Raison d'etre

הכותרת הצרפתית המחוכמת תוסבר בהמשך.

אני אפתח במתן הצצה קצרה לאחורי הקלעים של מלאכת כתיבת הבלוג. יותר מפעם אחת, סיימתי פוסט והתחלתי לכתוב פוסט נוסף, בנושא אחר לחלוטין (משפטי נטו, סיכום החיים עד כאן וכו'), ודמיינתי איך אני אשוויץ בגאווה עם שני פוסטים סמוכים. אם אתם עוקבים באדיקות אחר הבלוג, אני מניח ששמתם לב שלא התפרסמו פוסטים סמוכים בזמן האחרון, בטח לא מאז שהתחיל (ונגמר) סמסטר ב'). אבל עכשיו שמתי לב שאנחנו ממש בישורת האחרונה, יוני נגמר ללא פוסט (תקלה) והנה התחיל רשמית החודש האחרון שלנו בארצות הברית. אייל אפילו הכין סוג של "טבלת ייאוש" (למרות שזה לא ממש ייאוש), בשביל לספור את הימים שנותרו עד החזרה לארץ (חדי הראייה יבחינו בשני המטוסים שמאוירים בסוף הטבלה, רמז לקונקשן שלנו בפילדלפיה).

ואם כבר מדברים על חזרה לארץ, כנראה שאין זמן מתאים מזה להתחיל במעט מוזיקה רלבנטית:

אז כרגיל, הפוסט יחולק לשלושה חלקים (בחלוקה אמורפית מאד): חוויות מהעת האחרונה, שטויות אקראיות ומחשבות כלליות יותר. יהיה נחמד.

נתחיל בשני סוגי החוויות העיקריות של הזמן שחלף: חוויה גיאוגרפית וחוויות קולינרית.

החוויה הגיאוגרפית כללה טיול ללייק טאהו (תסלחו לי שאני לא כותב "אגם טאהו", זה נשמע לי מוזר מדי). נסיעה של שלוש ומשהו שעות לאחד המקומות היפים ביותר שהיינו בהם עד עתה. נסענו עם זוג חברים וילדיהם והחלטנו על שלושה לילות, על מנת לנסות ולמצות את החוויה עד כמה שאפשר (ולשרוף את חופשת הקיץ של הילדים עד כמה שאפשר, אם נהיה כנים לרגע).
הדבר הנחמד והמוזר בקליפורניה הוא שנסיעה של דקות בודדות מביאה אותך ליערות, עצי סקויה אדירים ועוד ועוד. לפני כחצי שנה ביקרנו אצל משפחה של חברים רחוקים בצד השני של המפרץ וליד הבית שלהם הכביש פתאום הפך לנתיב אחד צר במיוחד, כי התחיל שם יער. אני מניח שבארץ כבר היו כורתים את היער ומקימים חניון של אחוזות החוף או משהו כזה.

אז אפילו בדרך לטאהו, עוד לפני שמגיעים, אפשר לעצור במקום שלא נראה מבטיח בהתחלה, ולזכות כבר בנוף.

 

לאחר מכן, המשכנו בדרכנו עד שהגענו לטאהו, כשבשלב זה כולנו כבר היינו די מורעבים. הפור נפל על מסעדה תאילנדית שהומלצה על ידי אפליקציה סלולרית, אבל התקשיתי ליהנות מהאוכל כששני ניסתה לדקור אותי עם מקלות האכילה. לאחר כל הנסיעה הארוכה הצלחנו להגיע למלון ואני רק פינטזתי על חדר נעים, קצת טלוויזיה לילדים ומקלחת חמה. במקום זה, זכינו בחדר עם שטיח מקיר לקיר (שהצליח לגרום לי לקוצר נשימה קל), טלוויזיה שמכילה בקושי ערוץ אחד (אמריקה!) ומקלחת שמכילה זרם שמזכיר יותר זרזיף מכוס לא גדולה במיוחד. המקלחת גם סיפקה משחק משעשע, מדי חצי דקה או דקה, זרם המים היה משתנה בפתאומיות לקר להפליא או רותח להחריד, ללא התרעה. בשביל להוסיף עניין, אי אפשר היה לדעת מתי הטמפרטורה הקיצונית תיפסק וגם לא ניתן היה לשלוט בזה באמצעות הברזים במקלחת (וכמובן שאם ניסית להוריד את טמפרטורת הרתיחה על ידי סגירת הברז של המים החמים, היית מתוגמל במקלחת של צוננין כשההפרעה בזרם הסתיימה. ועוד בפרנהייט). נשמע שאני רק מתלונן, נכון? ובכן, המלון גם סיפק באדיבותו חומרי קריאה שקלעו מאד לטעמי.

