיטה או אלוהים יודע מה. אבל כמה שאתה מתבגר ומתקדם, אתה מבין שכנראה זה לא נגמר אף פעם. מצד אחד זה טוב, מצד שני, יש רגעים, אצלי זה בדרך כלל היה ברביעי אחר הצהריים, כשהייתי מסתכל מחוץ לחלון כשהשמש הייתה מתחילה לשקוע, שאתה פשוט מרגיש קצת מותש. וכן, בא לך קצת לנוח. להגיע לאיזה מקום שאתה יכול לומר שהוא עלי הדפנה שלך ולהחליט שאולי זה כן מקום טוב לנוח בו (ואם אתם חושבים שגנבתי חלקים מהציטוט הזה מהסרט המופתי "מעודדות צמודות", אתם צודקים). אני מניח שזה מתקשר אצלי לעובדה שהתואר הזה כמעט נגמר וצריך לחזור לחיים האמיתיים.

אבל לשיר עצמו – רס"ן נידל חסן. למי שזוכר את אריק ברמן בתור מי שהוציא שירים חביבים ומטופשים (כל מיני "שער 6" והשיר הדי-מעצבן של המתוקות שלי או משהו כזה), זה שיר מסוג אחר לגמרי. אריק ברמן יצא לו למסע בארצות הברית ושחרר אלבומים בקצב מהיר יחסית. על השיר הזה שמעתי דרך איזו כתבה שהיללה אותו וקטלה את שאר האלבום. אני מודה שהשם שלו היה נשמע לי קצת מוזר בהתחלה ולא הבנתי מה יכול להיות כל כך טוב בשיר הזה. ואז הקשבתי לו. השורה הראשונה לא משאירה הרבה מקום לספק – הסוף של הסיפור הולך להיות טרגי. משם, אריק ברמן הולך אחורה ופשוט מספר סיפור, עם פרטים עובדתיים, נכונים פחות או יותר, בלי שיפוטיות יתר, בלי ניסיון ליצור סימפטיה מזויפת ובעיקר – בהרבה רגישות. הרבה ביקורות על אריק ברמן אמרו שהוא מנסה מדי להיות בוב דילן, והשיר הזה הוא אולי דוגמה טובה לזה. לי הוא הזכיר, בקווים כלליים מאד, את השיר "הוריקן" של דילן, שגם שומר על מעין מונוטוניות לאורך השיר, אבל מצליח לשמור אותך בתוך המסגרת ולגרום לך לחשוב על הסיפור גם אחרי שהצלילים של השיר מתפוגגים. מעריצי דילן, שאף פעם לא נמניתי עליהם, מוזמנים למחות בדממה. בקיצור, מציע לכם להקשיב לשיר ולקרוא את המילים במקביל. השיר הזה נשאר איתי הרבה זמן אחרי השמיעה הראשונה (והשנייה, והשלישית ועוד ועוד).

מקווה שנהניתם מהקריאה ושלא התייאשתם מהציפייה….
כרגיל – אשמח מאד אם תכתבו משהו, כאן או במייל או בכלל, לדעת מה אתם חושבים ואפילו סתם, מה נשמע.
אתם יודעים, אחרי כמה חודשים הגעגועים לארץ הולכים ומתגברים….

חג שמח! (אני מסגיר את העובדה שאני לא מתכוון לפרסם פוסט נוסף לפני פסח).

לטיול יצאנו (ואפילו הצלחנו לחזור)

והפעם, נפתח במגוון חדשות טובות!

ראשית, הפוסט הזה יכיל כמות בלתי סבירה ובלתי נחוצה של סוגריים (נכון שזה היה חסר בפוסט הקודם?)

שנית, הציונים כולם הגיעו ואני מרוצה עד מרוצה מאד. השעות הארוכות וכמויות הקרטיבים שנזללו הצדיקו את עצמם.

שלישית, משטרת הקמפוס הצליחה ללכוד את הסוטה שארב לסטודנטיות ממוצא אסייתי בשביל להשתין עליהן (הייתי חייב להכליל את זה. זו סטייה כל כך ספציפית, שהיא מצדיקה שורה משל עצמה).

רביעית, הסרטון הזה של חינוך מיני בשבדיה הצליח להוציא ממני צחוק בקול רם מול המסך (אני מניח שגם אם אתם בעבודה זה בטוח לצפות בו, אחרי הכל הוא שודר בטלוויזיה החינוכית בשבדיה). אני אחסוך מכם את התרגום (יש גם איפשהו גרסה עם תרגום, אם ממש בא לכם).

חמישית וחשוב מכל – הפוסט הזה הוא על הטיול שלנו בקליפורניה, שזה אומר יותר תמונות, פחות סיפורי לימודים ובאופן כללי – עם פוטנציאל לעניין יותר אנשים מהממוצע (או שלא, נראה בהמשך).

אני יודע שלעיתים אני נוטה להרבות במלל, אז צירפתי פה ושם תקציר מנהלים לנוחיות הקוראים. כמובן, האזהרות הרגילות שזה פוסט ארוך מאד (הפעם ממש), אבל מה לעשות, טיול של כמעט שבועיים לא הולך ברגל.

אז לגופו של עניין – כבר כשבחנו את לוח החופשות, גם של האוניברסיטה וגם של הגן של אייל, הבנו שאנחנו ניצבים בפני אתגר משמעותי. מדובר בכשלושה שבועות של חופשה מזוקקת, ומאחר שאנחנו בגולה – אין סבתות, אין להביא את הילד לחברים ולשכוח אותו שם לכמה ימים וכל שאר הטריקים שאפשר ליישם בארץ. המחשבה הראשונית שלנו, כאמריקניים בהתהוות, הייתה לשכור קרוון ולחנות בכל מיני אתרי קמפינג בדרך. משום מה, חשבנו שקרוון גדול מספיק גם יאפשר לילדים להסתובב מאחורה, עם הרבה מקום וימנע מהם להתחרפן בנסיעות המאד ארוכות שצפויות לנו. אחרי שיחה עם חברה של יערה שעשתה טיול דומה, הבנו כמה אמיתות קשות. ראשית, נסיעה בקרוון היא כמו נסיעה באוטו. הילדים צריכים להיות ישובים וחגורים. זה די הגיוני כשחושבים על זה, אבל מאחר שהנסיעה ליוסמיטי צילקה אותנו קלות, הרשינו לעצמו לשגות באשליות. שנית, לוקח בין שלושה לארבעה ימים להתרגל לנסוע בקרוון הזה. יחד עם זה, נזכרנו בכל השלטים המיוחדים שראינו שמזהירים קרוונים מרוחות צד, שיפועים ועוד כל מיני מרעין בישין. בקיצור – החלטנו להישאר עם האוטו הנאמן שלנו.

