אחרי החגים (זה ממש כמו לפני)

שלום ואחרי החגים שמח לכולם. כאן לא מאד הרגשנו את החגים (למעט כיפור שסיפרתי עליו בפעם שעברה והימים שבהם לא היה גן בגלל סוכות). את התגובות שאני רואה מהארץ ל"אחרי החגים" אפשר לחלק לפי מי שאין לו ילדים ("אוי…עכשיו אין חופשה ארוכה עד פסח….אוף…") לבין מי שיש לו ילדים ("יוהו! סופסוף זה נגמר! אני הולך לבלות עשרים שעות בעבודה כל יום!"). אצלנו, כאמור, ההבדל לא מאד מורגש ואפילו סופי השבוע כאן לא ממש מורגשים, כי אני עדיין צריך ללמוד הרבה ולפעמים, אפילו ללכת בשבת, בשמונה בבוקר, לבלות ארבע שעות בבדיקת ציטוטים למאמרים משפטיים. כן, זה חלק מההשתתפות בביטאון של משפט וטכנולוגיה וזה נקרא: Cite Checking Party. בואו נגיד ככה – לא מהמסיבות הכי מוצלחות שהייתי בהן בחיי.

אני יודע שהבטחתי בלי הרבה תמונות של ילדים, אבל הנה אחת שאני חייב לשתף. מי שחבר שלי בפייסבוק כבר ראה, אבל זו באמת תמונה מקסימה בעיניי ואת כל הקרדיט אני מעניק לצלמת המוכשרת שהיא לגמרי במקרה אשתי היקרה והאמא של הילדים המתוקים שבתמונה. רק להשלמת התמונה, אני אציין שבזמן שהתמונה הזו צולמה, לחופי המפרץ והאוקיינוס השקט, אני ביליתי תחת תאורת ניאון. לא שאני מתלונן חלילה, אבל שלא תחשבו שאני רק נהנה כל הזמן (טוב…אז שמתי עוד אחד חמודה, לא יכולתי להתאפק).

 

הערה כללית – מאחר שכבר השלמתי ברובו את תהליך הקליטה, הפוסטים נהיים קצת פחות ברוח של "מצאתי את חנות המכולת!" או "שילמתי בפעם הראשונה באוטובוס" ויותר עוברים לסתם הרהורים ומחשבות. כמעט שקלתי גם לצרף חלק משפטי הארדקור, עם דקויות של תוכנה וזכויות יוצרים, אבל בסוף החלטתי לשמור את זה לפוסט נפרד. לעומת זאת, החלק המוזיקלי קצת יותר נרחב. אז השבוע קצת יותר קישורים למקומות אחרים וקצת יותר מחשבות פנימיות. בעוד שבוע אנחנו אמורים לנסוע לחופשה משפחתית ליוסמיטי. בהנחה שהכל יעבור כשורה ולא ניתקל בגשם שוטף או בעיות אחרות – אני מקווה להעלות תמונות רבות של עצי סקויה בהמשך. ונעבור לעניינינו.

בתור התחלה, בניגוד לכל כללי השיווק הדיגיטלי, אני הולך לשים כאן לינק שמפנה מחוץ לבלוג שלי. אבל באמת, אולי זה הרגישות שלי שהתחדדה כשאני כאן, אולי זה הכתיבה של עוזי וויל, אבל תעשו לעצמכם טובה – קחו כמה דקות ותקראו את הקטע הבא. בעיניי – הוא פשוט מקסים. אני יודע שגם בטקסטים יש עניין של טעם, אבל אי שם באוגוסט, כשפתחתי את הבלוג, הבטחתי לחלוק דברים שאני נתקל בהם ועושים לי חשק לשתף אותם עם כמה שיותר אנשים. אז הנה אחד כזה.

ולעניינים יומיומיים יותר – למי שזוכר, אנחנו גרים ב"כפר" של האוניברסיטה. אל תתנו לשם להטעות אתכם. זה רחוק להפליא מהאוניברסיטה (כ-3 מייל) ושכר הדירה אמנם נמוך משמעותית מכל מה שיכולנו למצוא בחוץ, אבל עדיין – נתח יפה מההוצאות החודשיות שלנו. כל מי שמתגורר בכפר אמור להיות סטודנט רשום בברקלי, כשבגדול המגבלה היא עד 6 שנות מגורים (למרות שכבר נתקלנו בכאלו שטוענים שהם גרים כאן כבר קרוב ל-10). אז חוץ ממני, גרים כאן עוד כ-15 סטודנטים למשפטים שנמצאים בתכנית התואר השני. את רובם המכריע אני מכיר ברמה כזו או אחרת, עם חלקם אני מיודד ועם חלקם אני רק חולק ניד ראש קצר במסדרונות של הפקולטה. אבל, המכשלה העיקרית היא נושא האוטובוס.

