לטיול יצאנו (ואפילו הצלחנו לחזור)

והפעם, נפתח במגוון חדשות טובות!

ראשית, הפוסט הזה יכיל כמות בלתי סבירה ובלתי נחוצה של סוגריים (נכון שזה היה חסר בפוסט הקודם?)

שנית, הציונים כולם הגיעו ואני מרוצה עד מרוצה מאד. השעות הארוכות וכמויות הקרטיבים שנזללו הצדיקו את עצמם.

שלישית, משטרת הקמפוס הצליחה ללכוד את הסוטה שארב לסטודנטיות ממוצא אסייתי בשביל להשתין עליהן (הייתי חייב להכליל את זה. זו סטייה כל כך ספציפית, שהיא מצדיקה שורה משל עצמה).

רביעית, הסרטון הזה של חינוך מיני בשבדיה הצליח להוציא ממני צחוק בקול רם מול המסך (אני מניח שגם אם אתם בעבודה זה בטוח לצפות בו, אחרי הכל הוא שודר בטלוויזיה החינוכית בשבדיה). אני אחסוך מכם את התרגום (יש גם איפשהו גרסה עם תרגום, אם ממש בא לכם).

חמישית וחשוב מכל – הפוסט הזה הוא על הטיול שלנו בקליפורניה, שזה אומר יותר תמונות, פחות סיפורי לימודים ובאופן כללי – עם פוטנציאל לעניין יותר אנשים מהממוצע (או שלא, נראה בהמשך).

אני יודע שלעיתים אני נוטה להרבות במלל, אז צירפתי פה ושם תקציר מנהלים לנוחיות הקוראים. כמובן, האזהרות הרגילות שזה פוסט ארוך מאד (הפעם ממש), אבל מה לעשות, טיול של כמעט שבועיים לא הולך ברגל.

אז לגופו של עניין – כבר כשבחנו את לוח החופשות, גם של האוניברסיטה וגם של הגן של אייל, הבנו שאנחנו ניצבים בפני אתגר משמעותי. מדובר בכשלושה שבועות של חופשה מזוקקת, ומאחר שאנחנו בגולה – אין סבתות, אין להביא את הילד לחברים ולשכוח אותו שם לכמה ימים וכל שאר הטריקים שאפשר ליישם בארץ. המחשבה הראשונית שלנו, כאמריקניים בהתהוות, הייתה לשכור קרוון ולחנות בכל מיני אתרי קמפינג בדרך. משום מה, חשבנו שקרוון גדול מספיק גם יאפשר לילדים להסתובב מאחורה, עם הרבה מקום וימנע מהם להתחרפן בנסיעות המאד ארוכות שצפויות לנו. אחרי שיחה עם חברה של יערה שעשתה טיול דומה, הבנו כמה אמיתות קשות. ראשית, נסיעה בקרוון היא כמו נסיעה באוטו. הילדים צריכים להיות ישובים וחגורים. זה די הגיוני כשחושבים על זה, אבל מאחר שהנסיעה ליוסמיטי צילקה אותנו קלות, הרשינו לעצמו לשגות באשליות. שנית, לוקח בין שלושה לארבעה ימים להתרגל לנסוע בקרוון הזה. יחד עם זה, נזכרנו בכל השלטים המיוחדים שראינו שמזהירים קרוונים מרוחות צד, שיפועים ועוד כל מיני מרעין בישין. בקיצור – החלטנו להישאר עם האוטו הנאמן שלנו.

כצפוי, זו הייתה רק דילמה אחת מבין רבות. כמה מזוודות אורזים? לאן בדיוק נוסעים? מתי? ועוד ועוד. ידענו שאנחנו רוצים לנסוע דרומה, מכמה סיבות. ראשית, רצינו להתרחק מהקור. חבריי בחוף המזרחי ואפילו בישראל יכולים לגחך עכשיו. הטמפרטורות באיזור ברקלי כנראה לא ירדו מתחת ל-8 מעלות בשעות היום. מעדכונים שראיתי מניו-יורק ושיקגו, הטמפרטורות השתוללו הרבה מתחת לאפס. לא ידענו עד כמה החורף צפוי להיות קשה בברקלי, ועכשיו אנחנו יודעים שהתשובה היא – לא קשה. הסיבה השנייה שרצינו לנסוע דרומה היא להגיע ללוס אנג'לס, שם יש ליערה משפחה, אצלם רצינו לבקר, להתארח ולראות את העיר. אז ידענו בגדול מהי המסגרת, השארנו את סוף הטיול לתכנון תוך כדי תנועה ויצאנו לדרך.

