ארון עמוק

שלום.

כמו שוודאי שמתם לב, זה פוסט חדש, מה שאומר שהבלוג בינתיים ממשיך בתצורה כזו או אחרת. בניגוד למרבית הפוסטים ובדומה לפוסט הראשון – הוא נכתב מארץ הקודש. אכן, נחתנו והגענו בשלום, על מזוודותינו וטפינו. אבל על זה בהמשך.

עם זאת, אני מזהיר שמדובר בפוסט שונה מעט מהרגיל. זה פוסט קצת יותר רגשני (אבל מותח), בלי תמונות, שאולי ידבר יותר למי שמטפח או מכיל רגשות אמהיים/אבהיים, בין אם יש לו ילדים משלו ובין אם לאו.

לא בטוחים אם ידבר אליכם או לא? אני אפתח בסיפור לפני הסיפור וזה יכול לעזור לכם כפילטר חינני. במהלך התקופה בין סיום הלימודים לבין הטיסה חזרה, היה חלון הזדמנויות נהדר שבו גם אייל וגם שני היו בגנים. בסך הכל היה מדובר בשמונה ימים נטו (שנקטעו עם סופ"ש באמצעיתם), אבל שמונה ימים! שמתחילים ב-9:45 (כשאייל יורד בגן) ומסתיימים ב-14:50 (כשצריך לצאת לקחת את שני). אז אולי "ימים" זה לא הביטוי הכי מדויק. יותר, חצאי ימים, אבל עדיין….שמונה כאלו!

אז בין שלל התכניות שהיו לנו לימים המופלאים האלו, החלטנו גם ללכת לסרט החדש של פיקסאר – Inside out (נדמה לי שבעברית זה "הקול בראש"). למי שלא ראה (לא ראה?!?! מה אתם עושים פה? לכו מייד לקולנוע. זה סרט מעולה!), זה סרט שמתאר את הרגשות השונים שפועלים בתוך המוח והנפש של ילדה בת 11 שמתמודדת עם שינויים בחיים. זו ממש הפשטה ברמה גבוהה של העלילה, אבל הסרט מקסים.

בקיצור, אם להגיע לעיקר, אני די בכיתי רוב הסרט. לא מדבר על איזו משיכה באף, אלא דמעות והכל. היה איזה שלב שיערה שאלה אותי משהו ופחדתי לענות, מהחשש שהיא תשמע את הקול שלי ותזעיק עזרה רפואית. בכל מקרה, אם אתם קוראים את זה ואומרים: "מה נהיה איתו? הפעם האחרונה שאני בכיתי בכלל הייתה כשהייתי בן 4 והורידו לי שתי אצבעות ברגל בלי הרדמה", אז כנראה שהפוסט הזה פחות בשבילכם. אם יש בכם ניצוץ מסוים של הזדהות והבנה – אתם מוזמנים להמשיך ולקרוא.

ועוד אזהרה אחת קטנה לפני שאני צולל פנימה – הפוסט הזה גם דורש היכרות מסוימת עם הארי פוטר. בחיי. ככה יצא. אני אנסה להסביר קצת בקטע הרלבנטי, אבל חשתי מחויבות להזהיר. וזהו. מספיק הקדמות ונעבור לסיפור עצמו.

אני אתחיל במילות הרגעה – הכל בסדר. תמשיכו בקריאה ותבינו למה מילות ההרגעה נדרשות כאן.

אז כזכור מאירועי הפרקים הקודמים, הפרק האמריקני בחיינו הולך ומסתיים. מצד אחד, אנו צריכים לארוז את עצמנו נפשית, ולהגיע להכרה, הבנה והשלמה עם העובדה שלא נוכל יותר להזמין משהו באמזון ולמצוא אותו יומיים אחר כך על מפתן הדלת. מצד שני, אנחנו גם צריכים לארוז ממש. לא אלאה אתכם בכל התלאות של האריזה (ומאלו יש לא מעט), ואציין דווקא נקודה אחת חיובית. מרגע שרשויות כפר הסטודנטים מגלות שסיימת את לימודיך, אתה מתחיל לקבל מיילים מאיימים שמבקשים ממך בנימוס להתפנות. אתה צריך להשאיר את הדירה במצב שבו קיבלת אותה – ללא רהיטים, לנקות אבק מפינות נסתרות, לנקות כתמי אוכל וצבע ועוד ועוד (קיבלנו רשימה לא קצרה בכלל של נושאים לטיפול). מאחר שהטיסה שלנו תוכננה לשישי בבוקר, הבנו שנצטרך לפנות את כל המיטות והרהיטים ואז למצוא פתרון הולם למגורים לשני לילות לפחות. במקביל, רצינו גם למכור את כל הרהיטים והג'אנק שהצלחנו לצבור במשך השנה.

