כתוביות סיום

סיימתי.

אמרו לנו שיעבור מהר. צדקו. (דרך אגב – מי שמצליח לאתר אותי בתמונה הראשונה לעיל, יזכה בארוחה על חשבוני במסעדה לפי בחירתו בברקלי. תקף עד ליולי 2015. ההשתתפות אסורה על בוגרי מחזור 2015 ובני משפחותיהם).

אז מה הייתי צריך לעשות בשביל זה?
ניירות עמדה וביקורת על עשרה מאמרים בקניין רוחני.
שלוש בחינות בכיתה.
מבחן בית אחד.
מזכר משפטי על פטנטים.
כתב טענות על הטרדה מינית.
ארבעה מזכרים על סוגיות בדיני בידור.
עבודה אחת על שימוש לרעה בזכויות יוצרים.
ארבעה טיעונים בעל פה.
השתתפות בקבוצת מחקר על זכויות יוצרים ותוכנה (עד היום אני לא ממש בטוח מה קרה שם).

וזהו. סיימתי את העבודה האחרונה, החלטתי שממש אין לי כוח לקרוא אותה שוב ושיגרתי אותה במייל למרצה. שוב, סיום מפואר בלחיצת כפתור אחת. הציונים כבר לא באמת משנים (לא שהם אי פעם שינו למישהו) ועכשיו רק נותר לקבל את הדיפלומה האמיתית בדואר ולהתלבט האם להשקיע עוד 170$ (!) במסגרת יוקרתית. אני מניח שהתמחור השערורייתי נובע מההיגיון הבא: הם כבר באו לפה, שילמו כל כך הרבה בשביל התואר והדבר המוחשי היחיד שהם מקבלים מזה הוא תעודת קלף לא פרופורציונלית. הם לא ישמחו להשקיע עוד סכום שנראה זניח ביחס להשקעה בכללותה אבל מופרז בכל קנה מידה אחר?

וכן, את התעודה האמיתית מקבלים בדואר. בטקס סיום אתה לוחץ ידיים לדיקן ומקבל סתם נייר מגולגל. את הדיפלומה האמיתית מקבלים אחרי שלושה וחצי חודשים. כנראה שצריכים לכתוב אותה בכתב יד או משהו.

יום לפני טקס הסיום הוזמנו לתצלום הרשמי של סוף התואר, כהכנה, עם גלימות והכל. לפני הצילום, "ועד הכיתה" ארגן ארוחת בוקר והקרנה של סרט שמסכם את השנה שעברה. סרט חמוד מאד, שמורכב מהרבה מאד תמונות שנאספו, סרטונים וקריינות סמי-משעשעת. לי הסרט בעיקר גרם להיזכר בציטוט של אהוד בנאי: "זו לא המסיבה שלנו".

אין מה לעשות. כשמנסים גם ללמוד וגם לשמור על מרקם משפחתי, חייבים לוותר על משהו. חוץ מזה, אם להכיר באמת, לוקח לי קצת יותר זמן להיפתח (כבר אמרתי כמה פעמים, שאם התואר הזה היה שנתיים, הייתי מככב בשנה השנייה. אולי אני צריך לעשות תואר במנהל עסקים?). בקיצור, למרות ש"אסור" להודות בזה בזמן שאנחנו חוגגים את סיום התואר, אני עדיין מסיים בטעם קל של החמצה חברתית.

אבל נישאר באווירה החגיגית. את טקס הסיום עורכים בתיאטרון היווני שנמצא ממש קרוב לפקולטה למשפטים ונראה כמו, ובכן, תיאטרון יווני. התבקשנו להגיע ב7:45 לפנות בוקר, לטקס שמתחיל בתשע. התאספנו ליד הפקולטה, אספנו את הכרטיסים שמסבירים איך לבטא את השם שלנו (זוכרים מהפוסט הקודם?) והתחלנו לחכות ולחכות ולחכות.

לבסוף, קיבצו אותנו לשני טורים והצעידו אותנו בקצב איטי להחריד עד לתיאטרון. אז אמנם הגענו מאד מוקדם אבל הסתבר שמדובר פשוט בשולי ביטחון רחבים במיוחד ונכנסנו לתיאטרון עצמו לא הרבה לפני תשע.