ביום השני, שמנו פעמינו למסלול חביב שיורד עד לאחד מחופי האגם. היתרון הגדול של המסלול היה שהוא תומך בעגלות ילדים ולכן יכולנו לשים ציוד רב על העגלה ולתת לשני ללכת ברגל. בשלב מסוים, שבו היא התחילה לבחון כל אצטרובל (ואף לחזור אחורה על מנת לערוך השוואות עם אצטרובלים קודמים), העלינו אותה למנשא הגב (הידוע בכינויו – "סוס אבא") על מנת שתוכל לנמנם לה בנוחות.

אחרי כשעתיים הגענו לחוף שהיה באמת מקסים. חול נעים, לא הרבה אנשים, מים קפואים בצורה בלתי רגילה. אפשר למצוא כמה כיסים חמים בתוך המים, אבל בשביל זה צריך להישאר ללא תנועה בצורה די מוקפדת. האמת? היה יום חם והיה מאד מרענן לטבול קצת במים. אייל התעקש שלא קר לו, בעודו רוטט מקור והשפתיים שלו מכחילות במהירות. הוצאנו אותו לייבוש על החול.

אחרי זמן הטבילה המהנה, התחלנו לעשות את דרכנו למעלה, וגילינו שהדרך למטה הייתה באמת בירידה ועכשיו צריך לטפס את הכל. כעבור שעתיים ומשהו הצלחנו לחזור ולהעפיל לפסגה. הצלחנו גם לקושש את עצמנו ולעצור לפיקניק מאולתר ליד גדה אחרת של האגם ועוד אחרי זה לפנק את הילדים בגלידת תיירים משובחת ליד המלון.

ביום השלישי ראינו עוד כמה נופים מופלאים ועשינו עוד קצת חוף (אין הרבה מה לתאר כאן במילים, ניתן כמה תמונות).

ביום הרביעי שמנו פעמינו הביתה ובדרך עצרנו באגם אחר (והיינו עצובים בשבילו, שבטח טאהו לוקח לו את כל התהילה, בעוד שהוא אגם נחמד לגמרי בזכות עצמו). אהבתי את העובדה שמזהירים אותך מנפלי תחמושת באגם. נתן קצת תחושה של בית.

האטרקציה העיקרית במסלול הייתה שלאחר סיום המסלול, במקום ללכת חזרה, מרימים טלפון קטן ומגיעה סירה לקחת אותך את כל הדרך חזרה. הילדים התגאו בעובדה שהם לא נפלו מהסירה ואנחנו שמחנו שהדרך חזרה לא לקחה שלוש שעות. ואחרי זה – הביתה!

ואם זה לא מספיק….אז לכבוד יום העצמאות האמריקני החלטנו לצאת יחד עם עוד שתי משפחות לטיול קמפינג סוער. מסתבר שלא הפסדנו זיקוקים מרשימים מדי, כי ברקלי עצמה הייתה שרויה תחת ערפל כבד. בכל מקרה, נסענו לאתר קמפינג בפארק לאומי שנקרא Pinnacles. בפעם הראשונה בערך בקליפורניה נתקלנו במזג אוויר חם. כשעברנו את הכניסה, הפקחית שעמדה שם סיננה באדישות שאנחנו צריכים לקחת הרבה מים, לשים לב למזג האוויר וגם לדעת שיש באיזור נחשי פעמונים. האזהרה הזו הייתה בערך יעילה כמו השלט "זהירות, אבנים מדרדרות". מה אתם רוצים שאני אעשה עם המידע הזה? אאט? אסע מהר יותר? אבלום בפתאומיות? עניין הנחשים קצת הטריד אותנו, אז שאלנו הלאה גם במרכז המידע שהיה שם. שאלנו אם כדאי להעביר את הילדים ואת עצמנו לנעליים סגורות במקום סנדלים. האיש במרכז הסביר שכדאי לשים נעליים סגורות, כי זה מעניק תמיכה טובה יותר לרגל. ומה לגבי הנחשים, המשכנו והקשינו. אה, נחש יכול לעבור דרך כל סוג של נעל אם הוא מחליט להכיש אותך. מרגיע. מאד מרגיע.