כצפוי, זו הייתה רק דילמה אחת מבין רבות. כמה מזוודות אורזים? לאן בדיוק נוסעים? מתי? ועוד ועוד. ידענו שאנחנו רוצים לנסוע דרומה, מכמה סיבות. ראשית, רצינו להתרחק מהקור. חבריי בחוף המזרחי ואפילו בישראל יכולים לגחך עכשיו. הטמפרטורות באיזור ברקלי כנראה לא ירדו מתחת ל-8 מעלות בשעות היום. מעדכונים שראיתי מניו-יורק ושיקגו, הטמפרטורות השתוללו הרבה מתחת לאפס. לא ידענו עד כמה החורף צפוי להיות קשה בברקלי, ועכשיו אנחנו יודעים שהתשובה היא – לא קשה. הסיבה השנייה שרצינו לנסוע דרומה היא להגיע ללוס אנג'לס, שם יש ליערה משפחה, אצלם רצינו לבקר, להתארח ולראות את העיר. אז ידענו בגדול מהי המסגרת, השארנו את סוף הטיול לתכנון תוך כדי תנועה ויצאנו לדרך.

רגע לפני שיוצאים לדרך, צריך כמובן לארוז. זה קצת מצחיק, כי הרי כבר היום אנחנו אחרי אריזה משמעותית, כשארזנו את החיים שלנו בישראל למשהו מצומצם יותר. ועכשיו, אנחנו אורזים בתוך הצמצום הזה. אני אחסוך מכם את ההתלבטויות לגבי מספר המזוודות, מספר הספרים, הצעצועים, החיתולים ועוד כל מיני חישובים אחרים. אייל נשלח לגן, שני נשלחה לטלוויזיה וארזנו במשך שעתיים וחצי שתי מזוודות לא קטנות בכלל ועוד מזוודת ילדים, עגלה ומנשא גב. בשלב מסוים הבנתי שהדיסק של הכבש השישה עשר ששמתי לשני לפני שלושת רבעי שעה הסתיים כבר מזמן והיא פשוט צופה בתפריט, שמכיל כבשה שובבה ואת 25 השניות הראשונות של "איך שיר נולד". לא נראה שזה הטריד אותה.

תחנה ראשונה – מונטריי – 115 מייל – כשעתיים וקצת נסיעה (נטו)

נקודות עניין עיקריות: האקווריום, פוינט לובוס והאוקיינוס, העיירה כרמל

אחרי שסיימנו סופסוף לארוז, יצאנו לאסוף את אייל בצהרי היום (כמובן שהרגשתי קצת פראייר, כי עוד היה לו חצי יום שלם!).  הנקודה הראשונה במסע שלנו הייתה עיירה בשם מונטריי. בגלל שתכננו לעצור שם לשלושה ימים, רצינו להשתמש באתר הפופולארי Airbnb, שיאפשר לנו לשכור בית ישירות ממשכיר, שיהיה יותר נוח מחדר מלון. בעיקר רצינו את ההפרדה בין החדר שבו יישנו הילדים לבין יתר הבית, בשביל שלא נצטרך להיכנס להאפלה בשמונה בערב ונוכל לשבת קצת בסלון בשקט. נסענו לעיירה שנמצאת ליד מונטריי, שנקראת Seaside ושם קיבלנו לידינו את המפתחות לבית. הפנטזיות שלנו על להרדים את הילדים בשמונה ואז לבלות ערב שקט בסלון לא ממש עלו יפה. ניסינו להרדים את שניהם במיטה אחת והם היו נראים חמודים להפליא ואפילו היה נשמע שהם קצת מקשקשים (אייל בדיבורים ושני בצווחות רבות משמעות). האידיליה נשברה אחרי שלוש דקות בערך והתחילו טיולים, ירידות מהמיטה ועוד ועוד. יערה ואני תיזזנו בין החדרים, ואני לבסוף נאלצתי לישון את כל הלילה ליד שני, שלא חסכה הזדמנות לבעוט לי בפרצוף ולנסות להוציא לי את העיניים מהמקום (חלק מתוך שינה וחלק בהכרה מלאה, אני חושש).

הנה תמונה לא מייצגת, במקום אחר לחלוטין, אחרי שכל אחד מהם נרדם במיטה אחרת ורק איחדנו אותם ללילה:

אז אחרי ליל השימורים הזה, שמנו פעמינו לאקווריום של מונטריי שהוא באמת מרשים מאד. זכינו ללטף מלפפון ים ודג חתול קטן (זה לא השם המדעי, אבל זה מה שאמרתי לאייל, אז אני צריך לשמור על אמינות). לצערי, משם אין הרבה תמונות, כי קצת קשה לצלם דרך הזכוכית, אבל זו הייתה אטרקציה מאד נחמדה, בייחוד כשהגענו בזמן להאכלת הלוטרות. אז הנה שני מתעניינת בציפורים מחוץ לאקווריום, דג חתול תינוק קטן ושתי בובות שהצטרפו אלינו למשפחה מחנות המזכרות (נתנו לילדים לבחור את השמות אז כלב הים הוא קוני עם שורוק והתמנון הוא בלידו, עם חולם, אל תשאלו למה):

ביום השני נסענו לפוינט לובוס שזה סוג של National park. בהתחלה לא כל כך הבנו מה אנחנו עושים שם ואז פתאום, מצד ימין, האוקיינוס נגלה במלוא הדרו. האמת? מאד מרשים. ממש גלויות נוף. אני אחסוך מילים והנה כמה תמונות מייצגות:

המשכנו גם למסלול קצר שמטייל לאורך החוף. באיזשהו שלב יש ירידה לעוד חוף קטן. אני הייתי עם שני ישנה על הגב, אז יערה ואייל ירדו למטה להתגרות בגלים. העניין הוא, שלפעמים הגלים קצת מפתיעים אותך. בסדרת התמונות הבאה אתם יכולים לראות איך גל שובב במיוחד מפתיע את יערה ואייל שמנסים לסגת אחורה בבהלה, ללא הצלחה מרובה:

 

מאחר שהגל הזה הצליח להרטיב את הרגליים של יערה ושל אייל, נאלצנו להחליף גרביים. לאייל, כמובן, תמיד יש גרביים ספייר, אבל ליערה אנחנו נוהגים להביא פחות בגדים להחלפה. אז החלטנו לנסוע לעיירה כרמל, שידועה בעיקר כעיירה שקלינט איסטווד היה ראש העיר שלה למשך מספר קדנציות. זו מעין עיר תיירות כזו, קטנה וחביבה, עם הרבה חנויות תיירים שטותיות ואזורי מסעדות. לא מאד מרגשת ולכן גם אין הרבה תמונה והאטרקציה הגדולה ביותר הייתה העובדה שקנינו ליערה גרביים בחנות מזכרות ואיבדנו את בקבוק המים של שני.

בערב חזרנו לעיר ועשינו סיבוב בין הבתים שכבר הציגו את קישוטי חג המולד שלהם.

