מסך הכסף

שוב שלום,

הפעם אני מנסה לעמוד בקצב של עצמי ולפרסם עוד פוסט, גם אם ללא אירועים מיוחדים והרבה יותר פילוסופי מהרגיל.

נתחיל דווקא בחדשות טובות – בסקר שנערך לאחרונה, ברקלי נבחרה במקום ה-3 מבין הערים שהכי טוב לחיות בהן בארצות הברית! (מאד מוזר. בהתחלה היא הייתה במקום השישי, ואז הקישור נעלם ופתאום היא קפצה שלושה מקומות למעלה. קונספירציה? לא ניתן לשלול זאת). אני מניח שאני אמור לחוש גאוות יחידה מטופשת (זה לא כאילו תרמתי במשהו לבחירה). החדשות הפחות טובות – אחת מהסיבות העיקריות שהיא נבחרה למקום הזה, היא הסצינה הקולינרית העשירה והמגוונת שקיימת פה. יש פה איזור שלם שנקרא Gourmet Ghetto, שמרכז בתוכו מסעדות שוות במיוחד. למה זה החדשות הפחות טובות? כי השבוע אכלתי סבווי לארוחת צהריים. כן. בדרך כלל אני כמעט ולא אוכל צהריים בחוץ (מערכת גמישה, נכונות להכין סנדוויצ'ים בבית, ניסיון מטופש לחסוך בכסף), אבל בפעם האחת שאני כן אוכל בחוץ – סבווי? בואו נגיד ככה, אני מניח שסבווי יכולתי לאכול גם בעיר שמדורגת הרבה יותר נמוך במדד.

ובפינת "פוליטיקה מהעולם" (הבטחתי שאני לא אכתוב על פוליטיקה, אבל התכוונתי לפוליטיקה ישראלית, אז זה בסדר). למרות שאנחנו בקושי מסיימים חודש ראשון של לימודים, כבר התחילו התכניות איך להנציח את השנה המופלאה והטובה בחיינו שתעבור עלינו בברקלי (זה באמת מטריד. כל מי שמדברים איתו, בייחוד בוגרי התכנית של שנה שעברה, טורחים לציין שאנחנו עומדים בפני השנה המופלאה בחיינו. אני מודה, זה מפעיל עליך לחץ במידה מסוימת. אם אתה מרגיש שאתה לא נהנה כפי שלא נהנית בחייך – אולי אתה לא בסדר? מה אתה מפספס? ביום האוריינטציה בתחילת השנה, הפרופסור שאחראי על התארים המתקדמים אמר שעבור 95% מאיתנו זו תהיה השנה הכי טובה בחיינו. התאפקתי לא להרים את היד ולשאול מה קורה ל-5% האחרים. פולני, מה לעשות?). חזרה לעניין – באופן מפתיע, מסתבר שהקונספט של חולצות סוף מסלול הגיע גם לחו"ל, ואחד הסטודנטים (שאינו ישראלי) הציע להכין חולצה עם כיתוב של ברקלי, כשהכיתוב יורכב משמות המדינות מהן מגיעים הסטודנטים. רעיון יפה והעיצוב שהוא הציע היה ממש נחמד. בהתחלה הייתה מעין התכתבות מבודחת כשהסטודנטים היפנים ביקשו להגדיל את הכיתוב של "יפן", כי הם הרבה סטודנטים ואין ייצוג הולם לזה בגודל האותיות. משעשע. אבל אחרי זה העניינים הפכו להיות קצת פחות משעשעים. מסתבר שכמה סטודנטים סיניים ניגשו לבחור שערך את החולצה וביקשו ממנו שיסיר את "טאיוואן", כי הם לא מדינה. אאוץ'. אני לא אסביר כאן את המורכבות הפוליטית של המצב (מאחר שאני ממש לא מתיימר להבין מספיק בשביל להסביר), מי שמעוניין, תמיד יכול לפנות לחבריי המצוינים בויקיפדיה (היי! זה לא מאמר משפטי כאן. אני יכול להפנות לויקיפדיה אם בא לי). אני רק יכול לציין שאצלנו זה די הוציא את החשק לעשות את החולצה. והנה הליכה על חבל דק של פוליטיקה ישראלית – נניח שהיה סטודנט מרמאללה בתכנית ועל החולצה הייתה מופיעה "פלסטין"? אני לא מסגיר את דעתי האישית (בעיקר כי אני בטוח שבין הקוראים יש כאלה שאומרים שאין כאן שאלה בכלל, אבל הם משני צידי המתרס), אז כל אחד מוזמן לעשות חושבים עם עצמו. מי שרוצה להביע דעה, דרך אגב, מוזמן גם במייל וגם כאן.