למרבה המזל, שני הצרכים האלו התלכדו באופן אופטימלי, והרבה מעבר לציפיות שלנו. פרסמנו את רשימת הפריטים למכירה ברשימת תפוצה של ישראלים שמגיעים לברקלי. ישראלי אחר שעתיד להגיע לברקלי החליט שהוא מעוניין לרכוש את כל הפריטים ברשימה במכה. כבר כאב ראש אחד רציני נחסך. מאחר שהוא אמור היה להגיע לאחר תאריך העזיבה שלנו, רצינו להשאיר לו את הרהיטים באחסנה. התחלנו לברר מחירים והובלות והבנו שמדובר בלוגיסטיקה לא פשוטה. הנושא הזה נפתר בצורה מדהימה, כאשר הסתבר שגם הוא קיבל זכאות לדיור בכפר ושהכפר מוכן לתת לנו להיכנס לפניו לדירה ולשים בה את הריהוט. זה גם פתר לנו את בעיית האחסנה וההובלה וגם אפשר לנו להגיע בלילה ולישון על המיטות שלנו בדירה החדשה שלו (למי שתוהה אגב, זו עסקה מצוינת גם בשבילו, כשהוא יגיע לבית מרוהט כמעט לגמרי, כולל דברים נוספים שלא מכרנו והענקנו לו בנדיבות).

אז היו לנו ימים עמוסים של העברות ודחיסות ופרידה מרכוש שצברנו שלא עבר את הסינון וישיבה על מזוודות בשביל לסגור אותן ועוד. לבסוף, ביום חמישי לפני הטיסה, סיימנו כמעט את הכל. יערה הלכה לסדר עוד כמה דברים קטנים בדירה ה"ישנה" ואני נשארתי עם הילדים בדירה החדשה, להעסיק אותם עד שילכו לשנת הלילה האחרונה בקליפורניה. מאחר שהם חשים במתח וכבר התחילו קצת להתחרפן, יערה הציעה שילכו לשחק בחוץ עם האוטו הקטן של שני. זה היה מרשים לראות את אייל מנהל משא ומתן: "שני, את רוצה שעכשיו יהיה תורי ואחר כך יהיה תורי ואז תורך?" ואת כישורי המשא ומתן של שני: "כן". שניהם שיחקו באושר, דחפו אחד את השנייה ונראו מרוצים. אחרי כמה דקות אייל הגיע והראה לי שיש לו חור עצום בגרב. כנראה שהריצה אחרי האוטו גבתה מחיר כבד. הורדתי לו את הגרב והצעתי לו להוריד גם את השנייה. הוא סירב ורץ החוצה. אחרי כמה דקות, הגרב השנייה סבלה מגורל דומה.

בשלב הזה, ובעצם קצת לפני, הייתה לי תחושה שנקראית באנגלית impending doom. כאילו משהו רע הולך לקרות. יום לפני הטיסה מישהו ייפול, משהו יקרה. חוץ מזה, התחילה רוח לא נעימה בחוץ. קראתי לילדים לחזור וביקשתי שישחקו בבית. לשמחתי, לא נתקלתי בקריאות מחאה והם שיחקו עם הכלבלבים של Paw patrol בשמחה רבה (מי שלא יודע מה זה, לא הפסד גדול. חבורה של כלבים שעושים עניינים ומאפשרים להורים 23 דקות של שקט מדי פעם). נשכבתי על הספה בזמן שהם התרוצצו עם הכלבים פה ושם. גלשתי קצת באינטרנט ואז שמעתי רעש נורא של משהו גדול נופל בחדר שהיה בקצה המסדרון. ואז שמעתי את הצליל הנורא ביותר שהורה יכול לשמוע אחרי רעש של נפילה גדולה כזו – שקט. דממה של שנייה. אני בטוח שזה לא היה יותר משנייה או פחות מזה בזמן אמת, אבל מאותו רגע, הזמן הפסיק להיות משהו ליניארי והפך להיות מעין דבר צמיגי ומוזר, שנמתח ומתכווץ לפי חוקים אחרים.