תחנה שנייה – סן סימון – כ-150 מייל, שעתיים וחצי נסיעה (נטו)

נקודות עניין עיקריות: ניסיון לחלק את הנסיעה ללוס אנג'לס ליומיים, חוף של פילי ים מגניבים

כזכור, אנחנו בעיקר מנסים לעשות את דרכנו ללוס אנג'לס. לעשות את זה במכה אחת זה ארוך מדי בשביל הילדים, אז חילקנו את הנסיעה ובחרנו את סן סימון כנקודת עצירה (אייל החליט שמדובר בעיירה סקסימון, שכמובן גדולה יותר מכל מדינת קליפורניה ולמעשה מקיפה את כל כדור הארץ). אין בעירייה הרבה אטרקציות, ואפשר לומר שפשוט מדובר על רצועת מלונות קצרה שממוקמת ליד חוף ים. האטרקציה העיקרית היא שבדרך לשם יש חוף עם המון פילי ים שפשוט שוכבים על החוף ועושים כל מיני דברים שעושים פילי ים, כמו לרבוץ על החול, להעיף על עצמם חול ולרבוץ שוב בחול. מדי פעם שניים מתחילים לריב ואנחנו מתאפקים לא לעודד אותם, בשביל האקשן. בתוך עדר פילי הים נחתה פתאום ציפור ושני התחילה לצווח בהתרגשות: "פור! פור!", אז הבנו שהיא מתרשמת מאד מהטבע. נקודה אחת שחשבתי עליה שם הייתה שאין שם פקחים או גדרות מאתגרות במיוחד (יש שם מתנדבת פנסיונרית שמוכנה לנדב מידע, אם יש לך שאלה). זה גרם לי למחשבות נוגות מעט, שאם חוף דומה היה בארץ, פילי הים לא היו שורדים שם ליותר משלוש דקות.

תחנה שלישית – הדרך ללוס אנג'לס – כ-226 מייל, 3:45 שעות נסיעה (נטו)

נקודות עניין עיקריות – דיונות כיפיות במיוחד, מקדונלדס בסנטה ברברה, קצת אוכל ביתי (סופסוף)

זו הייתה כבר נסיעה יותר ארוכה, אז ידענו שנצטרך לחלק אותה באופן טוב יותר. יערה השכילה למצוא מסלול שאמור היה להוביל לדיונות שוות במיוחד. הבעיה הייתה שנסענו ונסענו ונסענו והתחלנו להגיע לשטחים חקלאיים בלי לראות אף רכב עובר בסביבה. לבסוף הגענו לאיזור של חנייה, שגם הוא היה נראה שומם למדי.

בשביל לגרום לנו לתחושה טובה בתחילת המסע, עצרנו ליד השלטים שמזהירים אותנו מדובים ואריות הרים שמסתובבים חופשי בסביבה

התחלנו ללכת בשביל, כשהיחידים שחלפו אותנו היו דייגים דוברי ספרדית בלבד. ניסינו לברר מהם מה המרחק לחוף, אבל יכולת ההתנסחות שלנו בספרדית ויכולתנו להבין את התשובות לא בדיוק סייעה לנו. אחרי הליכה, וגשר ועוד קצת הליכה, הגענו סופסוף לחוף וגילינו שזה היה שווה את זה.

אייל פנה מייד לעלות ולרדת מכל חצי דיונה שהוא מצא ויערה ושני הלכו להם לשכשך רגליים במים. בשלב מסוים שלושתם הלכו להם יחפים יחד והטביעו את חותמם על חופי האוקיינוס.

אחרי שעה של לעלות ולרדת מכל הדיונות, הילדים התחילו להיפרם בקצוות והמשכנו לשים פעמינו לכיוון עיר המלאכים. מסתבר שהדרך לוקחת לנו יותר זמן מהמתוכנן, לכן רק עצרנו לאכול במקדונלדס בסנטה ברברה.

שם, הבנתי סופסוף למה האמריקנים כל כך מכורים לרשת הזו (וכנראה, למה חלק גדול מהם גם נראה כך). המחיר הוא פשוט ללא תחרות. בעשרים וקצת דולר האכלנו משפחה של ארבעה. ברוב המקומות האחרים שעצרנו בהם, היה קשה מאד לא לעבור את סף החמישים (ואז להתאכזב באופן פולני כשהפסטה בלי כלום שהזמנו מוצאת את דרכה לרצפה או לכיס של המעיל שלי). אז החוויות שלנו מסנטה ברברה מתמצות בזה שארוחת ילדים יכולה להגיע עם יוגורט בשקית.

המשכנו לנסוע, ובשלב זה כדאי לציין עוד עובדה מעניינת על כבישי קליפורניה וקליפורניה בכלל. חשוך פה. נורא. אולי בגלל שיש כאן קילומטרים על גבי קילומטרים של כבישים (ועוד במיילים!) ואולי בגלל שהם לא רוצים "זיהום אור" (בחיי, דבר אמיתי), אבל הכבישים די חשוכים. הכביש ללוס אנג'לס יחסית במצב טוב, כי יש עוד דברים בדרך והרבה מאד מכוניות, אבל זה בהחלט מוזר למי שרגיל לנסוע בכבישי הארץ (אפילו אלו שנמצאים בדרום או בצפון).

אחרי נסיעה לא קצרה בכלל, שכללה התפרקות רבתי של שני שאפילו ביסקוויט לא יכל לשכך, הגענו סופסוף לביתם של קרובי המשפחה של יערה. היה מפגש מרגש מאד, הדלקנו נרות חנוכה והתענגנו על ארוחת ערב שלא טוגנה בשמן עמוק, כללה ירקות והעניקה לנו תחושה משפחתית שהייתה חסרה לנו. חוץ מזה, היה שם כלב עצום ושני חתולים, כך שלילדים הייתה אטרקציה ניידת זמינה.

לוס אנג'לס – משפחה, מוזיאונים, כוכבים, חופים

בלוס אנג'לס היו צפויים לנו ארבעה ימים מלאי חוויות, כך שהרגשנו כאילו נטענו יתד קטן ועכשיו אנחנו עושים טיולי כוכב.

ביום הראשון נסענו למוזיאון Skriball, שהוא מעין מוזיאון/מרכז תרבות. האטרקציה העיקרית בו היא מיצג של תיבת נוח, שמורכבת כולה מחומרים ממוחזרים. הנה כמה תמונות.

אחרי זה, מאחר שזו הפעם הראשונה שלי בלוס אנג'לס (סיבה רשמית) ומאחר שצריך לעייף את הילדים בשביל שיירדמו מהר (סיבה לא רשמית), נסענו לתיאטרון הסיני, שזו שדרת הכוכבים, עם טביעות הרגליים של כוכבי הקולנוע והטלוויזיה, שחקנים מובטלים שמסתובבים בחליפות של גיבורי על ואמני רחוב טובים יותר וטובים פחות. שמחתי לגלות שלשוורצנגר ולי יש בדיוק את אותה מידת נעליים (אבל היד שלו יותר גדולה מזו של אייל).