התחבורה הציבורית כאן, באופן מאד כללי, היא לא מה שציפיתי. התדירות של הקו שאני צריך, זה שיוצא מהכפר ומגיע לאוניברסיטה, היא לא מאד גבוהה. פספסת את האוטובוס? לפעמים המשמעות יכולה להיות גם חצי שעה של המתנה. אבל, לא זה מה שרציתי לומר. התחנות של הקו נמצאות בתוך הכפר עצמו, כך שאתה יכול לראות פה ושם את אותם פרצופים מוכרים מחכים ועולים איתך לכיוון האוניברסיטה.

למיטב זכרוני, באחד הפוסטים הקודמים כתבתי שאני אדם נחמד בסך הכל. זה עדיין נכון, עם חריג אחד. בוקר. ההגדרה לבוקר היא מאד רחבה. זה לא חייב להיות שש בבוקר, או אפילו שמונה. אם התעוררתי והשיעור שלי ב-11, אז 10 בבוקר, הזמן שבו אני צועד בגב זקוף לתחנה – זה בוקר. והמהדרין יוסיפו – עשר לפנות בוקר. אז…זה לא שאני לא נחמד באופן אקטיבי בבוקר. אני פשוט מעדיף להתכנס קצת בתוך עצמי ושיעזבו אותי בשקט עד יעבור זעם (או עד שתיגמר הנסיעה לאוניברסיטה). זה מוביל אותי למשהו שאני לא גאה בו, אבל צריך לומר אותו בריש גלי – אני מכנה את התופעה הזו: "המחול המוזר של הבוקר".

נניח שאני מתקרב לתחנה. זה רק שתי דקות הליכה מהבית שלי, ומרחוק, אני כבר מבחין בסטודנט היפני ההוא, שאני לא יודע איך מבטאים את השם שלו ואני גם לא מבין אף פעם מילה ממה שהוא אומר. אם ניפגש בנסיבות אחרות – אני אהיה לבבי, אתעניין, אשתדל שהילדה שלו תשחק עם  הילדים שלי. אבל עכשיו? העדיפות העליונה היא שהוא לא יראה אותי, כדי שאני לא אצטרך לבלות 45 דקות עכשיו בשיחה(!) שאני בקושי אבין ממנה שני משפטים (!!). בוקר, בכל זאת (זה מזכיר לי שבהתחלה חשבנו שליפנים יש אפיון מאד מיוחד. אם הם לא מבינים מה אתה אומר, הם יחייכו ויהנהנו. אחרי שבוע וקצת ראיתי שכולם עושים את זה, כולל אני. איך אמר הפרופסור שקלט אותנו ביום הראשון: Do you know what’s the most common language in the world? Broken English ).

אז ברגע שאני קולט אותו, מתחילות תנועות המחול. אני מזייף סמס דחוף בנייד וקובר את הפרצוף שלי בתוכו, תוך התקדמות איטית. מדי פעם אני שולח מבט למעלה, רואה שהוא מסתכל לכיוון הכללי שלי ואז אני מייד נזכר שאני חייב לבדוק מה המצב של המדרכה, וממהר להשפיל מבט. כל זה יכול לעבוד. בדרך של שתי דקות אני מספיק לכסות שטח נרחב של שמיים ואדמה ומכלול גיאוגרפי שלם שמשאיר אותו בשטח המת שלי. אבל מה קורה בזמן ההמתנה וכשהאוטובוס מגיע? זו כבר אמנות של ממש. צריך להעביר את דקות ההמתנה במינון מדויק של מבטים לסלולרי, הצצה בשעון, בהייה בחלל האוויר, חיטוט בתיק תוך פרצופים של "איפה המאמר הזה? בטח הדפסתי אותו" ועוד. החלק המאתגר ביותר הוא כשהאוטובוס באמת מגיע. כל האנשים מצטופפים יחד ואין ברירה אלא להרים מבט. מתזמנים היטב את העלייה לאוטובוס (מרחק של אדם אחד נראה לי לגיטימי בשביל לטעון שלא ראיתי אותו) ואז בוחרים באסטרטגיה של בחירת מקום ישיבה (אם הוא מתיישב לפניי, אני צריך מבט נחוש שמופנה קדימה ולהתיישב בחלק האחורי, אם הוא ממשיך ללכת, זה משחק של לנחש מתי הוא מסתובב ולמהר להתיישב לפני).

בקריאה נוספת של מה שכתבתי לעיל, זה נראה כאילו אני משקיע מאמצים אדירים בלהיות לא נחמד (או מיזנטרופ, לחובבי המונח הלועזי). אבל, כמו שאמרתי, זה רק הבוקר ורק הנסיעה באוטובוס. כל זמן אחר של היום – אני באמת מאיר פנים ומוכן תמיד לשיחה מעניינת שמתוכה אבין בין 50% ל-25%, תלוי בלאום של הדובר. ורק להשלמת התמונה, לפעמים אני חש שסטודנטים אחרים בתחנה או באוטובוס עצמו נוהגים באופן דומה כלפיי ואז, כמובן, אני נעלב נורא. כי, כאמור, אני כמעט תמיד אדם חיובי.

טוב, אז אחרי מנת המיזנטרופיה היומית, כמה תמונות קטנות משעשעות מהפקולטה ועוד אחת מהבית.