רגע לפני שיוצאים לדרך, צריך כמובן לארוז. זה קצת מצחיק, כי הרי כבר היום אנחנו אחרי אריזה משמעותית, כשארזנו את החיים שלנו בישראל למשהו מצומצם יותר. ועכשיו, אנחנו אורזים בתוך הצמצום הזה. אני אחסוך מכם את ההתלבטויות לגבי מספר המזוודות, מספר הספרים, הצעצועים, החיתולים ועוד כל מיני חישובים אחרים. אייל נשלח לגן, שני נשלחה לטלוויזיה וארזנו במשך שעתיים וחצי שתי מזוודות לא קטנות בכלל ועוד מזוודת ילדים, עגלה ומנשא גב. בשלב מסוים הבנתי שהדיסק של הכבש השישה עשר ששמתי לשני לפני שלושת רבעי שעה הסתיים כבר מזמן והיא פשוט צופה בתפריט, שמכיל כבשה שובבה ואת 25 השניות הראשונות של "איך שיר נולד". לא נראה שזה הטריד אותה.

תחנה ראשונה – מונטריי – 115 מייל – כשעתיים וקצת נסיעה (נטו)

נקודות עניין עיקריות: האקווריום, פוינט לובוס והאוקיינוס, העיירה כרמל

אחרי שסיימנו סופסוף לארוז, יצאנו לאסוף את אייל בצהרי היום (כמובן שהרגשתי קצת פראייר, כי עוד היה לו חצי יום שלם!).  הנקודה הראשונה במסע שלנו הייתה עיירה בשם מונטריי. בגלל שתכננו לעצור שם לשלושה ימים, רצינו להשתמש באתר הפופולארי Airbnb, שיאפשר לנו לשכור בית ישירות ממשכיר, שיהיה יותר נוח מחדר מלון. בעיקר רצינו את ההפרדה בין החדר שבו יישנו הילדים לבין יתר הבית, בשביל שלא נצטרך להיכנס להאפלה בשמונה בערב ונוכל לשבת קצת בסלון בשקט. נסענו לעיירה שנמצאת ליד מונטריי, שנקראת Seaside ושם קיבלנו לידינו את המפתחות לבית. הפנטזיות שלנו על להרדים את הילדים בשמונה ואז לבלות ערב שקט בסלון לא ממש עלו יפה. ניסינו להרדים את שניהם במיטה אחת והם היו נראים חמודים להפליא ואפילו היה נשמע שהם קצת מקשקשים (אייל בדיבורים ושני בצווחות רבות משמעות). האידיליה נשברה אחרי שלוש דקות בערך והתחילו טיולים, ירידות מהמיטה ועוד ועוד. יערה ואני תיזזנו בין החדרים, ואני לבסוף נאלצתי לישון את כל הלילה ליד שני, שלא חסכה הזדמנות לבעוט לי בפרצוף ולנסות להוציא לי את העיניים מהמקום (חלק מתוך שינה וחלק בהכרה מלאה, אני חושש).

הנה תמונה לא מייצגת, במקום אחר לחלוטין, אחרי שכל אחד מהם נרדם במיטה אחרת ורק איחדנו אותם ללילה:

אז אחרי ליל השימורים הזה, שמנו פעמינו לאקווריום של מונטריי שהוא באמת מרשים מאד. זכינו ללטף מלפפון ים ודג חתול קטן (זה לא השם המדעי, אבל זה מה שאמרתי לאייל, אז אני צריך לשמור על אמינות). לצערי, משם אין הרבה תמונות, כי קצת קשה לצלם דרך הזכוכית, אבל זו הייתה אטרקציה מאד נחמדה, בייחוד כשהגענו בזמן להאכלת הלוטרות. אז הנה שני מתעניינת בציפורים מחוץ לאקווריום, דג חתול תינוק קטן ושתי בובות שהצטרפו אלינו למשפחה מחנות המזכרות (נתנו לילדים לבחור את השמות אז כלב הים הוא קוני עם שורוק והתמנון הוא בלידו, עם חולם, אל תשאלו למה):