ביום השני הלכנו למוזיאון מדע, שהאטרקציה העיקרית בו היא מעבורת החלל Endeavour. זה סיפור די מדהים. זו מעבורת החלל עצמה, שבמבצע עוצר נשימה העבירו משדה התעופה LAX עד למוזיאון. מדובר במבצע לוגיסטי בלתי נתפס כמעט. הרעיון היה להעביר את החללית כמות שהיא, בלי לפרק חלקים ממנה. חישבו את כל המסלול עד למילימטר, במקרים מסוימים עקרו עמודי חשמל ועצים. בסרטון שמוקרן במוזיאון רואים את החללית נוסעת ברחובות לוס אנג'לס, עוברת סנטימטרים ספורים מקירות של בניינים, בזמן שקהל עצום מתאסף ברחובות להריע לה. לי זה הזכיר שלפני כמה שנים ניסו להעביר בארץ משחן וזה גרם למשבר פוליטי, פקקי תנועה ועוד. בעצם, למה לדבר? תראו את הסרטון.

במוזיאון היו עוד דברים נחמדים כמו תצוגת אינפרה אדום והסברים על אקלימים שונים, אבל בשלב זה שני כבר נרדמה ואייל איבד עניין. לפחות הספקתי לעבור עוד באינפרה אדום לפני (אבל מאייל רואים רק קצת ראש).

חזרנו הביתה והמשפחה לקחה אותנו לסיור קישוטי חג מולד באיזור. זה היה די מרשים, כי רמת ההשקעה מטורפת, אבל לא הצלחתי לצלם הרבה. הכי הרבה שהגעתי זה לצלם סנטה קלאוס נוהג באוטו לידי. קצת מצחיק כשהוא עומד לידך ברמזור.

היומיים הבאים היו יותר רגועים, היינו בעוד סוג של מוזיאון הפעלות שכזה וסתם סיור בוניס ביץ', שמאד מתאמץ להיראות כמו הטיילת באילת, עם השינויים המחויבים. הנה תמונות:

ומשם – ליעד הבא והכמעט סופי – לאס וגאס!

לאס וגאס – 275  מייל – 4 שעות נסיעה (נטו)

אז כן, זה ממש לא בכיוון, וידענו שהחזרה משם תהיה סיוט, אבל אף פעם לא הייתי ואנשים אמרו לנו שלאס וגאס של השנים האחרונות נהייתה מאד ידידותית לילדים. אז מה? לא נלך? בטח שכן.

אז יצאנו לדרכנו למדבר, הילדים קיבלו ספרים וצעצועים למושב האחורי והוויז ניווט אותנו דרך עיירות מוזרות בשביל לחמוק מכמה וכמה דקות של פקקים מטרידים. בדרך התחלנו לשים לב שהמעלות החלו לצנוח יותר ויותר והבנו שאנחנו מגיעים לתקופה קרה משהו בוגאס. זה גנז את החלומות שלי על מדבר שאפשר יהיה להסתובב בו בחולצה קצרה.

אחרי יותר זמן משחזינו, הגענו למלון אקסקליבר, שמעוצב כמו טירת אבירים מצועצעת. יש שם הופעות אבירים עם ארוחות של שוקי אווז צלויים. זה בהנחה שאתה מוכן לשלם עוד 60 דולר ולהשאיר את הילדים באיזה פנסיון. אנחנו לא עשינו לא את זה ולא את זה.

כשהגענו והתמקמנו, החלטנו לנסות לצאת לסיבוב קטן בסטריפ. הטמפרטורה בחוץ עמדה על שלוש מעלות. הספקנו ללכת כעשר דקות לפני ששני האדימה והכחילה בו זמנית וגם אני איבדתי תחושה בידיים. דידינו חזרה למלון והתרסקנו למיטות. אחרי זמן מה, החלטתי שאם אנחנו כבר פה, אני צריך להמר, בשביל החוויה. ירדתי למטה, והסתובבתי במשך חצי שעה, מנסה להחליט איפה לשים את הכסף. אפשר לומר שהורדתי את ממוצע הגיל, כי מרבית הנוכחים היו נוכחות, אסייתיות בגילאי ה-70 ומעלה, שישבו בהבעות ריכוז עילאי מול מכונות מוזרות ולחצו על כפתורים במה שהיה נראה לי כמו רצף אקראי לחלוטין. כשהיינו בוגאס דמיינתי את הפוסט שאני אכתוב, וכמה שהוא יהיה עצוב על העיר הזו, שהיא כולה זיוף וכולם באים שם לנסות להגשים איזה חלום או מציאות שמעולם לא תתקיים, אבל החלטתי לוותר על ההגיגים הפילוסופיים כרגע.

בקיצור, התיישבתי ליד שולחן בלק ג'ק, שהוא המשחק היחיד שעוד הרגשתי שאני יכול לשלב בו אלמנט כלשהו של שכל ולא רק מזל. מאוחר מדי הבנתי שהתיישבתי בשולחן של מינימום 15 דולר לסיבוב ושאני לא זוכר במדויק את החוקים. נזכרתי בסיפור של קישון שביקר בלאס וגאס, במסגרתו הוא מספר שהוא התיישב ליד שולחן, בלי להכיר את הכללים. המחלק חילק לו קלף וגם לעצמו. לאחר מכן הסתכל עליו למספר שניות ואז פשוט לקח לו את הכסף. זו בערך הייתה החוויה שלי בלילה הראשון.

ביום שלאחר מכן, חשבנו שנלך כמה מלונות למטה בסטריפ. היינו תמימים מאד. לאחר חצי שעה בקושי התרחקנו מהמלון, הקור היה משתק, ובשביל ללכת על הסטריפ באופן רצוף, צריך לעלות על מדרגות או מעלית ולרדת ושוב ושוב. מאחר שאנחנו היינו עם עגלה, כל עלייה וירידה כזו לקחה לנו עוד כמה דקות יקרות. הילדים, מותשים כבר מהטיול, התפרקו כמעט לחלוטין ואנחנו – אחריהם. הפוגה נחמדה נרשמה כשהגענו למזרקות של הבלאג'יו, וזכינו לשקט של כמה דקות ומופע חביב, אם כי קלישאתי להחריד.

אחרי עוד התקדמות מאומצת הצלחנו להגיע ליעד, המיראז'. לא הלכנו בשביל הקזינו היוקרתי, אלא לגן הסודי של זיגפריד ורוי, שמכיל אריות לבנים ודולפינים חמודים (למי שלא זוכר את זיגפריד ורוי, הם היו צמד קוסמים שהופיעו במשך שנים רבות בלאס וגאס, במופע שכלל נמרים לבנים ועוד מיני פעלולים. במהלך אחת ההופעות, נמרה תקפה את אחד מהם ופצעה אותו קשה. מאז הם לא בדיוק מופיעים יותר, אבל גן החיות שלהם עוד פעיל. הקוסם שהותקף, אגב, טוען שהנמרה בסך הכל התייחסה אליו כמו לאחד מהגורים שלה. לדבריו, הוא חטף שבץ במהלך ההופעה והנמרה הרימה אותו מהצוואר, כמו שהיא הייתה עושה לאחד מגוריה. הבעיה הייתה שאצל בנאדם, בניגוד לגור נמרים, הפעולה הזו גורמת לקרע די רציני באבי העורקים). מספיק דיבורים, לא? קצת תמונות:

אחרי שקצת נהנינו מהחיות, שמנו פעמינו חזרה למלון. בשביל לא לשחזר את הסיוט ולחזור למלון ברגל, החלטנו לקחת אוטובוס במחיר מופקע. חיכינו בתחנה, לאוטובוס שאמור היה להגיע ב-16:25. הדקות חלפו ונקפו, ואף אוטובוס לא נראה באופק. החושך התחיל לרדת, הטמפרטורות המשיכו לצנוח, שני סירבה לרדת מהידיים, אייל היה גיבור. אין ספק שזה היה מרגעי השפל של הטיול. בשלב מסוים אני חושב שגם יערה וגם אני רצינו לבכות יחד עם אייל ושני.