ספרייה + ידו הארוכה של צה"ל בברקלי

שמיים ליד הבית

חבר'ה משועממים מבית האחווה ליד האוניברסיטה יושבים על הגג (קצת קשה לראות, אבל זה היה נראה מוזר)

וקצת נרות שבת בברקלי, בשביל היידישקייט

ועכשיו – לקטע המוזיקלי. אני מודה – הפעם הייתה לי התלבטות משולשת. מצד אחד, פתאום נחתה עליי ההכרה שעד היום לא שמתי אף שיר ישראלי! כמה מביך. לא מספיק שאני בניכר, אני עוד שוכח את כור מחצבתי? אפילו שיר בספרדית היה. אז החלטתי שאני אשים שיר ישראלי. שניות לאחר ההחלטה הזו הבנתי שכל השירים הישראליים שאני אוהב הם מאד שקטים ויש שיאמרו – עצובים משהו. מה לעשות? לכל ישראלי יצא לומר מתישהו שהשירים של ימי הזיכרון הם היפים ביותר. אז החלטתי לנסות לדחות את זה לשבוע הבא. ואז, עברתי לאופציה השנייה שלי. להקה שמאד חיבבתי לפני כ-15 שנים (ואוו…זה באמת היה מזמן) וכשהתחלתי להיזכר בה פתאום גיליתי שיש לה כמה וכמה שירים שליוו אותי בתקופות מסוימות בחיים. אחרי זה, להוסיף על ההתלבטות, פתאום התאהבתי בשיר אחר ששמעתי במקרה ומאד התחשק לי לשים אותו. אז במקום להתלבט, החלטתי לשים גם וגם (חוץ משיר ישראלי – את זה נשמור לאחד הפוסטים הבאים).

אז זה חלק א' של שיר השבוע – הנגיש יותר. הלהקה שאני מדבר עליה, כמה גלג"לצי מצדי, היא טרוויס. להקה סקוטית במקור, חביבה ביותר. הייתה תקופה שהיא הייתה מאד פופולרית בישראל. אחד מהשירים שלהם היה "why does it always rain on me?" והאגדה האורבנית סיפרה שהסולן כתב את השיר הזה לאחר שביקר בת"א, מקום שבו הבטיחו לו שהשמש זורחת כל השנה, ויום גשום במיוחד הכה בו. אני לא מאד אוהב את השיר הזה, אז דווקא הוא לא יהיה כאן. מצד שני, יש כמה וכמה שירים אחרים שגיליתי שמזכירים לי מאד תקופות ספציפיות בחיים, רובן סביב סוף הלימודים ותחילת הצבא. זה קצת מזכיר לי את הדיונים שהיינו מנהלים פעם בחבר'ה – מה החוש שהכי מזכיר לך דברים מהעבר ובאיזו רמה? היו את הטוענים החזקים לחוש הריח. ריח מסוים יכול לזרוק אותך שנים אחורה, לגרום לך להרגיש פיזית כמו שהרגשת אז ועוד ועוד. חוש השמיעה בדרך כלל היה באופוזיציה הלוחמנית, כשאנשים מסוימים היו טוענים שהם מסוגלים לזכור שירי ערש שהושרו להם כשהם היו בני שבועות ספורים (לדעתי, מישהי שלמדה איתי בתיכון עשתה את הדוקטורט שלה על ההשפעות של חוש הריח על מוח האדם, או משהו דומה. אני מניח שהיא הייתה יכולה להכריע בויכוח הזה בצורה מדעית יותר). בכל מקרה, מאחר שאני לא יכול להריח את הלהקה, אני מסתפק בחוש השמיעה והשירים שלהם בהחלט מצליחים לזרוק אותי אחורה בצורה מאד יעילה ולא בלתי נעימה.

מאד אהבתי את גרסת הכיסוי הזאת שלהם (והיא גם מאד הצחיקה אותי בפעמים הראשונות ששמעתי אותה) והיא מצליחה תמיד להזכיר לי את שנה ג' באוניברסיטה. זו הייתה בעיקר תקופה של דייטים מביכים, רובם בליינד דייטים, שמהם בדרך כלל הייתי חוזר, אחרי לחיצת יד לבבית לבחורה, תוך תהיות על מקום הימצאן של בחורות שאני אצליח להעביר איתן ערב בלי לרצות לתקוע לעצמי מזלג בעין. פעם אחת, חזרתי באיזור 23:00 בלילה, והקשבתי לשי ודרור. אז הם עוד שידרו ברדיו ת"א בלילה, בתכנית שנקראה "שארית היום" והייתה להם מפיקה עם צחוק מתגלגל מדבק שהיו שומעים במהלך השידור (אני חושב שלפני כמה שנים היא הופיעה בתכנית ריאליטי כלשהי, אבל לא ממש עקבתי). הם השמיעו את השיר הזה, ואני זוכר שעצרתי עם האוטו בחנייה בשביל לשמוע עד הסוף. כשהם סיימו להשמיע את השיר, הייתה שנייה של שקט ואז דרור אמר: "טוב, אז המסקנה היא שצריך להרוג את בריטני ספירס שהצליחה להרוס כזה שיר יפה". אז זה אמנם עדיין לא שיר השבוע, אבל אני חולק גם אותו.