אני רק חיכיתי לדעת: האם ינגנו את שיר קבלת התעודות ששמעתי בכל כך הרבה סרטים אמריקניים? אם אתם לא יודעים בדיוק לאיזו מנגינה אני מתכוון, הנה סרטון שממחיש את העניין (אתם לא חייבים לשמוע את הכל, שתי דקות זה די והותר).

בעודנו עומדים מחוץ לתיאטרון, התחלתי לשמוע את השיר ואני מודה שזו הפעם הראשונה שבאמת התרגשתי לקראת הצעידה לתוך הטקס. למרבה הצער, מאחר שאנחנו בצפון קליפורניה, השיר הופסק לפתע והלהקה שהייתה על הבמה ניגנה את אותו שיר, בעיבוד קליפסו מוזר. זה הרגיש כאילו אנחנו הולכים לקבל תעודות בהוואי. בהתחשב בעובדה שהיה יום מעונן להפליא, כל האווירה הייתה קצת מוזרה.

הטקס עצמו היה חביב למדי. הדיקן פתח בדברים זריזים.

נציג התואר השני של הכיתה שלי (פדרו מברזיל) נתן את הנאום המשעשע שלו.

ואז נציגי התואר הראשון עלו לדבר.

להם היו שני דוברים מסיבה שלא הצלחתי להבין והדוברת השנייה הקדישה את נאומה לאי הצדק והאי השוויון שנתקלים בו שחורים ומיעוטים אחרים באמריקה. לפי סימן מוסכם מראש, כמה ממסיימי התואר הראשון נעמדו, היא פתחה את גלימת הטקס ומתחתיה הייתה חולצה עם הכיתוב: Black Lives Matter – סיסמה שהייתה מאד פופולרית בזמן המהומות הגזעיות שהיו כאן לפני כמה חודשים (שוב, אפשר לקרוא בפוסט קודם). היא ציינה חלק מהסטודנטים בשמותיהם, לרבות הקשיים איתם נאלצו להתמודד וחלקם סיימו בהצדעת המסורתית של הפנתרים השחורים (יד מונפת למעלה עם אגרוף קמוץ). חברי הסגל שהיו על הבמה נעמדו כולם למחוא לה כפיים, כל בוגרי התואר הראשון וגם חלק מבוגרי התואר השני.
אם צריך לשים את האצבע על הבדל משמעותי בין ישראל לבין ארה"ב, לפחות בתחום הזה – זה היעדר ציניות. יכולתי לדמיין מאד בקלות נאום דומה בישראל, שהיה נתקל בעיקר בגיחוכים במקרה הטוב (וזה מבלי להזכיר שנאומים כאלו בישראל בדרך כלל גולשים לשדה הפוליטי ואז זה בכלל שדה מוקשים אחד גדול). כאן, כנראה שבברקלי בייחוד, יש מעין אמונה בכוח של השינוי שאנשים מסוגלים לחולל. הרבה אנשים מגיעים לתואר כי הם באמת מחפשים קריירה ב-Public policy (מצטער, אבל אין לזה באמת תרגום טוב לעברית ו"מדיניות ציבורית" לא באמת מכסה את זה). אנשים רוצים להקדיש את החיים שלהם לתרומה חזרה לקהילה, לקידום אוכלוסיות מסוימות שלא זוכות לייצוג הולם ועוד מטרות כאלו. זה לא שאין אנשים כאלו בישראל, יש אפילו לא מעט וכמה שאני מכיר באופן אישי. אבל, בישראל, לפחות לתחושתי האישית, הדברים האלו נתקלים בחומה של ציניות, חשדנות ולפעמים פשוט זלזול בוטה. כאן, זה נחשב ממש חלק ממסלולי הקריירה ה"לגיטימיים" וזוכה להערכה. אולי אני קשה מדי עם החברה בישראל? ייתכן. אבל על הנושא של היעדר הציניות כבר שמעתי בעבר וזה בהחלט מורגש. לא הסכמתי עם כל מה שאמרה בנאום, אבל הערכתי מאד את הלהט שבו היא דיברה ואת הנכונות שלה לנתב קריירה שיכולה להיות משתלמת מאד, לאפיקים אחרים, שיהיו מתגמלים פחות מבחינה פיננסית. בהתחשב בעובדה שהלימודים כאן מכניסים את מרבית הסטודנטים לחובות עצומים, זו החלטה לא קלה בכלל.

בחזרה למסלול הטקס – נאם נציג המרצים שנבחר על ידי הסטודנטים.