אחרי שהאוטובוס הגיע, לדעתי אחרי 17:00, הצלחנו לחזור למלון. החלטנו לא לצאת יותר מהחדר לעולם, או לפחות עד שנצטרך לנסוע ליעד הבא. באותו לילה ירדתי שוב להמר, הפעם אחרי שהבנתי שצריך לחפש את השולחנות עם המינימום הנמוך יותר (שהיו באופן צפוי גם העמוסים ביותר). הפעם הייתי מחושב יותר, ובשלב מסוים אפילו הייתי מורווח. טקסנית שיכורה שהתיישבה לידי טענה שאני גונב לה את כל הקלפים שהיא צריכה (בחברות, כמובן. כולם חברים כשיושבים בשולחן). היא גם הצליחה להפסיד 100 דולר בתוך כעשר דקות. לא נראה שזה הטריד אותה. אני החלטתי שאפסיק ברגע שארוויח 80 דולר או אפסיד הכל או שתגיע השעה שתיים בלילה. הרווחתי 70 דולר וכבר ראיתי איך אני מכה את הקזינו שוק על ירך. אבל אז תוך כמה סיבובים הצלחתי להפסיד את הכל והשעה שתיים גם התקרבה, אז נפרדתי מהקזינו כידידים ועליתי לישון. הנה המעט שנותר:

מ-וגאס הביתה – דרך בייקרספילד – נסיעת לילה מאתגרת – 280 מייל, 4 ומשהו שעות נסיעה (נטו)

ואז החלטנו לדלג הביתה בשני מאמצים. הדרך הביתה נטו אמורה הייתה לקחת קצת יותר מ-8 שעות. ידענו שזו לא באמת חלופה ריאלית, אז החלטנו לצאת מוגאס בלילה, בשעה שבה סביר שהילדים יירדמו ואז לנסוע במשך כמה שעות עד לנקודת אמצע. וביום אחרי זה – לדלג את שארית הדרך.

אז את היום האחרון בוגאס בילינו בקפיצה קצרה למלון אחר בוגאס (באוטו הפעם) שמצטיין בהופעות קרקס חינמיות לילדים. במקביל להופעות הקרקס יש גם המון משחקי יריד (לקלוע לסל, לפוצץ בלון וכאלה). בקיצור – רעש בדציבלים בלתי נסבלים, תחושה של מדגרת חיידקים רוטטת ועוד כמה סופרלטיבים שאני אחסוך מכם. לילדים היה נהדר. אייל צפה בשלוש הופעות קרקס רצופות (כל אחת רבע שעה) ושני נרדמה בעגלה.

קרוב לשש בערב יצאנו לדרך. גילינו שהפקקים ביציאה מוגאס הם משהו נפלא במיוחד. במשך כשעה וחצי התקדמנו מרחק מזערי מאד. בשלב מסוים הנסיעה קצת השתחררה ואז נתקעה מייד שוב. אחרי עצירה קצרה לאוכל, הילדים התחילו להראות סימני הירדמות. אייל נרדם ראשון, שני עוד נשאה נאומים עד שקרסה תחתיה. הוייז שוב עזר לנו להיחלץ ממספר פקקים ולבסוף הגענו לכביש שעליו היינו צריכים להמשיך עד לבייקרספילד. יערה גם נשענה לאחור ועצמה עיניים ואני החלטתי שסופסוף הגיע הזמן לשמוע קצת מוזיקה שאני אוהב (עם כל הכבוד לענן על מקל, זרעים של מסטיק והופ ילדות ישראלית – כמה אפשר?!). כמובן שהווליום היה צריך להיות לא יותר מלחישה, אחרת שני הייתה מתחילה לזוע באי נוחות מופגנת. זוכרים את ההערה שלי לעיל לגבי כבישים חשוכים? אז פה זה באמת היה מאתגר. בשלב מסוים גיליתי שמה שחשבתי שהוא שלט פרסומת גדול הוא למעשה משאית, פיתולים מעניינים הגיחו פה ושם, שלטים שמתריעים על רוחות צד ושיפועים, וכל זה בלי לדעת ממש לאן אני נוסע. לפעמים הייתי מאתר מכונית לפניי ואז מחליט שאנסה לנסוע קצת מאחוריה, בשביל לעקוב אחרי האורות שלה, אבל שוב, נאלצתי לגלות שתליתי תקוות במחזיר אור שהיה מצוי על מעקה הבטיחות (לא עקבתי אחריו, אל חשש). לפחות היה קצת שקט באוטו, למעט השירים ששמתי לעצמי, שהיוו מעין משחק מורכב של תו השעה, כי הם היו חלשים כל כך, שהייתי יכול לשמוע רק את הבס, או רק את הליווי ואז הייתי צריך לנחש מה אני שומע. אחרי לא מעט שעות, באיזור אחת בלילה, הגענו למלון. ההתארגנויות גרמו לילדים לחשוב שמדובר בבוקר, ולכן בילינו עוד שעה ומשהו לשכנע אותם שעכשיו זה זמן מצוין להירדם.

בייקרספילד – אלבני – כ-280 מייל, כ-4 שעות (נטו)

פה באמת אין משהו מיוחד לספר. כבר רצינו לחזור הביתה, מושג שקיבל משמעות קצת אחרת. הבית הרחק מהבית שלנו פתאום נהיה נקודת האחיזה שלנו, המקום המוכר. אפילו אייל, ברגעים שנמאס לו, אמר שהוא רוצה לחזור לכפר, ולא לישראל, למשל. אז זהו. סיימנו את טיול החורף הגדול שלנו. זה שחצי מאיתנו פיתחו הצטננות אלימה יומיים אחר כך, זה כבר נושא לסיפור אחר.

שיר השבוע?

אמנם פוסט ארוך בצורה בלתי רגילה, אבל חייבים לסיים בשיר, לא?