אני לא רוצה להעמיס יותר מדי שירים, אבל מי שרוצה ויש לו כוח להעמיק בקישורים, אז זה השיר שהכי מזכיר לי את התקופה שלי בתור קצין צעיר, עם הרבה התלבטויות על המקום שלי וזה השיר שבדיוק התחיל להיות פופולרי דקה אחרי שנפרדתי מחברה שלי באותה תקופה (מה שהיה קצת אירוני, בהתחשב בנסיבות).

ולשיר השבוע עצמו (גרסה ראשונה) –בחרתי אותו גם כי הוא שיר מעולה בעיניי (שימו לב לבנג'ו בפתיחה) וגם כי הקליפ שלו מטופש להפליא. אין לו שום קשר למילים ובעצם, גם המילים לא מאד קשורות לעצמן. השיר הזה מחזיר אותי בדיוק לתקופת הביניים בין הלימודים לצבא. מן איזור דמדומים כזה. תקופה של המון חששות וגם המון סקרנות ורצון להבין איך בדיוק ייראה השירות הצבאי הזה. בגלל כל מיני עניינים בירוקרטיים (צבא, אתם יודעים) יצא גם שחיברו לנו חופשה קצת ארוכה יותר ואז בכלל הייתה מן תקופה מאד מיוחדת (זוכרים את מגנוליה, מלפני פוסט או שניים? בתקופה הזו ראיתי אותו בפעם הראשונה). אז בלי להרחיב יותר מדי – קבלו את השיר:

ושיר השבוע (גרסה שנייה) – להקה קצת פחות מיינסטרימית, אבל ממש לא אזוטרית. אני מדבר על Arcade Fire. אז אני לא יודע כמה משמיעים אותם ברדיו, אבל אני בטוח שלרוב האנשים יצא לשמוע לפחות שיר אחד שלהם. קטונתי מלהסביר עליהם, אני רק יודע שיש להם אלבום אחד שהוא מופתי בעיניי (אבל אני תמיד עצוב כשאני מסיים לשמוע אותו) ועוד כמה אלבומים שאם רק אקדיש להם עוד כמה שמיעות אוהב גם. הם אמנם להקת רוק (אינדי, פרוגרסיב, מה שלא תרצו), אבל יש להם גם כינורות ואקורדיון פה ושם ועוד כל מיני מאפיינים מיוחדים. מה שאני אוהב במיוחד בשני השירים שאני אצרף כאן (שרק אחד מהם הוא באמת שיר השבוע), זה דווקא הגרנדיוזיות בעיבודים של השירים. יש אמנים שמעיקים עליך בפאתוס. זורקים עשרים כלי נשיפה ואת הפילהרמונית של בוסטון ומצפים שנתעלף. בדרך כלל זה מריח ממאמץ במקרה הטוב ומחוסר כישרון ומלודיה במקרה הרע. בחלק מהמקרים, יש יחס הפוך בין מספר הנגנים על הבמה לבין היופי של השיר עצמו. אז במקרה שלהם – זה לא העניין. אם אתם רוצים להבין על מה אני מדבר כשאני מדבר על גרנדיוזיות ש"עובדת" טוב, אתם לא חייבים לשמוע את כל השיר הבא – פשוט חכו עשרים שניות  (אני כמובן ממליץ לשמוע את כל השיר, כי הוא מצוין).

שיר השבוע עצמו מתחיל הרבה יותר רגוע. קוראים לו My body is a cage. המילים כל הזמן נמצאות על הגבול של להיות ניו אייג'יות מעצבנות, אבל איכשהו מצליחות להתחמק מהמלכודת הזו. המילים הן (בתרגום חופשי מאד) הגוף שלי הוא כלוב והוא מונע ממני לרקוד עם זו שאני אוהב, אבל הנפש שלי מחזיקה את המפתח. אם הייתי קורא את המילים במנותק מהשיר, אני מניח שזה לא היה מרשים אותי במיוחד. אבל הקול של הסולן, עם אפקט ההד,  כשהוא נשמע כמעט נואש ומיואש – כולם מכניסים אותך מאד לאווירה של השיר. ואז, אחרי שתי דקות, השיר מתפוצץ. עוגב כנסייה תופס את הפרונט, התופים שמנגנים כמו במצעד צבאי, קולות מקהלה ברקע. מה שעד עכשיו היה שיר קינה שקט על הקיום האנושי הופך להיות כתב מחאה נוקב, והקול של הסולן שהיה נשמע קודם כמעט עצוב נשמע פתאום קצת כועס. בעצם – למה אני צריך להסביר? הנה הקישור.

 

מקווה שנהניתם גם הפעם, על אף הטון השונה מעט. מזכיר שוב שתגובות, הצעות לשיפור ופידבק מכל סוג שהוא יתקבלו בברכה.

 

על פרטיות, התחזות וכל השאר

אני כבר מוכן ל-Halloween, ואתם?