החלטנו לשים נפשנו בכפנו ויצאנו למסלול, שהבטיח מערה מעניינת בסופו. היה חם, אבל שרדנו (בייחוד הקטנים מבינינו, שיכלו לתפוס טרמפ על גבו החסון של אבא). בסוף באמת הגענו למערה, שהייתה באמת מגניבה, אבל לאלה מאיתנו שסוחבים את הקטנים טרמפ על הגב זה היה קצת מאתגר.

אחרי שחזרנו חזרה, שמנו את פעמינו לאתר הקמפינג. זה רעיון די נחמד, אתה מזמין מראש "חלקה", והכל מאד מסודר. אתה מגיע ויש לך חלקת אדמה קטנה, עם ספסלים ושולחנות פיקניק לשירותך ואתה מוזמן להקים אוהלים ולעשות מה שאתה רוצה (חוץ מלנגן מוזיקה אחרי 22:00 בלילה ולהדליק אש פתוחה. ולשתות אלכוהול. ועוד כל מיני דברים שאני לא זוכר כרגע). הזהירו אותנו שבאיזור מסתובבים רקונים מתוחכמים במיוחד, שאוהבים אוכל של מחנאים. הרקונים הגיעו לרמת תחכום כזו שהם מסוגלים לפתוח דלתות של מכונית (ועל פי עדויות לא מבוססות, שניים מהם הצליחו להניע רכב ונצפו חוצים את הגבול למקסיקו).

הקמנו אוהלים יחסית במהרה והתפנינו להכין את ארוחת הערב המושקעת (יחסית). באופן מפתיע, השעה 22:00 הגיעה במהרה והתחלנו להעמיס את האוהלים בילדים. האיזור כבר היה חשוך למדי, וכשניגשתי לשולחן האוכל להתחיל לפנות חלק מהדברים, נתקלתי ברקון אינטליגנטי שמיהר להימלט כשהארתי עליו.

רוב הילדים נרדמו מהר. שני התעקשה לשוטט ברחבי האוהל (שלא היה כזה גדול), לנסות לישון באלכסון, לנסות לישון עם הרגליים על הפנים של יערה, לנסות לישון עם הראש מחוץ לאוהל ועוד ועוד. אני נרדמתי והתעוררתי לסירוגין עד השעה שלוש ואז הצלחתי לישון באינטרוולים של שעה. לבסוף נרשמה התעוררות כללית במחנה ופנינו להכין את ארוחת הבוקר. מצאנו מסלול נחמד נוסף (בשלב זה, כבר אף אחד כמעט לא טרח לצלם). התחלנו בדרכנו הביתה ולאחר חמש דקות נקלענו לזירה של תאונת דרכים וזכינו להמתנה של כארבעים דקות באוטו. הילדים בדיוק נרדמו מאחור (שניהם! זה כמעט לא קורה אף פעם) ואנחנו הרגשנו שאנחנו שורפים זמן יקר. למרבה המזל, אחרי ארבעים דקות ניתן היה להמשיך בנסיעה והצלחנו להגיע הביתה בשלום. באופן קליפורני מאד, יערה ניגשה לרכב שלפנינו לשאול אם הם יודעים מה קרה ושבה לרכב עם סלסילת תותים מתנה. למה? ככה. כי נחמדים.

ובתחום החוויות הקולינריות נלך מהגבוה להפליא לנמוך להחריד (אני יודע שהשתמשתי כבר בקצוות הספקטרום האלו של "להפליא" ו"להחריד" בפוסט הזה, אבל מה לעשות שזה מתאים גם כאן?).