אז בקצרה – אחרי תקופת לימודים ארוכה וקשה, ותקופת טיול קשה לא פחות, חזרנו הביתה ולפתע פתאום לא היו לי 30 עמודים לקרוא מיום ליום, לא היו ניירות עמדה להגיש או סתם מטלות מעצבנות אחרות. כמו כל אדם אחר במצבי, פניתי מייד לצפייה מרוכזת בסדרת טלוויזיה. בזמנו אהבתי מאד את "המגן" (סוג של שוטר מושחת, כנופיות בלוס אנג'לס – מאד אינטנסיבי ומותח). ראיתי רק שלוש עונות כשהתכנית שודרה בארץ והחלטתי שזה זמן טוב להשלים פערים מהתחלה.  אז התחלתי בצפייה מרוכזת באינטרנט, ולפני שהלימודים התחילו, הספקתי לדחוס עונה וחצי. בתחילת העונה השנייה יש סצינה מאד חזקה, שברקע שלה מתנגן שיר בספרדית. בזמנו, כלומר, לפני יותר מעשר שנים, ניסיתי למצוא איזה שיר זה. אבל, אז האינטרנט עוד היה בחיתוליו ועם השנים ויתרתי על הניסיון לאתר את השיר. הפעם, כשראיתי שוב את הקטע הזה בפרק, הפעלתי את השזאם ומייד שם השיר והמבצע הופיעו. אחרי זה בדקתי האם גם חיפוש רגיל היה נושא פרי הפעם וכמובן שויקיפדיה מכילה מידע מפורט על כל פרק, כולל פסקול וכו'. לסיכום הנושא, מאחר שמדובר בשיר שחיפשתי המון שנים וסופסוף מצאתי, נראה לי שמגיע לו מקום של כבוד. אין לי מושג מה המילים אומרות, דרך אגב, אז אני מקווה שזה לא משהו פוגעני (לפחות לפי גוגל טרנסלייט, נראה שזה בסדר).

ולטובת הקורא לירון (מקווה שאתה עדיין כאן) – בהמשך לפוסט על גניבות מוזיקליות, האם הנעימה שמתחילה ב-4:50 מזכירה לך שיר אחר?

ועוד משהו קטן – לא נעים לי שכתבתי כל כך הרבה, אז אשמח אם גם אתם תכתבו משהו. תגובות תתקבלנה בברכה (למעט ביקורת על כמות הסוגריים בפוסט).

סיום מפואר בלחיצת כפתור

הכותרת נראית קצת דרמטית, אבל הכל יוסבר בהמשך.

אז שוב שלום. אחרי דממה ארוכה, שכללה את תקופת הבחינות וטיול משפחתי לא קצר באופן יחסי, שבתי לעדכן את הבלוג. רציתי להספיק ולעדכן עוד בשנת 2014, אבל מייד עם החזרה מהטיול תקף את רוב בני המשפחה צינון קשה וענייני הבריאות נאלצו לדחוק את ענייני הבלוג. התנצלותי על העיכוב.

לפני הפוסט עצמו – הקדמה. לא מזמן נתקלתי בכתבה הזו. למי שאין זמן או סבלנות לקרוא, אני אתמצת ואומר שמדובר בהחלטה של אמזון להסיר ספר מהחנות שלהם בגלל שיש בו עודף מקפים. לדברי אמזון, ריבוי המקפים עלול "לפגום בחווית הקריאה". אחרי קצת רעש הספר חזר למדפים, אבל הסיפור הזה יחד עם מספר הערות שקיבלתי לאורך חיי הבלוג גרמו לי לחשוב על סגנון הכתיבה שלי. למי שהספיק לשים לב, אני עושה שימוש נרחב בסוגריים, בין אם הוא נדרש ובין אם לאו. זה משעשע אותי ומלווה את הכתיבה שלי די מתחילתה, גם בתקופות שהייתי חוטא בכתיבת סיפורים קצרים. אני לא מתכוון לשנות את הסגנון בשלב מאוחר זה, אבל לכבוד הפוסט זה החלטתי להציב לעצמי אתגר של פוסט שלם ללא סוגריים! בהצלחה. למען הסר ספק, זה תקף רק לפוסט הנוכחי, ולאחר מכן אני מתכוון לחזור לפזר סוגריים לכל עבר.

הערה מנהלתית נוספת: שקלתי לאחד בין פוסט הבחינות ופוסט הטיול אבל הייתה לי תחושה שזה עלול לצאת עמוס מדי, אז החלטתי על פיצול פוסטים ואני מקווה שכל אחד מהם יוכל לעמוד בזכות עצמו. בפוסט הזה יהיה הרבה מלל ומעט תמונות – כפיצוי הכללתי הרבה מוזיקה נחמדה בסוף. מקווה שתהנו.

ולגופו של עניין – סוף נובמבר ומחצית דצמבר הוקדשו לתקופת הבחינות. מאד מאתגר לנסות ולתאר תקופת בחינות, כי יש רק מספר מוגבל של דרכים שבהם אתה יכול לתאר ישיבה בספרייה מתשע בבוקר ועד חמש אחר הצהריים. ואז, אחרי ארוחת ערב משפחתית והשכבות, חזרה לספרים לעוד כמה שעות. התכניות המפוארות שלי להתחיל ללמוד כבר בחופשת חג ההודייה או לחלופין, להקדיש כל ערב שעתיים למבחן האחרון, קרסו אל מול המציאות, אז נותרתי עם לו"ז די צפוף להשלמת הפערים ולניסיונות להכין סיכומים יעילים ומועילים.
כאמור – ניסיון לתאר את הלימודים עצמם באמצעים ספרותיים מקובלים דורש כנראה כישרון ספרותי רב משלי, אז אני אסתפק בתיאור האווירה שסבבה את התקופה הזו. וחוץ מזה, הנה תמונה מייצגת, עם כוס ויסקי שנחה על חומרי הלימוד, לצורכי השראה.