בחור צעיר למדי, לפי דעתי, קטן ממני בשנתיים (הו, האימה!) שנתן נאום מאד משעשע, עם עצות לחיי המשפטן העתידי. מאחר שהוא מרצה לסדר דין אזרחי, רוב הבדיחות שלו התייחסו לענייני פרוצדורה במשפט האמריקני. את חלקן ניתן היה להבין עם השכלה משפטית כללית וחלקן היו שקולות בעיניי לבדיחות על פיזיקה קוואנטית. בגדול, העצות שלו היו בדיוק מה שאתה מצפה לו בטקס שכזה: אל תתנו לעבודה לנהל לכם את החיים, תיקחו הזדמנויות גם כשהן נראות לכם משעממות ושאר ענייני מוטיבציה. כאמור, זה מצליח לעבור בלי מעטה ציניות, אז זה בסדר.

אחריו עלה לדבר הדובר "המרכזי" – הפרקליט של המחוז הדרומי של ניו-יורק.

זה אולי נשמע כמו תפקיד לא זוהר במיוחד, אבל מדובר במינוי שמבוצע על ידי הנשיא ומאושר על ידי הסנאט. הפרקליט הזה אחראי על מחוזות כמו מנהטן ומנהל חקירות שקשורות לטרור בינלאומי ועוד נושאים חובקי עולם ובעלי חשיבות ציבורית. גם הוא נתן נאום קלאסי של עצות למשפטן המתחיל. משום מה, הוא בחר להקדיש חלק ניכר מנאומו לעובדה שהכשרה משפטית משמשת גם בתחומים אחרים של החיים. כדוגמה, הוא הציג את המקרה של אחיו, עורך דין בעברו, שרצה להקים עסק ולבסוף ייסד עסק למכירת חיתולים באינטרנט (We are number one in number two). עד עכשיו זה נשמע קצת מצחיק, לפחות עד השלב שבו גילינו שאמאזון קנו את העסק הזה בסכום של 540 מיליון דולר. המספר הזה חזר על עצמו כמה פעמים במהלך ההרצאה. חלק נחמד אחר בהרצאה היה ההשוואה בין בוגרי משפטים לבין חברת סטארט אפ בשלביה הראשונים: שניהם בטוחים שיש להם המון פוטנציאל, הם כבר השקיעו המון כסף בשלבים ההתחלתיים, הם טרם הפיקו הכנסה כלשהי, והחשוב מכל – הם מגובים בסביבה תומכת ומאמינה (כנראה שפספסתי כמה נקודות, אבל זה כבר היה הנאום השלישי או רביעי ונרשמו סימני ניקור מתקדמים). לבסוף, אחד המסרים החשובים ביותר היה: תתפטרו. כלומר, אל תוותרו מראש. תנו סיכוי לאיפה שאתם נמצאים, אבל אם השכר לא מוצא חן בעיניכם, העבודה עצמה, הפוליטיקה הבינמשרדית וכו' – תעזבו. תעברו ממסחרי לליטיגציה ומהמגזר הפרטי לציבורי וכן הלאה. מאחר שמרבית התואר הראשון כאן מנתב את הבוגרים למציאת עבודה (ירידי קריירה, בחירת קורסים מושכלת ועוד), העצה הזו היא לא פחות מחתרנית ומהפכנית בעיני חלק מהבוגרים.

ועוד נקודה שממחישה עד כמה אנחנו בברקלי. חברת סגל יושבת על הבמה עם התינוק שלה ומנסה להרגיע אותו במהלך הטקס. בכל מקום אחר זה היה נראה קצת מוזר. בברקלי זה נראה טבעי לגמרי.