אלו היו רגעים ארוכים, קצרים, שאני זוכר מהם הכל וכלום. אני זוכר שלפרק זמן אפסי עוד חשבתי להתעצבן על זה שהם הפילו משהו אבל זה התחלף מהר מאד בהבנה שמשהו פחות טוב קרה. המרחק בין הספה לבין החדר ההוא בטח לא עולה על מטרים ספורים, אבל אני זוכר את עצמי רץ ורץ ורץ ולא מגיע. קצת כמו אכילס והצב, הרגשתי שייקח לי זמן אינסופי עד שאגיע לחדר ואגלה מה לעזאזל קרה שם.

בסוף, לא יודע איך, הגעתי. גיליתי שהארון איקאה שהעברנו לבחור, שהיה ריק לגמרי באותו זמן, נמצא מעל שני הילדים. פה ושם בצבצה רגל. לשמחתי (כן כן), בשלב זה שניהם כבר בכו מאד. העפתי את הארון הצידה, מבועת ממה שאני עתיד למצוא מתחתיו (במובן מסוים, זה הקטע שבו אני אמור לספר שזה ארון כבד מאד, והדאגה לילדים מילאה אותי בכוח על אנושי, אבל האמת – זה ארון די קל ופשוט זרקתי אותו לצד). אחד מהדברים הראשונים שגיליתי היו שהמדפים עפו ברגע שהארון נפל. אלו כבר היו חדשות טובות. אם המדפים היו מקובעים למקום הם היו יכולים לתת מכה חזקה הרבה יותר. רק המדף האמצעי מקובע וממה שהצלחתי לראות הוא היה פחות בקו הפגיעה. התייחסתי לחדר ההוא כאילו פרצה בו שריפה וחילצתי את שני הילדים לסלון, להרחיק אותם משם, כאילו שהארון הזה מתכוון להיעמד עוד פעם ולקרוס עליהם שוב.

המחשבות שעוברות לך ברגעים כאלו הן מאד מגוונות. אני חשבתי דווקא על ספר של סטיבן קינג: "העמדה". בספר הזה מגיפה של שפעת-על מוחקת 99% מאוכלוסיית כדור הארץ. השאר נאלצים להמשיך ולשרוד. באחד מהפרקים, דמות אחת לוקה בדלקת התוספתן. לכאורה, הליך רפואי לא מאד מסובך. אבל, פרט לעובדה שאין בתי חולים מתפקדים, אף אחת מהדמויות שמנסה לשרוד באיזור המסוים ההוא איננה בעלת השכלה רפואית. חברתו של הגבר שגוסס מהדלקת פורצת במונולוג קורע לב לגבי ההשכלה של כל אחד מהנוכחים: אחד בוגר תואר בספרות אנגלית, אחד עיתונאי, אחד מרצה וכו'. היא אומרת שהם יכולים לשבת ולנהל דיון מעמיק על סיפורת ושירה, אבל אף אחד מהם לא מסוגל לטפל במצב חירום רפואי. היא אומרת שאפילו וטרינר כנראה היה יכול לעשות משהו, אבל הם כולם חסרי תועלת.

אז ככה אני הרגשתי קצת באותו רגע. אני מסוגל לכתוב חוות דעת משפטית, לנהל שיחות על תרבות אמריקנית, לנגן קצת על פסנתר, אבל כשהחוטים של הציביליזציה יתחילו להיפרם, אני מעריך שאותי יבחרו אחרון למסע הישרדות (אחרי שיהיה חשמל ורפואה ומים זורמים, יכול להיות שמישהו ירצה לנסח חוקה. במקרה הזה, הסיכויים שלי אולי יעלו קצת).