ההבנה שהחזרה לארץ קרובה מתמיד, גרמה ליערה ולי תחושת בהילות בניצול הזדמנויות. נזכרנו בערגה בתקופה לפני הילדים, שבה עוד היינו אוכלים במסעדות ולא שאריות של שניצל ופסטה שנשארו בצלחת כבר שעתיים וחבל לזרוק (חוץ מזה, פסטה משביחה עם הזמן, לא?). אם אנחנו כבר נמצאים ליד סן פרנסיסקו, בטח יש פה מסעדת מישלן, לא? זו חוויה ששווה להוציא עליה סכום, לא? אז החלטנו לחפש מסעדות של שלושה כוכבי מישלן בסן פרנסיסקו. עם תחילת החיפוש הבנו שני דברים עיקריים: ראשית, הבנו שהתאריכים הפנויים היחידים ידרשו מאיתנו הארכה נוספת של כרטיסי הטיסה שלנו. שנית, הבנו שהמחירים ידרשו מאיתנו לפדות את כרטיסי הטיסה תמורת כסף ולמכור את אחד הילדים. החלטנו להסתפק בכוכב אחד ומצאנו מסעדת סושי שנראתה בדיוק לטעמנו, עם מחיר שנראה סביר בהחלט. רוב מסעדות המישלן שבחנו, אגב, מצטיינות בהצעת תפריט טעימות במחיר אחיד. גם המסעדה הזו כללה תפריט קבוע, המבוסס על הדגה היומית, במחיר קבוע. אם אחרי הארוחה אתה עדיין נשאר רעב, אתה יכול להזמין מהתפריט. אתם בטח סקרנים, נכון? אז הנה התפריט וגם צילום של כל המנות. שלא ישתמע שאני לא משקיע בבלוג.

ואם אתם סקרנים אם היה טעים? ובכן….היה טעים. היו שתי מנות שממש היו טעימות בצורה יוצאת דופן והכילו טעמים חדשים שלא היו מוכרים לי. השאר היה ברמה גבוהה מאד, אבל….איך אומרים….לא עפנו. לפחות יכולנו לסמן וי. כוכב מישלן אחד בידינו!

וירידה חדה בסולם הקולינריה – תמיד שמעתי על המאכל האמריקני המפורסם Hot Pocket. ידעתי שזה נחשב לזבל טהור, שבדרך כלל נאכל על ידי אנשים שמבלים את רוב זמנם מול המחשב. אז זה אמנם זבל, אבל אני כבר פה, אז אני לא אנסה? עכשיו, צריך לתת לכל אספקט קולינרי את הכבוד שלו, לכן גם את שלבי האכילה של המאכל הספציפי הזה תיעדתי בצורה דקדקנית. הגשה קצת פחות מוקפדת, אבל אין ספק שמדובר בחוויה לכל החושים.

וכידוע, אין סולם ללא שלב תחתון (או אפילו קצת מתחת). במסגרת העסקת הילדים, יערה ואייל שמו פעמיהם למפעל של ג'לי בלי שנמצא במרחק של חצי שעת נסיעה בלבד. הם חזרו עם סוכריות גומי טעימות וגם עם המוצר המפתיע הבא.

למי שקרא את ספרי הארי פוטר, המוצר הזה צריך להיות מוכר. סוכריות בכל הטעמים. כן כן, כל הטעמים. כולל סבון, ביצה סרוחה, אדמה וקיא. אז חשבתי שזה משעשע וטעם האדמה באמת היה אדמתי מאד. אבל אז נתקלתי בטעות בסוכריית הקיא. התוצאה כאן.

בקיצור – לאמיצים בלבד.

ואנקדוטות ברקלי אקראיות:

לפני כמה זמן ניצבתי בפני דילמה משולשת חריפה. למי שעוקב, אליפות ה-NBA הסתיימה לא מזמן. סדרת הגמר הייתה בין הקליבנלד קאוולירס לגולדן סטייט ווריורס (סליחה על התעתיק המשובש). הגולדן סטייט הם הקבוצה המקומית פה. הבסיס שלהם באוקלנד (העיר הצמודה לברקלי) וכל האוטובסים, המדחנים, שלטי הרחוב ובכלל נשאו כתובות של Go Warriors! חברים לכיתה שלי (לשעבר) הצטלמו עם חולצות במשחקים והריעו לכל נקודה ונקודה (על מי אתם עובדים? אתם גרמנים וטורקים!). מי שממש עוקב, יודע שהמאמן של קליבנלנד הוא דיוויד בלאט, מאמן לשעבר במכבי ת"א וישראלי בחו"ל. אז הדילמה המשולשת הייתה כזו: מצד אחד, דיוויד בלאט הוא ישראלי בחו"ל. אנחנו אוטמטית אמורים להיות בעדו, לא? מצד שני, הגולדן סטייט הם קבוצת הבית. אני אמור להיות בעדם, לא? מצד שלישי, אני ממש לא מתעניין בכדורסל ולא עוקב אחרי ה-NBA. אז לא באמת אכפת לי. אם מישהו לא יודע איך הסיפור הזה נגמר – גולדן סטייט ניצחו ומכירות של חולצות האליפות הרקיעו שחקים בסניף טרגט המקומי.