ביום השני נסענו לפוינט לובוס שזה סוג של National park. בהתחלה לא כל כך הבנו מה אנחנו עושים שם ואז פתאום, מצד ימין, האוקיינוס נגלה במלוא הדרו. האמת? מאד מרשים. ממש גלויות נוף. אני אחסוך מילים והנה כמה תמונות מייצגות:

המשכנו גם למסלול קצר שמטייל לאורך החוף. באיזשהו שלב יש ירידה לעוד חוף קטן. אני הייתי עם שני ישנה על הגב, אז יערה ואייל ירדו למטה להתגרות בגלים. העניין הוא, שלפעמים הגלים קצת מפתיעים אותך. בסדרת התמונות הבאה אתם יכולים לראות איך גל שובב במיוחד מפתיע את יערה ואייל שמנסים לסגת אחורה בבהלה, ללא הצלחה מרובה:

 

מאחר שהגל הזה הצליח להרטיב את הרגליים של יערה ושל אייל, נאלצנו להחליף גרביים. לאייל, כמובן, תמיד יש גרביים ספייר, אבל ליערה אנחנו נוהגים להביא פחות בגדים להחלפה. אז החלטנו לנסוע לעיירה כרמל, שידועה בעיקר כעיירה שקלינט איסטווד היה ראש העיר שלה למשך מספר קדנציות. זו מעין עיר תיירות כזו, קטנה וחביבה, עם הרבה חנויות תיירים שטותיות ואזורי מסעדות. לא מאד מרגשת ולכן גם אין הרבה תמונה והאטרקציה הגדולה ביותר הייתה העובדה שקנינו ליערה גרביים בחנות מזכרות ואיבדנו את בקבוק המים של שני.

בערב חזרנו לעיר ועשינו סיבוב בין הבתים שכבר הציגו את קישוטי חג המולד שלהם.

תחנה שנייה – סן סימון – כ-150 מייל, שעתיים וחצי נסיעה (נטו)

נקודות עניין עיקריות: ניסיון לחלק את הנסיעה ללוס אנג'לס ליומיים, חוף של פילי ים מגניבים

כזכור, אנחנו בעיקר מנסים לעשות את דרכנו ללוס אנג'לס. לעשות את זה במכה אחת זה ארוך מדי בשביל הילדים, אז חילקנו את הנסיעה ובחרנו את סן סימון כנקודת עצירה (אייל החליט שמדובר בעיירה סקסימון, שכמובן גדולה יותר מכל מדינת קליפורניה ולמעשה מקיפה את כל כדור הארץ). אין בעירייה הרבה אטרקציות, ואפשר לומר שפשוט מדובר על רצועת מלונות קצרה שממוקמת ליד חוף ים. האטרקציה העיקרית היא שבדרך לשם יש חוף עם המון פילי ים שפשוט שוכבים על החוף ועושים כל מיני דברים שעושים פילי ים, כמו לרבוץ על החול, להעיף על עצמם חול ולרבוץ שוב בחול. מדי פעם שניים מתחילים לריב ואנחנו מתאפקים לא לעודד אותם, בשביל האקשן. בתוך עדר פילי הים נחתה פתאום ציפור ושני התחילה לצווח בהתרגשות: "פור! פור!", אז הבנו שהיא מתרשמת מאד מהטבע. נקודה אחת שחשבתי עליה שם הייתה שאין שם פקחים או גדרות מאתגרות במיוחד (יש שם מתנדבת פנסיונרית שמוכנה לנדב מידע, אם יש לך שאלה). זה גרם לי למחשבות נוגות מעט, שאם חוף דומה היה בארץ, פילי הים לא היו שורדים שם ליותר משלוש דקות.

תחנה שלישית – הדרך ללוס אנג'לס – כ-226 מייל, 3:45 שעות נסיעה (נטו)

נקודות עניין עיקריות – דיונות כיפיות במיוחד, מקדונלדס בסנטה ברברה, קצת אוכל ביתי (סופסוף)

זו הייתה כבר נסיעה יותר ארוכה, אז ידענו שנצטרך לחלק אותה באופן טוב יותר. יערה השכילה למצוא מסלול שאמור היה להוביל לדיונות שוות במיוחד. הבעיה הייתה שנסענו ונסענו ונסענו והתחלנו להגיע לשטחים חקלאיים בלי לראות אף רכב עובר בסביבה. לבסוף הגענו לאיזור של חנייה, שגם הוא היה נראה שומם למדי.