בחוויות לימודים (כי פטור בלא כלום אי אפשר) – השבוע סופסוף נשמע המשפט המפחיד מכל –  "Mr. Ber?" אמנם המרצה הצליחה לבטא את זה בצורה שממנה השתמע שאני קזחי (זה לא כזה מסובך! רק צריך להגיד "ברקלי" עם קפד זנבו קצר), אבל הבנתי שזה אני. אז אמנם זו לא הייתה שאלה מאד קשה, אבל עניתי באופן משביע רצון (ובאנגלית! למרבה הפלא….) ואפשר להכתיר את טבילת האש הראשונה בהצלחה.

בנוסף, הצטרפתי לביטאון המשפט והטכנולוגיה של ברקלי (שהוא המוביל בתחומו והכי ותיק והכי מצוטט ועוד משפטי גאוות יחידה שטרחו להחדיר בנו בזמן ארוחת הצהריים שנועדה לפתות אותנו להצטרף לביטאון. דרך אגב – זו תופעה מדהימה. סטודנטים כאן עטים על כל ארוחת צהריים/ערב/בירה שהם יכולים להשיג. זה כנראה קשור לעובדה שרבים מהם כאן בזכות הלוואות סטודנטים, אותן הם יצטרכו להחזיר במשך רוב חייהם הבוגרים, אבל זו תופעה מעניינת. דרך אגב – מי שרוצה לשמוע ניתוח משעשע ומעניין על הנושא של הלוואות סטודנטים יכול לבדוק את הקישור הבא – אני ממליץ, אבל צריך לפנות לזה לפחות רבע שעה. תאמינו לי, זה ממש שווה את זה).

ביום שישי נערך המפגש הראשון, שבו אתה מגלה לאיזה צוות שובצת. באופן מפתיע, ובהתאם לאחת מההעדפות שלי, שובצתי לצוות הבלוג של הביטאון (אז צפו לקישורים באנגלית של פוסטים קצרים על משפט וטכנולוגיה שאני מקווה להצליח לכתוב השנה). חוץ מזה, נשלחנו למשחק של "חפש את המטמון" ברחבי הקמפוס (מצא את הדובי הקטן ביותר, מצא את המקום שבו נשיא בית המשפט העליון שכב פעם על הדשא ועיין בעיתון וכו'). היה משעשע ובזכות המוטיבציה הבלתי נדלית של הקבוצה שלי, אפילו הגענו למקום הראשון (זכיתי במחק בצורה של אייפון, נא לרסן את ההתלהבות). את הסיום אתם יכולים לנחש לבד – אוכל ושתייה, אבל בלי אלכוהול. עוד פרט מעניין לבוגרי ביטאונים ישראליים – זה עולה כסף! בשביל להיות חבר בביטאון באוניברסיטה, אתה צריך לשלם סכום של 40$ לסימסטר! זה קצת מדהים, בהתחשב בשכר הלימוד שנדרש מסטודנטים כאן (כל קבוצה הייתה צריכה לבחור לעצמה שם, ומאחר שהיינו קבוצה די הטרוגנית, ניסינו למצוא מכנה משותף לכולם. השם שנבחר בסוף לקבוצה היה Massive debt).

וקצת תחזית לשבוע הבא: משפחה מגיעה! יערה והילדים ינחתו (לאחר 16 שעות וקונקשן אחד בלבד) והחיים האמיתיים כאן בקליפורניה יתחילו. הגעגועים יחד עם החשש מההתאקלמות בהחלט נמצאים במוקד הימים הקרובים ואני מחזיק אצבעות לקליטה מהירה (בסך הכל נחמד פה, לא? כולם מחייכים, יש נוף יפה, הבית מוכן – בואו נהיה אופטימיים). עדכונים בהמשך, ככל שהזמן יותיר, עם שני ילדים שמתרוצצים פה (שער אחד למדרגות כבר הותקן  – לא מאמינים? הנה תמונה).