אחרי כל זה, מקבלי תואר הדוקטור הוכרזו וקיבלו את הגלימה האקדמית שלהם. ואז, אנחנו, תלמידי התואר השני, יצרנו טור שהזדחל לאיטו לבמה. שני חברי סגל עמדו ליד המיקרופונים וכשהגיע זמנך, מסרת להם את הכרטיס שמסביר את אופן הביטוי של שמך, הם נוקבים בו (בדרך כלל בהיסוס, כשהם נתקלים בשם אסייתי סבוך) ואז אתה פוסע בצעד נחוש (יש חיצים קטנים על הרצפה למרחק קצר מאד יחסית), לוחץ יד לדיקן, מקבל תעודה מגולגלת שלא באמת אומרת כלום והולך לאחורי הבמה, שם שוב מצלם אותך צלם מקצועי, עד שתוכל לשוב שוב למקומך (יש כרגע הימורים על המחיר המופקע שבו ימכרו לנו את התמונות האלו. אני מהמר על 40$. עדכון: בין הזמן שבו התחלתי לכתוב ועד עכשיו, התפרסמו הקישורים לרכישת התמונות. עוד לא הצלחתי להבין את החבילות השונות שמציעים לנו לרכוש, אבל כנראה שהערכתי בחסר וזה לפחות פי שתיים מזה). הדיקן אפילו לא המתין שכל תלמידי התואר השני יחזרו למקומותיהם, לא ביקש מאיתנו לעמוד אלא מייד מיהר להכריז שהוא מסמיך אותנו.
לאחר מכן, תלמידי התואר הראשון עלו לקבל את התעודות שלהם, מה שהיה למעשה לב הטקס, כי הם הרוב המכריע. אחרי שכולם סיימו לעלות לבמה, הדיקן המתין בסבלנות, חיכה שכולם ישובו למקומותיהם ואז ביקש מהם לעמוד והסמיך אותם. חשנו שהוא השקיע בהם קצת יותר מאשר בנו. אנחנו כנראה צודקים.

אחרי זה? הטקס פשוט הסתיים. חיכיתי לשירת ההמנון או משהו בסגנון, אבל פשוט שחררו אותנו לדרכנו. כל הבוגרים עמדו לתמונות נרגשות עם ההורים הנרגשים עוד יותר ואני מיהרתי לפגוש את יערה במפגש המינגלינג המובטח בפקולטה. בסך הכל היה מדובר בכמה סנדוויצ'ים לא מושקעים במיוחד ובחברי סגל אקראיים שמשוטטים במסדרונות. עלינו לקומה העליונה בשביל להחזיר את הגלימה והכובע. גם שם עובדים בשיטת אמון – אתה פשוט שם את כל הדברים על השולחן וחותם את השם שלך בטופס שנמצא ליד. אף אחד לא בודק מעבר לזה במקום. מאד מוזר. כאמור, הדבר היחידי שזכינו לשמור זה את הסרט הסגול הזה שהיה על הכובע.
מסורת מעניינת – מסתבר שבתחילת הטקס צריך לשים את הסרט הזה בצד ימין ואז לאחר קבלת התואר- להעביר אותו לצד שמאל. זה מסמל את המסע האקדמי שעברת. אז הנה – עשיתי את זה. שאף אחד לא יגיד לי שלא עברתי מסע אקדמי.

וזהו. גם זה הסתיים. למען האמת, באותו ערב הייתה מסיבת סיום בסן פרנסיסקו שהייתה כל כך חסרת ייחוד, עד שאין ממש מה לכתוב עליה. הדבר היחידי שעוד איכשהו שווה אזכור, זה שבאחת בלילה הדליקו את כל האורות ופשוט גירשו אותנו, הייתי אומר אפילו באלימות, החוצה. מוזרים האמריקניים האלה.

ולפני שאעבור לחלק הפילוסופי של הבלוג:
דבר משעשע נוסף שיש בפקולטה למשפטים, נמצא דווקא בשירותים של הספרייה. כל כמה שבועות הם מפרסמים מעין עלון קיר כזה שנקרא: “The captive reader”, מסיבות מובנות. הוא נכתב על ידי סגל הספרייה ומכיל מידע שימושי לצד בדיחות ותמונות.
זה יכול להיות תמונות חמודות, כמו גדי קטן שמדלג בשמחה לקראת בוא הקיץ:

או תמונות משפטיות חנוניות שמצחיקות אותי:

לפני כמה גיליונות, האחראי על הארכיב בפקולטה פרסם חתיכת היסטוריה מעניינת של ברקלי: פעם, אחוז הנשים המסיימות היה נמוך עד אפסי. עם זאת, הפקולטה הכירה בכך שללא תמיכה משפחתית, השגת התואר הנחשק היא קשה ביותר. לכן, הפקולטה הייתה מחלקת תעודות PHT. המשמעות? Putting Husband Through. רעיון משעשע שנהגה ברצינות גמורה ובאמת נועד לסמל את ההערכה שרחשו לבנות הזוג. עברה לי מחשבה לנסות ולהשיג עותק של אחת התעודות העתיקות האלו ולהגיש אותה ליערה בהכנעה, לאות הערכה לכל השנה הזו. לצערי, עומס הלימודים הכריע אותי וסוף השנה הגיע מוקדם מהצפוי. אז במקום זה, אני אנצל את הבמה הזו, ממש בקצרה, להגיד תודה, למי שאפשרה לי באמת לשרוד את השנה הזו, והחזיקה את הבית, על שני ילדיו, בארץ זרה ונתנה לי את כל התמיכה שרק העזתי לבקש (והעזתי לא מעט). התואר הזה הוא שלה בדיוק כמו שהוא שלי (למרות, שאם נהיה דקדקניים לרגע, בעולם האקדמי האמיתי היא יותר מתקדמת ממני ויש לה PHD, אז היא לא צריכה את ה-PHT העלוב שלי….).

וסתם בשביל שתרגישו שיש גם חוויות יומיום – ליוויתי את אייל למסיבת יום הולדת שנערכה במן אולם התעמלות. לפני תחילת המסיבה נדרשתי לחתום על טופס הסרת אחריות מפורט למדי. אני מודה שזה קצת שעשע אותי והזכיר לי את האמירה שעורכי דין לא נוהגים לקרוא מסמכים (אמירה נכונה, אגב, חתמתי מייד ונתתי לאייל להוריד נעליים וללכת להתנדנד על הטבעות).

ולחלק הפילוסופי יותר: אז על מה נכתוב הפעם? אם אנחנו כבר באווירה של סיום, אני חושב שזה הזמן לדבר על:
מה קורה אחרי כותרות הסיום?

זו מחשבה שמלווה אותי כבר הרבה שנים ועכשיו סופסוף מצאתי קהל שבוי שלפחות חייב להתחיל לקרוא עליה.

בשביל להמחיש למה אני מתכוון כשאני מדבר על כותרות הסיום, אני איעזר בשחקן היקר והאהוב – דניאל דיי לואיס ושני סרטים שלו שאני מאד אוהב.

הסרט הראשון (שזיכה אותו בראשון מתוך שלושה אוסקרים) הוא "כף רגלי השמאלית". אני אצא מנקודת הנחה שכולם ראו אותו או לכל הפחות שמעו עליו וראו חלקים. למי שממש לא זוכר, הסרט מבוסס על סיפור אמיתי: זה סיפורו של כריסטי בראון, שנולד באירלנד וסבל משיתוק מוחין חמור. האיבר היחידי שבו הוא יכל היה לשלוט היה כף רגלו השמאלית. על אף שהציעו להוריו לשלוח אותו למוסד טיפולי, הם החליטו לגדל אותו בביתם, יחד עם 21 אחיו ואחיותיו. כריסטי התגלה כצייר מחונן, שצייר באמצעות כף רגלו השמאלית. הוא לימד את עצמו לקרוא ולכתוב וגילה עניין רב באמנות וספרות. הוא גם הוציא לאור מספר ספרים. הסרט עצמו מספר את סיפורו של כריסטי בראון באמצעות פלאשבקים לילדותו ובגרותו. כריסטי מספר את הסיפור לאחות בשם מרי, שנשכרה לטפל בו לפני טקס בו הוא עתיד לקבל פרס על פועלו האמנותי. במהלך הסרט הוא מנסה לשכנע את מרי לנהל איתו קשר רומנטי. בתחילה היא מסרבת, אבל כיאה לסרט, היא משתכנעת וכריסטי והיא עומדים לפצוח בחיים חדשים יחד. סצינת הסיום מציגה את שניהם פותחים בקבוק שמפניה אל מול נוף מרהיב ואנו מגלים שכריסטי התחתן עם מרי. אין ספק שמדובר בסיפור מרגש על משפחה, אמונה והתעלות של הנפש על הגוף (גם הסרט זכה לשבחים רבים, כולל פרס האוסקר לדניאל דיי לואיס שהוזכר לעיל ופרס אוסקר לשחקנית שגילמה את אמו).

אבל….