בשביל לגרום לנו לתחושה טובה בתחילת המסע, עצרנו ליד השלטים שמזהירים אותנו מדובים ואריות הרים שמסתובבים חופשי בסביבה

התחלנו ללכת בשביל, כשהיחידים שחלפו אותנו היו דייגים דוברי ספרדית בלבד. ניסינו לברר מהם מה המרחק לחוף, אבל יכולת ההתנסחות שלנו בספרדית ויכולתנו להבין את התשובות לא בדיוק סייעה לנו. אחרי הליכה, וגשר ועוד קצת הליכה, הגענו סופסוף לחוף וגילינו שזה היה שווה את זה.

אייל פנה מייד לעלות ולרדת מכל חצי דיונה שהוא מצא ויערה ושני הלכו להם לשכשך רגליים במים. בשלב מסוים שלושתם הלכו להם יחפים יחד והטביעו את חותמם על חופי האוקיינוס.

אחרי שעה של לעלות ולרדת מכל הדיונות, הילדים התחילו להיפרם בקצוות והמשכנו לשים פעמינו לכיוון עיר המלאכים. מסתבר שהדרך לוקחת לנו יותר זמן מהמתוכנן, לכן רק עצרנו לאכול במקדונלדס בסנטה ברברה.

שם, הבנתי סופסוף למה האמריקנים כל כך מכורים לרשת הזו (וכנראה, למה חלק גדול מהם גם נראה כך). המחיר הוא פשוט ללא תחרות. בעשרים וקצת דולר האכלנו משפחה של ארבעה. ברוב המקומות האחרים שעצרנו בהם, היה קשה מאד לא לעבור את סף החמישים (ואז להתאכזב באופן פולני כשהפסטה בלי כלום שהזמנו מוצאת את דרכה לרצפה או לכיס של המעיל שלי). אז החוויות שלנו מסנטה ברברה מתמצות בזה שארוחת ילדים יכולה להגיע עם יוגורט בשקית.

המשכנו לנסוע, ובשלב זה כדאי לציין עוד עובדה מעניינת על כבישי קליפורניה וקליפורניה בכלל. חשוך פה. נורא. אולי בגלל שיש כאן קילומטרים על גבי קילומטרים של כבישים (ועוד במיילים!) ואולי בגלל שהם לא רוצים "זיהום אור" (בחיי, דבר אמיתי), אבל הכבישים די חשוכים. הכביש ללוס אנג'לס יחסית במצב טוב, כי יש עוד דברים בדרך והרבה מאד מכוניות, אבל זה בהחלט מוזר למי שרגיל לנסוע בכבישי הארץ (אפילו אלו שנמצאים בדרום או בצפון).

אחרי נסיעה לא קצרה בכלל, שכללה התפרקות רבתי של שני שאפילו ביסקוויט לא יכל לשכך, הגענו סופסוף לביתם של קרובי המשפחה של יערה. היה מפגש מרגש מאד, הדלקנו נרות חנוכה והתענגנו על ארוחת ערב שלא טוגנה בשמן עמוק, כללה ירקות והעניקה לנו תחושה משפחתית שהייתה חסרה לנו. חוץ מזה, היה שם כלב עצום ושני חתולים, כך שלילדים הייתה אטרקציה ניידת זמינה.

לוס אנג'לס – משפחה, מוזיאונים, כוכבים, חופים

בלוס אנג'לס היו צפויים לנו ארבעה ימים מלאי חוויות, כך שהרגשנו כאילו נטענו יתד קטן ועכשיו אנחנו עושים טיולי כוכב.

ביום הראשון נסענו למוזיאון Skriball, שהוא מעין מוזיאון/מרכז תרבות. האטרקציה העיקרית בו היא מיצג של תיבת נוח, שמורכבת כולה מחומרים ממוחזרים. הנה כמה תמונות.