החדשות כאן עסקו בעיקר במתיחות הבין-גזעית שהתעוררה עקב שני אירועים שונים: ירי של כוחות משטרה בצעיר שחור, מייקל בראון, בעיר פרגוסון ומוות של גבר שחור, אריק גרנר, במהלך מעצר. שני האירועים התרחשו אמנם בתקופת הקיץ, אבל המהומות בעיר פרגוסון והסערה התקשורתית סביב האירועים האלו לא שככה. מייקל בראון נורה למרות שעל פי מספר עדויות, הוא הניף את ידיו באוויר והיה לא חמוש. אריק גרנר מכר סיגריות מחוץ לחנות, תוך שהוא עובר על חוקי רוכלות מקומיים של ניו יורק. כששוטרים באו להתעמת איתו, הוא התלונן שהם תמיד נטפלים אליו ונמאס לו. בשלב מסוים השוטרים, חמישה במספר, מזנקים עליו ומנסים להכריע אותו. באירוע, שצולם כמעט מתחילתו, ניתן לראות כיצד אחד השוטרים תופס אותו באחיזת חנק, שהשימוש בה נאסר בנהלים הפנימיים של משטרת ניו-יורק. אריק גרנר, ששקל כ-200 קילו, גם סבל מאסטמה והמילים האחרונות שלו, עליהן הוא חוזר שוב ושוב היו: I can’t breathe. הוא נפטר מאוחר יותר בבית החולים. אני חוסך מכם קישורים לסרט. מי שממש רוצה, יכול למצוא בקלות בגוגל.
הסיבה שהאירועים האלו תפסו כותרות דווקא בתחילת דצמבר הייתה החלטות של חבר המושבעים הגדול בפרגוסון ובניו-יורק בקשר להעמדה לדין של השוטרים שהיו מעורבים באירועים האלו. חבר מושבעים גדול זה הליך במשפט הפלילי האמריקני שאין לו ממש מקבילה בדין הישראלי. זה הליך שבו התביעה צריכה להראות שיש לה עילה להגיש כתב אישום. זה רף נמוך מאד, לא של "מעל ספק סביר" ואפילו לא של נטל הוכחה מעל 50%. ההליך רק נועד להבטיח שהתביעה לא מגישה כתבי אישום באופן שרירותי או לא מבוסס. ההליכים מתבצעים לפני חבר מושבעים גדול, שמורכב מאזרחים רגילים שמקבלים זימון לשבת בחבר המושבעים. כל ההליך כולו הוא מאד "קל" לתביעה. שופט ניו-יורקי בעבר אמר שאפשר לקבל כתב אישום גם נגד כריך. הסיבה היא שההליך כולו לא מתנהל כמו משפט פלילי רגיל: התביעה היא היחידה שמציגה ראיות, אין פרקליט מטעם ההגנה, ההחלטה של חבר המושבעים אינה צריכה להיות פה אחד ועוד. בשנת 2010, מתוך 162,300 הליכים בפני חבר מושבעים גדול, רק 11 הסתיימו בתוצאה של אי הגשת כתב אישום.
הפרופיל התקשורתי הגבוה של שני המקרים, הסמיכות היחסית ביניהם וכמובן, העובדה שמדובר בשוטרים לבנים מול אזרחים שחורים גרמה למתח רב סביב החלטות חבר המושבעים הגדול בשני המקרים. ההחלטות ניתנו בסוף נובמבר ובתחילת דצמבר, כל אחת במדינה הרלבנטית. בכל אחד מהמקרים הוחלט שאין לתביעה עילה מספקת להגשת כתב אישום כנגד השוטרים. ההליכים בפרגוסון חרגו מהניהול הרגיל של חבר מושבעים גדול בכמה וכמה נקודות, אבל אני לא אלאה אתכם בפרטים פרוצדורליים משפטיים נוספים. אני מניח שאתם יכולים להניח לבד שהתגובות ברחוב לא היו אוהדות, בלשון המעטה, להחלטות הנ"ל. המהומות התחדשו בעיר פרגוסון. אתלטים בליגת הפוטבול וב-NBA לבשו חולצות עם הכיתוב I can’t breathe, כאזכור למילים האחרונות של אריק גרנר.

איך כל זה קשור לחיים כאן בברקלי? בשני מישורים עיקריים. במישור הראשון, התחלנו לקבל מיילים לגבי מצבנו הנפשי. האם אנחנו חשים שאנו לא מסוגלים להתרכז בבחינות בגלל ההחלטות האחרונות של חבר המושבעים? קטעי עיתונות מניו-יורק בישרו לנו שסטודנטים למשפטים באוניברסיטת קולומביה קיבלו את האפשרות לדחות את מועדי הבחינות שלהם, בגלל המתח הנפשי שבו הם מצויים עקב ההחלטות האחרונות. אני מודה, שאולי באופן חסר רגישות, זה קצת שעשע אותי. אני זוכר שבישראל ניגשתי לבחינות והגשתי עבודות גם בזמן שאוטובוסים התפוצצו ברחובות ואף אחד לא הציע לי סיוע למתח הנפשי שלי. אז אולי זה אומר שהמציאות בישראל מוזרה ולא המציאות בארצות הברית, ואולי אני, כגבר לבן, לא באמת מבין מהו דיכוי גזעי ותחושת קיפוח ואולי, כרגיל, אין אמת אחת. המישור השני כבר שעשע הרבה פחות. ברקלי ידועה במודעות החברתית הגבוהה שלה. מפגינים רבים יצאו לרחובות, חלקם סטודנטים וחלקם סתם, בהעדר מילה טובה יותר, טרמפיסטים שראו הזדמנות מצוינת לביזה מאורגנת. המשטרה לא חסכה באמצעים והגיבה בגז מדמיע, חסימות כבישים, מסוקים ועוד שלל אמצעים. חלק מהעיתונים ציינו את האירוניה בלירות גז מדמיע בהפגנה שבה המפגינים מראש צועקים I can’t breathe. כל בוקר אפשר היה לראות פחי אשפה הפוכים ושרופים, כספומטים מנופצים ועוד. הרבה מאד מההפגנות התרחשו ליד הקמפוס, כי סטודנטים הובילו אותן, לפחות בהתחלה. המיילים מהאוניברסיטה הפכו להיות יותר חוששים והזהירו אותנו לא להסתובב בצירי תנועה ראשיים החל משעות מסוימות. באחת מהבחינות, המשגיחים אמרו שהם קיבלו מידע שהפגנה עומדת להתחיל בעוד שעה, אז הם ממליצים לנו למהר הביתה.

אז זה היה כיף.

בשביל להוסיף עוד התרגשות לתקופה לחוצה ממילא, התחילו ידיעות על סערה גדולה שעתידה לפקוד את אזור המפרץ. לפי התחזיות, זו הייתה צפויה להיות הסערה הגדולה ביותר מזה חמש שנים. שוב התחילו לזרום מיילים מאיימים, המפצירים בנו להצטייד בפנסים, שקי חול, גלונים של מים שיספיקו לנו לחמישה ימים, מזון יבש ועוד ועוד. אתרי האינטרנט הסבירו שהסיבה היחידה שלא קוראים לסופה העתידה לבוא "הוריקן" היא שהוריקן מתרחש רק באזורים טרופיים ואנחנו לא מצויים באחד כזה. כמשפחה, החלטנו להפגין אדישות ישראלית אופיינית, למעט החלטה רגעית לנסוע לסופרמרקט הקרוב ולרכוש פנסים. כשיערה הגיעה לשם היא גילתה שמדף הפנסים רוקן כמעט במלואו והפנסים היחידים שנותרו היו פנסי הלו קיטי.

 

שיא הסערה היה צפוי בבוקר של הבחינה שלי בזכויות יוצרים, שגם כך הייתה מלחיצה מספיק. הלימודים בגנים בוטלו ותחושה כללית של יום הדין שרתה באוויר. הסופה עצמה? ירד גשם. כל היום אמנם, אבל זהו. הייתה גם קצת רוח. הגרמנים למודי החורפים הקשים נחרו בבוז אל מול ה"סופה" בברקלי. למען ההגינות, כנראה שסן פרנסיסקו ספגה קצת יותר וחלקים מסוימים מהעיר נותקו מחשמל למשך כמה שעות, אבל אצלנו – יום גשום.