לא באמת, כן? החג הוא רק בסוף אוקטובר, אבל כבר התחילו למכור גולגולות מפלסטיק, כמויות ענק של ממתקים במחירי מבצע וכמובן – דליי דלעת לאיסוף הממתקים. אני מעריך שבבוא החג נחווה את החוויה של (סליחה על התרגום) "תעלול או ממתק".

ועוד משהו קטן לפני שמתחילים – כשהתחלתי לכתוב את הפוסט, חשבתי שהוא יתפרסם לפני יום כיפור ואז לא יהיו לי ייסורי מצפון שהוא ארוך, כי יהיה לכם מה לקרוא במהלך החג. אבל לא הספקתי אז אני מוסיף את זה לרשימת הסליחות של שנה שעברה והשנה הבאה.

ונעבור כמובן לחדשות המסעירות של השבוע – יערה והילדים (וההורים של יערה ככוח עזר משמעותי) נחתו לפני כמעט שבועיים. הזמן רץ פה במהירות מטרידה וזה גרם לי לחשוב על המשפט מתחילת השנה – "תצאו מהשיעור הראשון, תמצמצו ופתאום יהיה מרץ". זה ממש מתחיל להיראות ככה. אבל לפני זה נחזור רגע שוב לנקודה שפתחתי בה –  היה מפגש מרגש כשהילדים נזכרו איך זה לראות את אבא לא דרך מסך (שני קינחה עליי את האף, אקט שבעולם הילדים מסמל את דרגת הקרבה הגבוהה ביותר). אין צורך לציין שגם אני מאד התרגשתי לראות שוב את כל המשפחה ביחד ולציין לשבח במיוחד את יערה, שאחרי חודש וחצי עם הילדים לבד (בתנאי מלחמה בחלק מהזמן) קינחה בטיסה טרנס אטלנטית וטיסה פנימית בתוך היבשת בסך מצטבר של כ-16 שעות.

ועכשיו, באופן רלבנטי ביותר, סוג אחר של דיסקליימר/מחשבה – פרטיות בכלל ופרטיות ברשת בפרט זה נושא מאד אקטואלי עכשיו. הרשתות החברתיות, הבלוגים, אפילו הפונקציה בווטסאפ שמראה מתי "נראית לאחרונה" – כולם נוגסים נתחים אדירים בפרטיות שלנו. כל מי שבוחר לשתף או אפילו להיות חלק פסיבי מהאלמנטים האלו בחייו – מוותר על היבטים מסוימים בפרטיות שלו, לפעמים (ולמעשה ברוב המקרים) – מבלי שניתן להחזיר את הגלגל לאחור. באנגלית יש ביטוי נפלא לזה, שלא ממש עובר טוב בתרגום לעברית – You can’t unring a bell. מהרגע שהמידע שלך, אותו חלק מהפרטיות שלך, יצא החוצה לעולם – הוא כבר לעולם לא ישוב. אני, בעוונותיי הרבים, מחזיק גם חשבון פייסבוק וגם טוויטר (שבו אני לא ממש משתמש) וגם כותב את הבלוג הזה. לא מעט פרטיות שחולפת עם צלצול הפעמון. לפני שהתחלתי לכתוב את הבלוג, חשבתי הרבה על נושא האנונימיות – לכתוב בלוג אנונימי? לכתוב בשמי המלא? כמה בדיוק להסגיר? אני מודה שהשיקול שהכריע את הכף לבסוף היה תועלתני להחריד – אני רוצה שאנשים יקראו. בשביל שאנשים יקראו, הם צריכים לדעת על הקיום של הבלוג ולרצות לקרוא אותו. הדרך הקלה ביותר להשיג את המטרה הזו, היא לפרסם את הבלוג בקרב מכריי. לכן, החלטתי ללכת על אופציית השם המלא והפרטים הבסיסיים. אבל, אין ספק שזה הופך את הכתיבה כולה לפחות משוחררת. הידיעה שאי שם, בעתיד הרחוק (או בהווה הקרוב), מישהו יוכל למצוא משהו שכתבתי ולזקוף אותו לחובתי (יהא זה מקום העבודה, חבר חדש או סתם עובר אורח עם כוונות רעות) – מטרידה אותי.

והמחשבה הבאה בתור היא – מילא אני, שכבר בחרתי את זה, אבל מה לגבי שאר האנשים בחיי? אני כמובן מתייחס למשפחה. מי שמכיר את חשבון הפייסבוק שלי יודע שאני כמעט ולא מעלה תמונות של יערה. אין לה פייסבוק (בחיי!) ואני מכבד את הרצון שלה (גם אם לא הובע במפורש), שלא להתפרסם במדיה החברתית. תמונות של הילדים אני כן מעלה, כי מאד קשה להתאפק, אבל גם – מעט מאד. אז למה למעשה אני מספר לכם את כל זה? בעיקר בשביל תיאום ציפיות. אחרי כמה וכמה דיונים פנימיים, החלטתי להמשיך ולשמור, עד כמה שאוכל, על הפרטיות של שאר המשפחה. עד כמה שהפיתוי גדול, אני אשתדל מאד שלא לפרסם תמונות של הילדים ויערה (לפחות לא ברורות מדי) וכן לכתוב יותר דברים שקשורים אליי מאשר להם. אז כן, יהיו פה מדי פעם חוויות מהגן של אייל (אני מניח, נראה לי שזה כר פורה להתנגשות תרבויות), תמונות וחוויות מטיולים משפחתיים (מינוס בני המשפחה), אבל תיעוד מדוקדק של חיי המשפחה כנראה שלא יהיה כאן. אז למי שציפה לעדכון מפורט מחוויות האיחוד המרגשות של המשפחה – צר לי. מי שחבר שלי בפייסבוק כבר זכה לראות תמונה, והיא הייתה כך כך מוצלחת עד שאני חושב שכדאי שאפרוש בשיא (דרך אגב, התמונה שברה את שיא הלייקים! מצד שני, מאז שהגעתי לכאן מספר ה"חברים" שלי גדל בטור הנדסי, אז אני לא יודע כמה חשיבות לייחס לנתון הזה שממילא, בינינו, הוא חסר משמעות להחריד מלכתחילה).