אחרי זה, מאחר שזו הפעם הראשונה שלי בלוס אנג'לס (סיבה רשמית) ומאחר שצריך לעייף את הילדים בשביל שיירדמו מהר (סיבה לא רשמית), נסענו לתיאטרון הסיני, שזו שדרת הכוכבים, עם טביעות הרגליים של כוכבי הקולנוע והטלוויזיה, שחקנים מובטלים שמסתובבים בחליפות של גיבורי על ואמני רחוב טובים יותר וטובים פחות. שמחתי לגלות שלשוורצנגר ולי יש בדיוק את אותה מידת נעליים (אבל היד שלו יותר גדולה מזו של אייל).

ביום השני הלכנו למוזיאון מדע, שהאטרקציה העיקרית בו היא מעבורת החלל Endeavour. זה סיפור די מדהים. זו מעבורת החלל עצמה, שבמבצע עוצר נשימה העבירו משדה התעופה LAX עד למוזיאון. מדובר במבצע לוגיסטי בלתי נתפס כמעט. הרעיון היה להעביר את החללית כמות שהיא, בלי לפרק חלקים ממנה. חישבו את כל המסלול עד למילימטר, במקרים מסוימים עקרו עמודי חשמל ועצים. בסרטון שמוקרן במוזיאון רואים את החללית נוסעת ברחובות לוס אנג'לס, עוברת סנטימטרים ספורים מקירות של בניינים, בזמן שקהל עצום מתאסף ברחובות להריע לה. לי זה הזכיר שלפני כמה שנים ניסו להעביר בארץ משחן וזה גרם למשבר פוליטי, פקקי תנועה ועוד. בעצם, למה לדבר? תראו את הסרטון.

במוזיאון היו עוד דברים נחמדים כמו תצוגת אינפרה אדום והסברים על אקלימים שונים, אבל בשלב זה שני כבר נרדמה ואייל איבד עניין. לפחות הספקתי לעבור עוד באינפרה אדום לפני (אבל מאייל רואים רק קצת ראש).

חזרנו הביתה והמשפחה לקחה אותנו לסיור קישוטי חג מולד באיזור. זה היה די מרשים, כי רמת ההשקעה מטורפת, אבל לא הצלחתי לצלם הרבה. הכי הרבה שהגעתי זה לצלם סנטה קלאוס נוהג באוטו לידי. קצת מצחיק כשהוא עומד לידך ברמזור.

היומיים הבאים היו יותר רגועים, היינו בעוד סוג של מוזיאון הפעלות שכזה וסתם סיור בוניס ביץ', שמאד מתאמץ להיראות כמו הטיילת באילת, עם השינויים המחויבים. הנה תמונות:

ומשם – ליעד הבא והכמעט סופי – לאס וגאס!

לאס וגאס – 275  מייל – 4 שעות נסיעה (נטו)

אז כן, זה ממש לא בכיוון, וידענו שהחזרה משם תהיה סיוט, אבל אף פעם לא הייתי ואנשים אמרו לנו שלאס וגאס של השנים האחרונות נהייתה מאד ידידותית לילדים. אז מה? לא נלך? בטח שכן.

אז יצאנו לדרכנו למדבר, הילדים קיבלו ספרים וצעצועים למושב האחורי והוויז ניווט אותנו דרך עיירות מוזרות בשביל לחמוק מכמה וכמה דקות של פקקים מטרידים. בדרך התחלנו לשים לב שהמעלות החלו לצנוח יותר ויותר והבנו שאנחנו מגיעים לתקופה קרה משהו בוגאס. זה גנז את החלומות שלי על מדבר שאפשר יהיה להסתובב בו בחולצה קצרה.

אחרי יותר זמן משחזינו, הגענו למלון אקסקליבר, שמעוצב כמו טירת אבירים מצועצעת. יש שם הופעות אבירים עם ארוחות של שוקי אווז צלויים. זה בהנחה שאתה מוכן לשלם עוד 60 דולר ולהשאיר את הילדים באיזה פנסיון. אנחנו לא עשינו לא את זה ולא את זה.