אחרי הכתוביות, כשמסתכלים להמשך החיים האמיתיים של כריסטי בראון, שלא מוצגים בסרט, תחושת ההתעלות שהסרט מעניק לצופים בו עלולה מעט להתפוגג.
מסתבר שמרי הייתה בעלת מוניטין מפוקפק, אותו היא המשיכה להצדיק במהלך חייהם המשותפים. היא המשיכה לנהל רומנים רבים במהלך הקשר ביניהם, השתמשה בסמים וצרכה, ככל הנראה יחד עם כריסטי עצמו, כמויות לא מבוטלות של אלכוהול.
כריסטי עצמו מת בגיל 49, אחרי שנחנק במהלך ארוחת ערב. הנתיחה שלאחר המוות גילתה גם סימני התעללות אפשריים על גופתו, מה שגרם לחשדות שמרי גם התעללה בו פיזית, ולא רק רגשית. פתאום הסוף של הסרט נראה קצת מטעה, לא? ה"אחרי הכתוביות" פתאום מאיר את הכל באור קצת עגמומי.

רוצים עוד דוגמה? בבקשה.

כמה שנים אחרי "כף רגלי השמאלית" דניאל דיי לואיס שיחק בסרט מצוין אחר: "בשם האב". שוב, אני מאמין שרוב מכריע של האנשים צפה בסרט ולפחות זוכר אותו במעומעם. תזכורת קצרה: בחור אירי צעיר ופוחז, ג'רי קונלון, מגיע ללונדון בתקופה שבה המחתרת האירית עוסקת בהטמנת מטעני חבלה. בשל צירוף נסיבות אומלל, הוא נחשד כחבר בקבוצה שהניחה מטעני חבלה בפאבים באנגליה. רשויות החוק באנגליה מסתירות מידע חיוני מהסניגורים שלו, סוחטים ממנו הודאה תוך איומים על אביו והוא נשלח לכלא, יחד עם אביו, לתקופה ממושכת (מי שטרם ראה את הסרט ומתכוון לצפות בו, מוזמן לעצור עכשיו, אחרת יהיו כאן ספויילרים משמעותיים).
אביו של קונלון נפטר בכלא וקונלון, שמגלה אופי חדש ונחוש במהלך שהותו בכלא, מוביל קמפיין לזיכויו ולטיהור שמו של אביו. אחרי שפרקליטה נמרצת לוקחת על עצמה את ניהול התיק, מתגלות ראיות שהוסתרו ובית המשפט מורה על שחרור הנאשמים, לאחר שריצו 15 שנות מאסר. כמו שאפשר לדמיין, בסרט הסצנה מוצגת באופן דרמטי במיוחד. המשטרה מבקשת מקונלון לצאת מהיציאה האחורית, בשביל שלא ליצור מהומה עם הקהל בחוץ. קונלון מסרב בתוקף ויוצא מהדלת הקדמית לקול תשואות הקהל שערך מסע נמרץ לזיכויו ושוב, התמונה קופאת וכתוביות מספרות ביובש מספר פרטים עובדתיים שקשורים לדמויות שהוצגו בסרט. אני זוכר שיצאתי מהסרט עם נכונות אדירה להצטרף למחתרת האירית ותחושת ניצחון מרוממת. את הרצון להצטרף למחתרת האירית דיכאתי עד מהרה, אבל עד היום אני זוכר את התחושה האדירה שאתה מקבל בסופו של הסרט המצוין הזה. ואז…בשביל להרוס לעצמי גם את זה, החלטתי לבדוק מה שלומו של ג'רי קונלון. ובכן, מסתבר ש"אחרי הכתוביות" שלו גם לא פשוט כל כך. הוא סבל משני מקרים של התמוטטות עצבים, ניסה להתאבד, התמכר לאלכוהול וסמים ובאופן כללי, התקשה מאד להסתגל לחיים מחוץ לכלא. אמנם, מאוחר יותר הוא חזר לעצמו והפך ללוחם מרכזי במאבקים נגד הרשעות שווא, עד שנפטר לאחר מאבק ממושך בסרטן ריאות, ב-2014.

למה אני חושב על כל הדברים המעודדים האלו דווקא עכשיו? ובכן, טקס סיום באוניברסיטה בארצות הברית. גלימות, תעודות קלף מגולגלות, נאומים מרגשים – לא נשמע כמו סצינת סיום של עשרות סרטים אמריקניים? וכשהייתי רואה את הסרטים האלו, וראיתי המון כאלו, תמיד הייתי חושב: רגע! אבל מה עכשיו? האם הגיבורה שנאבקה במחלת הנפש/אמה המדכאת/החבר המתעלל/לקות הלמידה/עכבישי הענק באמת תמצא עכשיו מנוחה ונחלה? האם קבלת התואר היא לא רק תחילתו של מאבק חדש, קשה לא פחות? האם אין סיכוי שהיא תיפול מהבמה לאחר שוט הסיום, תשבור את הירך ותתחיל מאבק ממושך והירואי לשיקום? (סרט המשך באופק).