ולעניינים שקשורים יותר ללימודים. כמו שסיפרתי, הלימודים במרבית הקורסים הם משותפים לתלמידי התואר השני והתואר הראשון. תלמידי התואר השני מקבלים ציונים על עקומה נפרדת – אם יש בקורס יותר מ-11 תלמידי תואר שני, אז 50% מהם אמורים לקבל את הציון הסטנדרטי – Pass (סוג של "עמד בהצלחה"), 30% אמורים לקבל Honors ("סיים בהצטיינות") ועוד 20% High Honors ("השקיע יותר מדי ולא הלך למסיבות אחווה"). אם יש פחות מ-11, העקומה הופכת להמלצה בלבד. רק להשלמת התמונה, ביצועים גרועים במיוחד יזכו אותך בסוג של "נכשל", אבל להבנת רוב המסלול שלי מדובר באפשרות שהיא תיאורטית ברובה (ובואו נקווה שאני מעולם לא אגלה באופן אישי אם התיאוריה גם יכולה להפוך למעשה….בררררר).

אם לחזור על מה שאמרתי בעבר – תלמידי התואר השני מאד מאד נחמדים. יש ממש תחושה שרוב האנשים עשו סוויץ' בראש (או שתמיד היו כאלו) ובאו להכיר ולפגוש ולהתעניין. מצד שני….ככל שהסמסטר מתקדם, אפשר לחוש פה ושם בתחרות סמויה. כמובן, וגם את זה כבר סיפרתי בעבר, אחת מהשאלות הפופולריות ביותר בשיחות בין הסטודנטים היא: ומה תעשה אחר כך? יש סטודנטים שאצלם התשובה קלה – יפנים שנשלחו ללמוד מטעם מקום העבודה ושבים אליו בסוף השנה, גרמנים שרק רוצים שורה לקורות החיים בשביל מקפצה נוספת בגרמניה (ששם מסתבר, לדבריהם, הציונים בפקולטה בחו"ל ממש לא משנים והשורה עצמה נותנת מספיק משקל), ברזילאים שבאו ליהנות ועוד ועוד. אצל חלק אחר, אלו שרוצים לעבוד בארה"ב או להמשיך לדוקטורט, התשובה יותר מעורפלת. פתאום יש תשובות של: "נראה…אני עוד לא יודע…מוקדם לומר….". הענייניים נהיים קצת יותר מסובכים כי גם לצורכי עבודה וגם לצורכי דוקטורט – המפתח הוא להתחבר למרצה טוב. מרצה כזה יכול לתת המלצה למקום עבודה (והיא בעלת משקל משמעותי ביותר) או להיות מליץ היושר למי שרוצה להמשיך לדוקטורט. מאחר שרוב הקורסים שלי הם בקניין רוחני, אני רואה את אותם פרצופים ואז אני רואה גם את המאבקים הסמויים על ליבם של המרצים. באחד מהשיעורים, אני יודע שחמש דקות לפני סוף השיעור אני אשמע כבר את הרעשים המוכרים של כפות רגליים שמגרדות בעצבנות את הרצפה, לפטופ מקרקש, עיניים נשלחות למעבר….כשהמרצה מכריזה שנתראה בשיעור הבא, אנשים נורים כמו מלוע של תותח לתפוס מקום ליד שולחן המרצה ולשאול שאלה דחופה ביותר על החומר שנלמד היום, בשבוע שעבר, בשבוע הבא, המלצות למסעדות באיזור המפרץ ועוד. אחרי כמה שעורים אתה מזהה את אותם פרצופים ואותם אנשים ואותם, לא נעים להגיד, חיוכים מעט מתחנפים. עכשיו – שלא תבינו אותי לא נכון – אין שום בעיה בלדבר עם מרצה ולשאול שאלות על החומר או להציע רעיונות אבל! כשזה קורה אחרי כל שיעור בבהילות כזו, זה נראה קצת מגוחך. שנית, לכל מרצה יש שעות משרד – שעות שמוקדשות אך ורק לשיחות עם תלמידים והם מעודדים את זה באופן אמיתי וכן. בוער לך? אתה חש שדחף החנופה הוא לאו בר כיבוש? לך לשעות המשרד! אני מניח שפשוט כמי שתמיד מרגיש שהוא קצת נחבא אל הכלים בקטעים האלה, אני אולי קצת מקנא במי שמסוגל לגשת בביטחון כזה למרצה ולהציע תובנות.
לפני כמה שנים שמעתי בפעם הראשונה על "תסמונת המתחזה" – אנשים מצליחים, הישגיים, עם קבלות – מרגישים שהכל הצגה ובכל רגע הם עומדים להיחשף בבורותם, בחוסר יכולתם, בחוסר ידיעתם וכו'. הייתי רוצה לומר שאני סובל מהתסמונת הזו במידה מסוימת, אבל אז זה ירמוז שאני מתייחס לעצמי כאדם הישגי ומצליח….סוג של פרדוקס, לא? האם אדם יכול להעיד על עצמו שהוא סובל מתסמונת המתחזה, או שעצם ההודאה בכך שוללת ממנו את הזכות, כי הוא רואה בעצמו אדם מוצלח יותר? שאלה מעניינת, אבל זו לא הייתה הנקודה המקורית שלי. מה שרציתי לומר, זה שהרבה פעמים אני נתקל בקשיים המוכרים של העולם האקדמי ועדיין לא מצליח לשכנע את עצמי שזה קורה לכולם.