כשהגענו והתמקמנו, החלטנו לנסות לצאת לסיבוב קטן בסטריפ. הטמפרטורה בחוץ עמדה על שלוש מעלות. הספקנו ללכת כעשר דקות לפני ששני האדימה והכחילה בו זמנית וגם אני איבדתי תחושה בידיים. דידינו חזרה למלון והתרסקנו למיטות. אחרי זמן מה, החלטתי שאם אנחנו כבר פה, אני צריך להמר, בשביל החוויה. ירדתי למטה, והסתובבתי במשך חצי שעה, מנסה להחליט איפה לשים את הכסף. אפשר לומר שהורדתי את ממוצע הגיל, כי מרבית הנוכחים היו נוכחות, אסייתיות בגילאי ה-70 ומעלה, שישבו בהבעות ריכוז עילאי מול מכונות מוזרות ולחצו על כפתורים במה שהיה נראה לי כמו רצף אקראי לחלוטין. כשהיינו בוגאס דמיינתי את הפוסט שאני אכתוב, וכמה שהוא יהיה עצוב על העיר הזו, שהיא כולה זיוף וכולם באים שם לנסות להגשים איזה חלום או מציאות שמעולם לא תתקיים, אבל החלטתי לוותר על ההגיגים הפילוסופיים כרגע.

בקיצור, התיישבתי ליד שולחן בלק ג'ק, שהוא המשחק היחיד שעוד הרגשתי שאני יכול לשלב בו אלמנט כלשהו של שכל ולא רק מזל. מאוחר מדי הבנתי שהתיישבתי בשולחן של מינימום 15 דולר לסיבוב ושאני לא זוכר במדויק את החוקים. נזכרתי בסיפור של קישון שביקר בלאס וגאס, במסגרתו הוא מספר שהוא התיישב ליד שולחן, בלי להכיר את הכללים. המחלק חילק לו קלף וגם לעצמו. לאחר מכן הסתכל עליו למספר שניות ואז פשוט לקח לו את הכסף. זו בערך הייתה החוויה שלי בלילה הראשון.

ביום שלאחר מכן, חשבנו שנלך כמה מלונות למטה בסטריפ. היינו תמימים מאד. לאחר חצי שעה בקושי התרחקנו מהמלון, הקור היה משתק, ובשביל ללכת על הסטריפ באופן רצוף, צריך לעלות על מדרגות או מעלית ולרדת ושוב ושוב. מאחר שאנחנו היינו עם עגלה, כל עלייה וירידה כזו לקחה לנו עוד כמה דקות יקרות. הילדים, מותשים כבר מהטיול, התפרקו כמעט לחלוטין ואנחנו – אחריהם. הפוגה נחמדה נרשמה כשהגענו למזרקות של הבלאג'יו, וזכינו לשקט של כמה דקות ומופע חביב, אם כי קלישאתי להחריד.

אחרי עוד התקדמות מאומצת הצלחנו להגיע ליעד, המיראז'. לא הלכנו בשביל הקזינו היוקרתי, אלא לגן הסודי של זיגפריד ורוי, שמכיל אריות לבנים ודולפינים חמודים (למי שלא זוכר את זיגפריד ורוי, הם היו צמד קוסמים שהופיעו במשך שנים רבות בלאס וגאס, במופע שכלל נמרים לבנים ועוד מיני פעלולים. במהלך אחת ההופעות, נמרה תקפה את אחד מהם ופצעה אותו קשה. מאז הם לא בדיוק מופיעים יותר, אבל גן החיות שלהם עוד פעיל. הקוסם שהותקף, אגב, טוען שהנמרה בסך הכל התייחסה אליו כמו לאחד מהגורים שלה. לדבריו, הוא חטף שבץ במהלך ההופעה והנמרה הרימה אותו מהצוואר, כמו שהיא הייתה עושה לאחד מגוריה. הבעיה הייתה שאצל בנאדם, בניגוד לגור נמרים, הפעולה הזו גורמת לקרע די רציני באבי העורקים). מספיק דיבורים, לא? קצת תמונות:

אחרי שקצת נהנינו מהחיות, שמנו פעמינו חזרה למלון. בשביל לא לשחזר את הסיוט ולחזור למלון ברגל, החלטנו לקחת אוטובוס במחיר מופקע. חיכינו בתחנה, לאוטובוס שאמור היה להגיע ב-16:25. הדקות חלפו ונקפו, ואף אוטובוס לא נראה באופק. החושך התחיל לרדת, הטמפרטורות המשיכו לצנוח, שני סירבה לרדת מהידיים, אייל היה גיבור. אין ספק שזה היה מרגעי השפל של הטיול. בשלב מסוים אני חושב שגם יערה וגם אני רצינו לבכות יחד עם אייל ושני.