אז הפעלתי את מיטב ההשכלה הרפואית שלי (שנים של אי.אר והאוס) וחיפשתי אם יש חבלות נראות לעין, דימומים או משהו כזה. העובדה ששניהם בכו בסטריאו כל כך מרשים דווקא הרגיעה אותי קצת שכנראה שהם די בסדר, באופן בסיסי. הבחנתי ששני קצת נחתכה בשפה, אבל אצל אייל לא מצאתי כלום. התקשרתי ליערה שעוד לא הייתה זמינה והרגשתי תחושת חוסר אונים מאד גדולה ומשתקת. המשכתי לנסות להרגיע אותם ולחפש סימנים לחבלות חיצוניות, בלי ממצאים. אחרי שתי דקות כאלו (בערך), יערה חזרה. בהתחלה היא חשבה שהם סתם בוכים (זה יכול לקרות לפעמים, אם הם מקבלים מכה קטנה, או אם הם מגלים שהתחתונים האהובים עליהם בכביסה או אם הם מבקשים לראות את גרסת הבמאי של שר הטבעות ולא מקבלים את מבוקשם). אני יכולתי להגיד ליערה רק שברי מילים כמו: "כנסי כבר, זה נורא, זה נורא" או משהו כזה. היא נכנסה מייד והפעילה את אותם כישורים רפואיים שאני הפעלתי. שני, שגילתה שאמא חזרה הביתה, חזרה לקפץ ולדלג. אייל המשיך לבכות וטען שכואבת לו הבטן. מאחר שלא הצלחתי לזכור אפילו איך הוא היה כשהרמתי את הארון, לא הצלחתי להבין אם יש סיכוי שהמדף פגע לו בבטן או לא. פחדנו שאולי הוא קיבל מכה חזקה בבטן ועכשיו יש לו איזו פגיעה שאנחנו לא רואים. ניסיתי להפעיל עליו טריקים של חובשים בצבא – להגיד לו להסתכל למקום אחר ואז ללחוץ לו על הבטן ולראות אם הוא באמת מרגיש כאב, או שהוא סתם רוצה גימלים. התוצאות לא היו חד משמעיות.

בארץ, אחות של יערה היא רופאת ילדים. אני ממליץ על זה בחום. אם אתם מתכננים ילדים, תשתדלו למצוא בן או בת זוג שיש לו קרוב משפחה שהוא גם רופא ילדים. שימו לב! לא להתחתן עם רופא/ת הילדים עצמו. זה משמרות ועניינים וזמינות נמוכה מאד בתקופת ההתמחות (אני צוחק כמובן. לכו עם הלב). אם היינו בארץ, סביר שהטלפון הראשון היה אליה. ואם לא היא – יש עוד כמה רופאים, ילדים ואחרים, שנמצאים בחיוג המהיר שלנו. במקרה הכי גרוע – היינו נוסעים למיון. בקליפורניה, לעומת זאת, אנחנו לא מכירים אף אחד. כל הסיפור הזה קרה שעה אחרי שמכרתי את האוטו שלנו, לכן אפילו לנסוע למיון ילדים זה סיפור לא פשוט בכלל (וזה בלי להזכיר את העובדה שיש לנו עדיין עניינים לא מעטים לסגור לפני הטיסה).

ניסינו לחשוב אם אנחנו מכירים ישראלי או מישהו אחר שגר בכפר שהוא במקרה רופא. למרבה המזל, יש לנו חברים שמכירים יותר אנשים מאיתנו והם נזכרו שיש רופאת ילדים שגרה לא רחוק מהם. ניסינו לארוב לה ליד הבית, אבל היא לא הייתה. שלחנו לה הודעה ואחרי כרבע שעה גילינו שהיא בגן שעשועים במרכז הכפר, משגיחה על שתי הבנות שלה (כולל אחת במנשא עליה). בשלב הזה אייל גם חזר לקפץ ולרקד ולאכול פיצה, כך שמפלס החששות ירד עוד יותר. מצד שני, שנים של האוס גרמו לי לפתח תיאוריות שאולי יש דימום פנימי קטן שעלול להיות מוחרף בלחץ אוויר גבוה בטיסה או משהו מונפץ כזה. רופאת הילדים הייתה חביבה להפליא, בדקה את הבטן שלו, גם בשכיבה, וגם את הגב. לשמחתנו, היא קבעה שהיא לא רואה שום דבר, אפילו לא סימן לחבלה חיצונית. את התיאוריה שלי לגבי לחץ אוויר היא שללה על הסף (מה ששוב מוכיח שלא צריך להאמין לכל דבר שרואים בטלוויזיה). יערה העניקה לה אפילו חיבוק נרגש ואנחנו הרגשנו הקלה מסוימת.