אצלי זה בעיקר מתייחס לתחום הרעיונות החדשים. בתחום של להכיר את החומר הקיים, אני משוכנע במידה גבוהה של ודאות שאני מבין טוב את התחומים שאני מתעסק בהם. זה בסדר, תמיד יש עוד מאמר שלא קראת ועוד זווית מעניינת שלא כיסית, אבל זה מגבלות טבועות מראש. יותר מזה – אני אפילו די בטוח שיכולתי ללמד אחרים את החומר הזה ברמה גבוהה. אבל בתחום של למצוא משהו חדש, מעניין ומקורי להגיד? זה הרגע שבו אני קצת משתנק ומכחיל. אחד מחבריי האקדמיים (האמיתיים, ד"ר למשפטים והכל), אמר לי פעם שיש לו בכל רגע נתון משהו כמו שישה מאמרים שמחכים להיכתב. שישה? אני אסתפק באחד מוצלח (או שניים בינוניים). התחושה היא שהכל כבר נאמר ואם לא – אז זה לא נאמר כי זה טריוויאלי. ואם זה לא טריוויאלי? אז זה בלתי ניתן להוכחה אמפירית או אחרת או סתם לא נכון. אני לא יודע אם זה סטנדרטים מחמירים שאני חושב שצריך לעמוד בהם, שכל רעיון חייב להיות "ואוו! ביקעת את האטום" (או המקבילה המשפטית לזה) או שאני לא מייחס מספיק חשיבות לרעיונות שהם טובים מספיק או כל חלופה אחרת לבחירתי. בסמסטר הבא תכננתי לקחת פרויקט מחקר עצמאי, שאפשר לעשות בהנחיית אחד מחברי הסגל. אני מאד רוצה לעשות את זה ולהתנסות בכתיבה משפטית אמיתית באנגלית – אבל, כאמור – החשש הזה מלא להצליח למצוא רעיון שיהיה "ואוו" קצת מטריד אותי. מצד שני, הרבה פעמים גיליתי שמה שנראה לי טריוויאלי זה כן משהו שדורש כתיבה ולא הכל נאמר וכבר הצלחתי לכתוב בעבר תזה שכן הצליחה לחדש במשהו….אז אולי אני סתם דואג? אולי זו התסמונת?

אני לא ארחיב הרבה על החגים בניכר. רק אציין שבערב ראש השנה הצלחנו להשתרך למסעדה איטלקית (בקושי רב, יען כי מרבית הנוכחים היו רק יום לאחר נחיתה מטיסות ממושכות). מה שכן היה משעשע, זה לשמוע את חבריי לכיתה עם זיקות קלושות ליהדות מאחלים לי "שאנה טופה" (פ' לא דגושה) או משהו דומה (ולגבי הזיקות הקלושות, אני לא צוחק. מישהו הסביר לי שטכנית הוא 1/8 יהודי). את ערב יום כיפור העברתי בבית כנסת רפורמי, שזו חוויה מעניינת כשלעצמה (לרבות פתיחת הערב בנגינת צ'לו, ריבוי נשים עם כיפות ועירוב של תפילות בעברית ובאנגלית), אבל היא פחות חשובה לי. מה שחסר לי הכי הרבה, באופן אולי קצת מוזר, היא האווירה המשפחתית של החג. בצהריים של ערב החג המשפחה שלי הייתה מתכנסת אצל ההורים שלי ובדרך כלל את ערב כיפור עצמו אני הייתי מבלה עם ההורים, בשיחות ארוכות שלא מופרעות על ידי טלוויזיה או סלולריים. בערב יום כיפור בשנה שעברה סיפרתי להם בפעם הראשונה שאני מגיש מועמדות ללימודים בחו"ל ופתאום – עברה שנה ועכשיו אנחנו כאן. אז נכון שיש סקייפ ו-ווטסאפ ומיילים ופייסבוק, אבל, עדיין אחרי כל זה, יש תחושת ריחוק שקשה לגשר עליה ובחג זה נהיה יותר בולט.