אחרי שהאוטובוס הגיע, לדעתי אחרי 17:00, הצלחנו לחזור למלון. החלטנו לא לצאת יותר מהחדר לעולם, או לפחות עד שנצטרך לנסוע ליעד הבא. באותו לילה ירדתי שוב להמר, הפעם אחרי שהבנתי שצריך לחפש את השולחנות עם המינימום הנמוך יותר (שהיו באופן צפוי גם העמוסים ביותר). הפעם הייתי מחושב יותר, ובשלב מסוים אפילו הייתי מורווח. טקסנית שיכורה שהתיישבה לידי טענה שאני גונב לה את כל הקלפים שהיא צריכה (בחברות, כמובן. כולם חברים כשיושבים בשולחן). היא גם הצליחה להפסיד 100 דולר בתוך כעשר דקות. לא נראה שזה הטריד אותה. אני החלטתי שאפסיק ברגע שארוויח 80 דולר או אפסיד הכל או שתגיע השעה שתיים בלילה. הרווחתי 70 דולר וכבר ראיתי איך אני מכה את הקזינו שוק על ירך. אבל אז תוך כמה סיבובים הצלחתי להפסיד את הכל והשעה שתיים גם התקרבה, אז נפרדתי מהקזינו כידידים ועליתי לישון. הנה המעט שנותר:

מ-וגאס הביתה – דרך בייקרספילד – נסיעת לילה מאתגרת – 280 מייל, 4 ומשהו שעות נסיעה (נטו)

ואז החלטנו לדלג הביתה בשני מאמצים. הדרך הביתה נטו אמורה הייתה לקחת קצת יותר מ-8 שעות. ידענו שזו לא באמת חלופה ריאלית, אז החלטנו לצאת מוגאס בלילה, בשעה שבה סביר שהילדים יירדמו ואז לנסוע במשך כמה שעות עד לנקודת אמצע. וביום אחרי זה – לדלג את שארית הדרך.

אז את היום האחרון בוגאס בילינו בקפיצה קצרה למלון אחר בוגאס (באוטו הפעם) שמצטיין בהופעות קרקס חינמיות לילדים. במקביל להופעות הקרקס יש גם המון משחקי יריד (לקלוע לסל, לפוצץ בלון וכאלה). בקיצור – רעש בדציבלים בלתי נסבלים, תחושה של מדגרת חיידקים רוטטת ועוד כמה סופרלטיבים שאני אחסוך מכם. לילדים היה נהדר. אייל צפה בשלוש הופעות קרקס רצופות (כל אחת רבע שעה) ושני נרדמה בעגלה.

קרוב לשש בערב יצאנו לדרך. גילינו שהפקקים ביציאה מוגאס הם משהו נפלא במיוחד. במשך כשעה וחצי התקדמנו מרחק מזערי מאד. בשלב מסוים הנסיעה קצת השתחררה ואז נתקעה מייד שוב. אחרי עצירה קצרה לאוכל, הילדים התחילו להראות סימני הירדמות. אייל נרדם ראשון, שני עוד נשאה נאומים עד שקרסה תחתיה. הוייז שוב עזר לנו להיחלץ ממספר פקקים ולבסוף הגענו לכביש שעליו היינו צריכים להמשיך עד לבייקרספילד. יערה גם נשענה לאחור ועצמה עיניים ואני החלטתי שסופסוף הגיע הזמן לשמוע קצת מוזיקה שאני אוהב (עם כל הכבוד לענן על מקל, זרעים של מסטיק והופ ילדות ישראלית – כמה אפשר?!). כמובן שהווליום היה צריך להיות לא יותר מלחישה, אחרת שני הייתה מתחילה לזוע באי נוחות מופגנת. זוכרים את ההערה שלי לעיל לגבי כבישים חשוכים? אז פה זה באמת היה מאתגר. בשלב מסוים גיליתי שמה שחשבתי שהוא שלט פרסומת גדול הוא למעשה משאית, פיתולים מעניינים הגיחו פה ושם, שלטים שמתריעים על רוחות צד ושיפועים, וכל זה בלי לדעת ממש לאן אני נוסע. לפעמים הייתי מאתר מכונית לפניי ואז מחליט שאנסה לנסוע קצת מאחוריה, בשביל לעקוב אחרי האורות שלה, אבל שוב, נאלצתי לגלות שתליתי תקוות במחזיר אור שהיה מצוי על מעקה הבטיחות (לא עקבתי אחריו, אל חשש). לפחות היה קצת שקט באוטו, למעט השירים ששמתי לעצמי, שהיוו מעין משחק מורכב של תו השעה, כי הם היו חלשים כל כך, שהייתי יכול לשמוע רק את הבס, או רק את הליווי ואז הייתי צריך לנחש מה אני שומע. אחרי לא מעט שעות, באיזור אחת בלילה, הגענו למלון. ההתארגנויות גרמו לילדים לחשוב שמדובר בבוקר, ולכן בילינו עוד שעה ומשהו לשכנע אותם שעכשיו זה זמן מצוין להירדם.