השבוע הלכתי בפעם הראשונה לסרט כאן (שליחות קטלנית החדש בתלת מימד. לא חובה. גם לא בדו מימד).

האולם לא היה ממש מלא, אבל הקטע הבאמת ברקלינאי בעניין היה שכמה דקות לתוך הפרסומות הרגילות נכנס לאולם אחד מעובדי הקולנוע (שאני מעריך שמצוי בשנות ה-60 לחייו) וסיפר לנו על הסרטים שהם עומדים להציג בקרוב. כמו טריילר לטריילר. קשה להסביר את זה, אבל יש בזה ממש תמצית של ברקלי. מישהו שנראה כמו היפי מזדקן ועובד באולם קולנוע נכנס ומספר לך בעל פה על הטריילרים. זה כמו העובדה שאני כבר מזהה חלק מההומלסים ואת הבחור המוזר עם השיער הכחול שנוסע בקו 52 ומדבר לעצמו או לנוסעים אחרים, תלוי אם מישהו מוכן להקשיב. לפני כמה זמן שמעתי את המילה: Bezerkeley, שהיא שילוב של Bizarre ו-Berkeley. אין ספק שהיא מילה ראויה במיוחד. ברקלי היא סוג של בירת ההיפים של קליפורניה ויש תחושה שלא כולם קיבלו את העדכון על סוף שנות ה-60. יש בזה משהו נחמד, במידה. כנראה שאם אתה פה מספיק זמן, זה מתחיל קצת לעלות לך על העצבים. אנחנו עדיין בשלב שזה חביב.

עוד דבר נחמד זה ללכת לספרייה ולמצוא ספרים כאלו:

או לגלות שיש שתי (!) ביוגרפיות לטורי ספלינג (ולחבריי צופי בברלי הילס: דונה מרטין):

האמת היא, שמתוך דאגה כנה לאמינות הבלוג, בדקתי באמזון אם אלו באמת ביוגרפיות ונחרדתי לגלות שהתשובה היא בערך "כן" ושיש לטורי ספלינג עוד כמה וכמה ספרים. אז…בואו נתעלם מזה פשוט? אפשר? אם יורשה לי להשתמש בבדיחה ששמעתי בעבר: נראה לי שטורי ספלינג כתבה יותר ספרים משהיא קראה במהלך חייה.

הבטחתי גם מחשבות מעמיקות יותר, נכון? והסבר על הכותרת המתחכמת בצרפתית גם. אז לעניינים: Raison detre, בתרגום חופשי מאד, זה הסיבה לקיומו של משהו או מישהו. לדוגמה, אמן יכול לומר שאצלו הסיבה היחידה לקיומו היא האמנות שלו. מבלעדיה אין לו זכות קיום. דרמטי משהו, אבל ביטוי נאה. ולמה הוא קשור לעניינינו? אז ככה, למי שעוקב וזוכר, בפוסט הראשון כתבתי שהשתעשעתי ברעיון לפתוח בלוג כבר תקופה ארוכה. רציתי לכתוב על מוזיקה, קולנוע, זכויות יוצרים (בכל זאת….) ובאופן כללי דברים שמעניינים אותי. העניין הוא שתמיד הרגשתי ש, בהיעדר ניסוח טוב יותר, "אין לי את הזכות" לעשות את זה. מה הכוונה?