אז אני לפעמים חושב על החיים האמיתיים, ואיפה אנשים שמים את הכתוביות שלהם. איפה הסצנה שהם חושבים שיכולה לשמש כנקודת שיא? לאו דווקא הסיום, אלא נקודת שיא. ואז, מה קורה אחר כך? אני חושב שזה נושא שקצת מתקשר למה שכתבתי פעם, על הניסיון להשיג עוד דברים ועוד מטרות. אבל הפעם זה מזווית קצת אחרת. לפעמים אתה עובד מאד קשה לקראת מטרה מסוימת, מגיע הרגע הגדול (שתמיד עובר הרבה יותר מהר ממה שנראה לך הוגן), ופתאום…מה? כשאתה בתוך "משהו", זה הסרט שלך. ואז כשהוא מסתיים, ואתה זורק לאוויר את הכובע (כומתה) או מקבל את התעודה (עונד טבעת) או כל דבר אחר – אתה מחכה שהתמונה תקפא, כתוביות הסיום ירוצו וזה יהיה היום הראשון של שארית חייך או קלישאה כלשהי אחרת. אבל במציאות, כמו במציאות, אתה ממשיך הלאה.

אני מניח שאתם רואים את ההקשר לפוסט הנוכחי. הרבה עבודה לקראת התואר, הרבה התרגשות לקראת הטקס (פחות אצלי, יותר אצל אחרים), לחיצת יד זריזה והופ! התואר נגמר, השנה נגמרה, אתה מצפה שהכתוביות יתחילו לרוץ. אבל עכשיו צריך לנחות חזרה (תרתי משמע) ולהתחיל לחזור שוב לחיים האמיתיים. זה לא רע בהכרח, כי החיים הם באמת לא סרט קולנוע, אבל יש כאן הרגשת התפכחות מסוימת, ללא ספק.

ומכאן, במעבר חלק, לשיר הפוסט. אם כבר מדברים על התעוררות, מה טוב יותר מאשר לבחור שיר עם המילה "התעוררות" בכותרת?

את השיר הזה שמעתי בפעם הראשונה עוד בארץ. מסתבר שהוא הצליח יחסית ואפילו נבחר לשיר השנה פה ושם, אבל מאחר שאני שומע פחות ופחות רדיו בשנים האחרונות, הוא לא ממש נקלט אצלי. חבר לעבודה האיץ בי לשמוע אותו, חיבבתי אותו קלות, אבל הוא לא השאיר אצלי רושם מיוחד. לפני כמה זמן, לא יודע למה, החלטתי לשמוע אותו שוב. פתאום התחברתי מאד למילים, שמתארות מעין אפוקליפסה וללחן המעניין. באופן כללי, אני חושב שז'אנר הכתיבה האפוקליפטית חלש משהו בספרות הישראלית (יש כמה דוגמאות טובות בספרות, כמו "הדרך לעין חרוד" ועוד כל מיני ספרים בסגנון), אבל יחסית לפופולריות של הז'אנר הזה בעולם, אנחנו ממש מאחור (דרך אגב, אחד מהספרים האמריקניים שזכה לביקורות מטורפות בתחום הזה, הוא "הדרך" של קורמאק מקארת'י. אם אתם שואלים אותי – מקרה פסיכי של הערכת יתר. קראתי את הספר וממש לא הבנתי מה הרעש הגדול. אולי אני לא מבין מספיק….).

בכל מקרה, הנה "תרגיל בהתעוררות" של שלומי שבן עם חווה אלברשטיין. צריך אולי שמיעה או שתיים בשביל להיכנס לאווירה, אבל בעיניי זה שיר אדיר. כמובן שיש אמירות שזה שיר שמאלני ותבוסתני ויש גם כאלו שלא אוהבים באופן כללי את שלומי שבן, אבל לפעמים אפשר לתת פשוט למוזיקה לעשות את שלה.

בפוסט הבא: המשך החיים בקליפורניה ללא לימודים, שאלות הרות גורל על קיומו והצדקתו של הבלוג ותמונות נוספות.
שיהיה רק טוב.