בייקרספילד – אלבני – כ-280 מייל, כ-4 שעות (נטו)

פה באמת אין משהו מיוחד לספר. כבר רצינו לחזור הביתה, מושג שקיבל משמעות קצת אחרת. הבית הרחק מהבית שלנו פתאום נהיה נקודת האחיזה שלנו, המקום המוכר. אפילו אייל, ברגעים שנמאס לו, אמר שהוא רוצה לחזור לכפר, ולא לישראל, למשל. אז זהו. סיימנו את טיול החורף הגדול שלנו. זה שחצי מאיתנו פיתחו הצטננות אלימה יומיים אחר כך, זה כבר נושא לסיפור אחר.

שיר השבוע?

אמנם פוסט ארוך בצורה בלתי רגילה, אבל חייבים לסיים בשיר, לא?

אז בקצרה – אחרי תקופת לימודים ארוכה וקשה, ותקופת טיול קשה לא פחות, חזרנו הביתה ולפתע פתאום לא היו לי 30 עמודים לקרוא מיום ליום, לא היו ניירות עמדה להגיש או סתם מטלות מעצבנות אחרות. כמו כל אדם אחר במצבי, פניתי מייד לצפייה מרוכזת בסדרת טלוויזיה. בזמנו אהבתי מאד את "המגן" (סוג של שוטר מושחת, כנופיות בלוס אנג'לס – מאד אינטנסיבי ומותח). ראיתי רק שלוש עונות כשהתכנית שודרה בארץ והחלטתי שזה זמן טוב להשלים פערים מהתחלה.  אז התחלתי בצפייה מרוכזת באינטרנט, ולפני שהלימודים התחילו, הספקתי לדחוס עונה וחצי. בתחילת העונה השנייה יש סצינה מאד חזקה, שברקע שלה מתנגן שיר בספרדית. בזמנו, כלומר, לפני יותר מעשר שנים, ניסיתי למצוא איזה שיר זה. אבל, אז האינטרנט עוד היה בחיתוליו ועם השנים ויתרתי על הניסיון לאתר את השיר. הפעם, כשראיתי שוב את הקטע הזה בפרק, הפעלתי את השזאם ומייד שם השיר והמבצע הופיעו. אחרי זה בדקתי האם גם חיפוש רגיל היה נושא פרי הפעם וכמובן שויקיפדיה מכילה מידע מפורט על כל פרק, כולל פסקול וכו'. לסיכום הנושא, מאחר שמדובר בשיר שחיפשתי המון שנים וסופסוף מצאתי, נראה לי שמגיע לו מקום של כבוד. אין לי מושג מה המילים אומרות, דרך אגב, אז אני מקווה שזה לא משהו פוגעני (לפחות לפי גוגל טרנסלייט, נראה שזה בסדר).

ולטובת הקורא לירון (מקווה שאתה עדיין כאן) – בהמשך לפוסט על גניבות מוזיקליות, האם הנעימה שמתחילה ב-4:50 מזכירה לך שיר אחר?

ועוד משהו קטן – לא נעים לי שכתבתי כל כך הרבה, אז אשמח אם גם אתם תכתבו משהו. תגובות תתקבלנה בברכה (למעט ביקורת על כמות הסוגריים בפוסט).