לפני הרבה שנים, בן של חברים של ההורים שלי התגייס לגלי צה"ל. אחרי שירות של שנה וקצת, נפגשנו באיזשהו אירוע והוא סיפר לי שהוא הולך לקבל תכנית. שאלתי אותו מה הולך להיות בתכנית. אז הוא אמר שהוא ישמיע מוזיקה שהוא אוהב ויספר מה עבר עליו השבוע. בלי לחשוב יותר מדי על עניינים כמו טקט, השאלה האינסטינקטיבית הבאה שלי הייתה: למה שזה יעניין מישהו מה עבר עליך השבוע? הוא הסתכל עליי במבט אלכסוני מצמית ואמר: אתה כנראה לא אוהב רדיו. אז אני לא אתווכח אם אני כן או לא אוהב רדיו, אבל השאלה הזו ממשיכה לנקר בי. למה שזה יעניין מישהו מה שיש לי ספציפית לומר? אם אני כותב על מוזיקה שאני אוהב – למה שזה יעניין מישהו? זה לא שאני מוזיקאי מקצועי או מבקר מוזיקה או עם מומחיות מיוחדת (ובהשלכה על כל נושא אחר). הנושא היחידי שאני יכול לטעון בו למומחיות מסוימת הוא באמת הנושא המשפטי, אבל אני רוצה לכתוב על עוד דברים….באותו עניין, השבוע יצא לי לבקר בשתי חנויות ספרים. נזכרתי עד כמה זה אחת מצורות הבילוי החביבות עליי. אני יכול להסתובב שעות בין המדפים ולדמיין את עצמי קורא את כל הספרים הנפלאים האלו. בזמנים שהייתי במקומות עבודה שמחלקים תלושי שי, הייתי נוהג להוציא את רובם על ספרים חדשים. אבל במישור אחר, יש משהו מדכא בביקור בחנות ספרים, בתור אדם שכותב. אתה מסתכל על מדפים על גבי מדפים ואומר לעצמך בייאוש: איך אנשים עדיין כותבים? איך זה יכול להיות שלאנשים עדיין יש דברים מקוריים להגיד?

סטיתי קצת מהנושא. אם לתמצת – להיות בקליפורניה עם המשפחה, ללמוד באוניברסיטה בחו"ל – זה מיוחד. זה מקנה לך זכות לכתוב ולפרסם הגיגים ומחשבות שזורים בתוך תמונות של נופים וחוויות מארץ אחרת. כשזה יתפוגג בסוף החודש, האם ה-Raison Detre של הבלוג מתפוגג(ת) גם? האם אני צריך לסגור את הבלוג ולאפשר לו לשמש כסוג של יומן דיגיטלי לשנה שחלפה? האם אני צריך להלביש אותו בלבוש חדש, ולחלק כל פוסט לחלק משפטי, מוזיקלי, קולנועי ומי שיעניין אותו יקרא ומי שלא, לא? אני מודה שעוד לא הגעתי למסקנה סופית. יש לי תחושה שאולי כן אמשיך לכתוב, אבל עוד לא החלטתי באיזו מתכונת. אחרי הכל, תמונות מהחיים בגבעתיים הן מרתקות בדרכן, אבל ייתכן שימשכו פחות חלק מהקוראים.

ועד להחלטה סופית, אני חושב שהגיע בכל זאת הזמן לשיר קטן. אז זה שיר שזכור לי מתקופת הלימודים באוניברסיטה. בשלב מסוים במסגרת הלימודים עבדתי בתור אחראי חדר המחשבים של הפקולטה למדעי הרוח. אל תשאלו אותי איך הגעתי לתפקיד הזה, אבל הוא לא היה מאד מאתגר. מרבית הסטודנטים לפילוסופיה שנה א' לא ידעו איך לפתוח את הוורד, ואני גיליתי להם את נפלאות הדבל קליק. כשסיימתי את התקופה שלי שם, אמרתי לבחור שעבדתי איתו, שזה השיר שאני רוצה לשים ביומי האחרון בעבודה. זה כמובן לא קרה. אחרי זה בכל מיני הזדמנויות חשבתי שהוא מתאים, אבל לא הצלחתי לשלב אותו. אז הנה סופסוף ההזדמנות הציגה את עצמה ואני אנצל אותה:

קראתי פעם שהשיר הזה בכלל מדבר על לידה (ואם קוראים היטב את המילים, אפשר גם להבין שמדובר בפרשנות סבירה בהחלט). אבל מבחינתי יש כאן משפט אחד חזק במיוחד, שאפשר לשמוע במועדונים בסן פרנסיסקו באחת בלילה (כי הכל נסגר) או לייחס אותו למשטרת ההגירה:
You don’t have to go home, but you can’t stay here.

תהנו.