 

ובכל זאת, בשביל שלא תחשבו שאני רק סובל פה, כמה תמונות קטנות מעוד סיור יום בסן פרנסיסקו. לא צילמתי באזור אשבורי הייטס, אבל תדמיינו משהו כמו שינקין, רק הרבה יותר היפי וקצת יותר מסומם. אם אתה יוצר קשר עין עם מישהו ליותר מעשרים שניות, רוב הסיכויים שהוא יציע לך לקנות משהו לעשן. זה חל במידה שווה גם על גבר שחור מבוגר עם קביים וגם על בחור צעיר עם מראה של גולש. אני מניח שאם היינו נשארים לעמוד ליד אחד הכלבים שהסתובבו שם ליותר מדי זמן, הוא היה מאותת לנו עם הזנב שיש לו חומר טוב בקולר. בפרפרזה על צ'רצ'יל – מעולם לא ניסו רבים כל כך, למכור למעטים כל כך, שממש לא היו מעוניינים (כל כך).

ו…לשיר השבוע. אז שמתי לב שהנטייה שלי לבחור שירים עברה לפן קצת יותר שקט ועגמומי, אז החלטתי שהשבוע אני אנסה בכל כוחי למצוא שיר שיהיה שמח יותר. אני מודה שלא התנגן לי משהו ספציפי בראש השבוע, אז החלטתי לבחור משהו אקראי מהעבר. זה נופל למסגרת של שירים שגיליתי מחדש. הסיפור הקצר מאחורי הגילוי מחדש של השיר הזה נעוץ בחוויה קצרה מהשירות הצבאי שלי. מאיזו סיבה, שאני כרגע לא זוכר מהי, הסעתי ברכב שלי את מי שהיה המפקד שלי באותו זמן. חוץ מלהיות מפקד מצוין, הוא גם היה ברוך כישרונות, ביניהם חגורה שחורה בקארטה ונגינה על גיטרה בס. בדרך לבסיס עצרנו לתדלק, ואני יצאתי מהאוטו לטפל בענייני המשאבה. הצצתי חזרה לאוטו וראיתי אותו מנגן על גיטרת אוויר דמיונית, בהתלהבות בלתי מוסתרת. החלונות היו סגורים, אז לא היה לי מושג איזה שיר זה, אבל חשבתי שבטח מדובר באיזו פצצת אנרגיה של רוק כבד או משהו כזה. כשנכנסתי לאוטו הופתעתי לגלות שזה Lessons in Love של Level 42. נתתי לו מבט של: "מה"? והוא אמר לי שאני צריך להקשיב לשיר הזה מהתחלה ולשמוע איזו פתיחת בס מטורפת יש לו. עשיתי את זה, וגיליתי את השיר מחדש. היום אני לא מסוגל לשמוע את השיר הזה בלי לשמוע כל הזמן את התפקיד של הבס. ממליץ מאד.

אחרי הבחירה של השיר, פתאום גיליתי שהוא מתחבר גם בשני מישורים אחרים לפוסט השבועי:

הראשון – המערכת השבועית שלי, הלימודים, הם כבר לא רק קניין רוחני בעידן הטכנולוגי (או משהו כזה), אלא גם הרבה משפחה ואהבה ולנסות ללמד את הילדים שיעורים באהבה (בייחוד, שכשאבא מבקש בתקיפות לא לגעת במתגים של האור או אוסר על סיבוב נוסף של "שירים לפעוטות", זה הכל מתוך אהבה). את יערה אני לא צריך ללמד, היא יודעת לבד.

השני – הלהקה שמבצעת את השיר שאבה את שמה מסדרת הספרים של דאגלס אדאמס, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה. מי שלא מכיר – שיילך לקרוא. זה מאד מצחיק. בין היתר, אחד הספרים מגלה מהי התשובה לשאלה האולטימטיבית לחיים, היקום וכל השאר. המשימה נמסרת למחשב שעובד על כך במשך 7.5 מיליוני שנים ולבסוף חוזר עם התשובה: 42. הבעיה היא, כמובן, שאף אחד לא יודע מה בדיוק השאלה, ולכן התשובה היא חסרת משמעות. הלהקה שאבה את שמה מהתשובה האולטימטיבית הזאת ואני שאבתי את כותרת הפוסט הזה מהכותרת של הספר: "החיים, היקום וכל השאר". אז הנה – עוד קישור קטן.

ולסיום אותיר אתכם עם עוד ציטוט אחרון ונפלא מסדרת הטרמפיסט, בשפת המקור:

There is a theory which states that if ever anyone discovers exactly what the Universe is for and why it is here, it will instantly disappear and be replaced by something even more bizarre and inexplicable.

There is another theory, which states that this has already happened

 

מקווה שנהניתם, שסלחתם לי אם פגעתי (לא היה בכוונה, בחיי) ושתהיה לכולם שנה טובה וחתימה טובה.