למה מסוימת? אני בטוח שאתם מבינים אותי. ראשית, אני הרגשתי אחראי. אמנם, לא בדיוק זרקתי עליהם את הארון ולא ראיתי אותם מטפסים עליו, אבל זה קרה "במשמרת" שלי. והיי, אני פולני. אני לא צריך סיבות מיוחדות להרגיש אשם.

שנית, חשבתי על הארי פוטר. למי שלא מכיר, הסבר קצר. בסדרת ספרי הארי פוטר, שעוסקת בקסמים וקוסמים, יש דמות של קוסם רשע במיוחד. קוראים לו וולדמורט והוא הדמות המאיימת ביותר בעולם הקוסמים. לקראת סוף סדרת הספרים, אנחנו מגלים שוולדמורט גילה דרך להגן על עצמו מפני אויביו. הוא מפצל את הנשמה שלו, כך שחלקים ממנה "יאוכסנו" בחפצים אחרים. כך, גם אם פוגעים בגוף שלו, הנשמה שלו תוכל לחזור מאחד החפצים האחרים. זה נחשב קסם אפל מאד ופיצול הנשמה מתאפשר רק על ידי ביצוע רצח, כי זה המעשה הנורא ביותר, שקורע את הנשמה. למה חשבתי על זה? כי הבנתי שוולדמורט טעה לגמרי. התשובה היא לא רצח. התשובה היא אהבה. הדבר שבאמת מפצל את הלב והנשמה שלך, זה הילדים שלך. הלב שלך שוכן עכשיו באנשים החדשים האלה  וכשמשהו קורה או עלול לקרות להם, זה כואב כאילו זה קורה לך ממש (ואפילו יותר). שלא ישתמע מזה שאני מזלזל באהבה לבת או בן הזוג (ויעידו על כך ערימות שירים של מוזיקה מזרחית שמשתמשים במילים "נשמה שלי", "חיים שלי", "עיניים שלי" וכו'). אבל, ברוב מכריע של המקרים, אתה לא יוצר את בת הזוג שלך, לא מכיר אותה מהנשימות הראשונות שלה, לא מחזיק אותה כשהיא קטנה וחולה עם חום של 40 מעלות. תחושת האחריות המוחלטת והאינסופית מגיעה, כנראה, רק מהילדים שלך, איפה שהנשמה והלב המפוצלים שלך הקימו בית חדש. מקווה שהקישור להארי פוטר היה ברור מספיק, כי אצלי זו הייתה ממש הארה.

בשורה התחתונה – הכל בסדר וזה מה שחשוב. כאמור, אנחנו חזרה בארץ והילדים, ברוך השם, בריאים ושמחים. אמנם, מאוחר יותר באותו ערב גילינו שלשני מתנוסס סימן אדום מפואר על הגב, אבל לא נראה שזה מטריד אותה בכלל.

אז הפעם לא סיפרתי על פסטיבל העפיפונים בברקלי (מוצלח), או על הפעם הראשונה שהילדים אכלו סושי (מוצלח פחות) ובכלל על חוויות מהימים האחרונים. אולי בפוסט הבא. אולי לא. בינתיים, אני אמשיך עוד קצת לכתוב, ברשותכם ואשמח אם תחזרו לבקר, למרות שעכשיו אני כותב מהרבה יותר קרוב.

וכמובן שלא ניתן לסיים ללא שיר.

האמת שהתנגנו לי מספר שירים בראש השבוע, אבל אף אחד מהם לא ממש מתחבר לי לנושא הפוסט או למשהו חשוב במיוחד שאני רוצה להגיד.

אז לאור החזרה לארץ, אין מנוס אלא מלסיים בקלאסיקה מודרנית ולהזכיר לעצמנו שכן, נפלא פה. רק, אל תתעמקו במילים יותר מדי….