ועל הבחינות עצמן? אין הרבה מה לומר. מתיש מאד. בסך הכל שלוש בחינות, אבל הרבה מאמץ. בניגוד לבחינות בארץ, לפרופסורים אסור בכלל להתקרב לחדר הבחינה. אין מתרגל שעובר לענות על שאלות, אין פתאום הארכות זמן או דברים משונים כאלו. מה שקיבלת – זה מה שיש. דבר מוזר נוסף, זה המשגיחים. כשאתה מגיע לחדר הבחינה, נמצאים שם בדרך כלל שלושה אחראי בחינה. הם נותנים הוראות, ומחלקים לך טופס כנגד הצגת כרטיס נבחן. אחרי זה – הם יוצאים! וזהו. לא רואים אותם יותר עד סוף המבחן. החדר עצמו ריק לחלוטין ממשגיחים או סדרנים או דודות או איך שלא תקראו לזה. הם לא נכנסים לביקורות פתע, אין מישהו שלפתע מגיע ופותח את הדלת – זה רק אתה ועוד 100 ומשהו נבחנים שיושבים בחדר אחד. כמובן שרוב מכריע של האנשים יושבים עם לפטופים, ובכל המבחנים הגישה לאינטרנט אסורה. איך הם יודעים שלא גלשת? אין לי מושג. אני כיביתי את הוויי פיי בתחילת כל בחינה בשביל שלא יילחץ לי בטעות דפדפן או משהו. יותר מזה – המבחן האחרון שלי היה מבחן בחומר סגור. ועדיין – הייתי עם לפטופ בחדר ללא משגיחים. איך הם עוקבים אחרי זה? האם הם סומכים על קוד הכבוד של ברקלי? התשובה הכי טובה שיש לי כרגע היא, ובכן, כן.

ייאמר לזכותם, שהם לוקחים את עניין הבחינות מאד ברצינות. יש חדר פיקוד לטיפול בכל הבעיות, יש ארוחת בוקר שווה מאד בכל בוקר של בחינה, הם נותנים את הזמן המגיע לך עד הדקה ועוד. כבר ציינתי שאין מועדי ב'? זו נקודת תורפה שהייתי שוקל לתקן. אה, וגם הקטע של השאלות במבחן. מי שעשה מבחן בפקולטה למשפטים יודע איך לקרוא שאלה: כל נתון עובדתי אמור לכסות איזה פסק דין או סעיף חוק או משהו אחר מהסילבוס. פה? עמודים על עמודים של נתונים עובדתיים שלא תורמים לפתרון השאלה. סתם, להוסיף צבע. למזלי, עיון בבחינות פתורות הבהיר לי שזו הדרך המקובלת לכתוב כאן שאלות בחינה.

ועכשיו להסבר לכותרת הדרמטית של הפוסט הזה: ההסבר נחלק לשניים.

החלק הראשון הוא האופן שבו אתה "מגיש" את הבחינה שלך. כשאתה מסיים את המבחן, בהנחה שכתבת על לפטופ, המשגיחים חוזרים לחדר ונותנים לך קוד להעלות את הבחינה באמצעות האתר של ברקלי. ואז אתה מזין את הקוד, מעלה את הקובץ ו…לוחץ על כפתור. זהו. אין את הסיפוק בלהניח את המחברת באופן הפגנתי על השולחן ולצאת מהחדר. אז זה קצת סיום מפואר בלחיצת כפתור.

אבל החלק השני הוא החשוב יותר, כי הוא סופסוף מוביל אותנו לחלק המוזיקלי שמורכב מכמה שירים. בתקופת בחינות אני תמיד מוצא את עצמי שומע המון מוזיקה ואז בדרך כלל שיר אחד גם נתקע לי בראש באמצע בחינה, אבל זה פחות רלבנטי. אז זה סיפורו של שיר אחד כזה. "סיום מפואר בלחיצת כפתור" הוא שם של אלבום ישראלי שהוציא קוב, שאני מחבב אותו מראש כי הוא גם זמר וגם עורך דין והוא אפילו מתעסק בזכויות יוצרים. יש לי איזו הרגשה שאפילו ראיתי אותו בפקולטה בזמן הלימודים בתואר הראשון, אבל אני לא יכול להיות בטוח לגבי זה. בקיצור, יש לי תמיד חיבה למי שעושה עוד דברים מעניינים חוץ מהעבודה היומיומית שלו וקוב הוא מוזיקאי רציני שהוציא כבר כמה וכמה אלבומים. רוצים לחבב אותו גם? תמיד יותר קל להתחיל בגרסת כיסוי, אז קבלו עיבוד מאד מוצלח לטעמי של "שינויי מזג האוויר".

אבל זה לא באמת השיר שלו שרציתי לשים. השירים שאני רוצה לדבר עליהם השבוע נחלקים לשתי קטגוריות. הקטגוריה הראשונה היא "שירים שחבל שלא גיליתי לבד". מה נופל לקטגוריה הזו? זה יותר קשור לעולם שלא נמצא כאן כל כך יותר והוא העולם שבו אתה קונה אלבום או דיסק. נניח ששמעת שיר אחד שחיבבת והחלטת לקנות את הדיסק כולו. פתאום, בשיר מספר 5, אתה מגלה פנינה שאף אחד לא הוציא כסינגל לרדיו, אף אחד לא מכיר וזה שיר מעולה. אתה מרגיש כאילו אתה, לגמרי לבד, הצלחת לגלות איזה מחצב נדיר שאף אחד עוד לא ראה. אתה משמיע את השיר לאנשים אחרים ומרגיש עליו תחושת בעלות. זה קרה לי עם השיר הבא של אלביס קוסטלו, שקניתי את הקסטה שלו בגלל תכנית שיואב קוטנר עשה עליו ב"עד פופ". בתכנית ההיא היה שיר אחד נהדר, שתפס אותי משמיעה ראשונה ובגלל זה קניתי את הקסטה, אבל באופן מפתיע, גיליתי פתאום את השיר הזה, שהיה נפלא.

היום זה כבר כמעט לא קורה, כי מי קונה היום דיסקים או אלבומים שלמים של אמן בשביל שיר אחד? במקרה הטוב אתה קונה את השיר עצמו באייטיונס, או מקשיב לו ביו-טיוב או חלילה מוריד אותו באופן לא חוקי. אז ממש הייתי רוצה לגלות את השיר הבא לבד בעצמי, אבל הוא הגיע מהפנייה של אח של חבר של מישהו שפעם היה איתי בכיתה בפייסבוק. זה מספיק רחוק בשביל להיחשב שגיליתי אותו לבד? בואו נניח שכן. ובלי להכביר במילים – הנה השיר. שיר אדיר בעיניי.

הקטגוריה השנייה של השירים היא "שירים שחבל שלא כתבתי בעצמי". זה שמור לשירים יפים במיוחד, שאתה שומע אותם והלב נחמץ, בין היתר מקנאה במי שהצליח להפיק משהו כל כך נוגע ללב. השיר הבא, שאותו גם לא גיליתי לבד, נופל לקטגוריה הזו. זה שיר של געגועים ושל אהבה נעימה, בטוחה כזו. בגלל שבתקופה האחרונה אני מרשה לעצמי להרגיש קצת יותר געגועים הביתה, אני אסיים איתו. בפוסט הבא – משפחת בר יוצאת לתור את קליפורניה וגם קצת את נבדה.