ועכשיו לשיר השבוע – אני מתנצל מראש, זה יהיה עצוב מהרגיל ויכלול קצת מחשבות על קולנוע, אז מי שרוצה לשמור על מצב רוח טוב, מוזמן להפסיק לקרוא עכשיו.

את השיר השבוע אני מקדיש לאיש יקר, שהיה רופא המשפחה שלי בערך מאז שהייתי בן 12 (בניכוי שנות הצבא, כמובן). השבוע, באופן די מפתיע, בשיחת סקייפ סטנדרטית עם הארץ, הודיעו לי שהוא נפטר. אני חושב, בלי צניעות מזויפת, שהייתי צעיר המטופלים שלו. בואו נגיד ככה, כשבאתר של קופת החולים מצוין שהרופא דובר גם אידיש, אתה מבין שקהל היעד הוא לא בדיוק ילדי אור הירח. ובאמת, ברוח השפה, אני חושב שההגדרה הכי טובה עבורו היא "מענטש", כי באידיש הכל נשמע יותר טוב. התרגום המילולי לדעתי, הוא "בנאדם" (ויתקנו אותי שני דוברי האידיש מבין קוראי הבלוג). אבל התרגום הלא מילולי הוא הרבה יותר עמוק ומשמעותי. לא רק בנאדם במובן הבסיסי של התקיימות אלא איש של אנשים. תמיד כשהייתי בא אליו הוא היה מתעניין, שואל מה שלום ההורים, אפילו נותן עצות לחיים פה ושם. האמת, שאני מרגיש שכל מה שאמשיך לכתוב רק יחטא לאמת, כי תמיד כשקוראים מעין "הספדים" כאלו, יש מן נימה אפולוגטית של המספיד: "על כולם אומרים שהם היו מיוחדים, אבל הוא! הוא היה ממש מיוחד". כל אחד מיוחד הרי בדרכו, לא? לא זוכר מי אמר לי פעם (או שקראתי באיזה מקום) שאולי לא נזכור מה אנשים אמרו ומה אנשים עשו, אבל תמיד נזכור איך הם גרמו לנו להרגיש. אז הרופא שלי גרם לי להרגיש בידיים טובות ומשפחתיות. וזה המון. אז נוח בשלום על משכבך, ד"ר קנכט. הרווחת את המקום שלך בגן עדן ביושר.

ושיר השבוע, בכל זאת. אז מאחר שהבשורה על הפטירה הלא צפויה השרתה עליי עגמומיות מסוימת, הרגשתי צורך לשמוע כמה שירים עגמומיים יותר (זו שאלה מעניינת דרך אגב, שאני בטוח שחוקרי פסיכולוגיה/סוציולוגיה עוד יקדישו לה מאמרים יום אחד. איזה שירים אתה מעדיף לשמוע בזמן עגמומיות – שמחים או עצובים? ומה זה אומר?). בין היתר, קפץ לי לראש השיר הזה של איימי מאן. החלטתי שבגלל הכותרת שלו, שמאד מתאימה לעולם הרפואה, הוא ייכנס לפלייליסט השבועי. וזו הזדמנות מצוינת לדבר גם קצת על קולנוע, כמו שהבטחתי אי שם, הרחק הרחק, בפוסט הראשון. אז השיר הזה לקוח מהפסקול של הסרט "מגנוליה". כמעט כל השירים בסרט הזה נכתבו ובוצעו על ידי איימי מאן, ומשפטים מסוימים מהשירים אפילו מופיעים בדיאלוגים בסרט.  אני זוכר שבפעם הראשונה שראיתי את הסרט הזה, בערך בגיל 21, הוא פשוט הימם אותי. זה נשמע כמו מילה גדולה לסרט, אבל יש בסרט הזה משהו מאד מכשף. הוא מורכב מכמה וכמה סיפורים שקשורים לזה לזה, עם הרבה התייחסות ליחסי הורים-ילדים, צירופי מקרים בלתי אפשריים, אהבות לא ממומשות, התמודדות עם העבר ועוד. לא ראיתם את הסרט? חבל. פנו לעצמכם שלוש שעות(!) ולכו על זה. תאמינו לי, זה שווה את זה. לא בא לכם שלוש שעות? (ולהאשים אותי אחר כך שבזבזתי לכם את הזמן?) תראו את טום קרוז בשתיים וחצי דקות של אחד מתפקידיו הגדולים.

עזבו את ג'רי מגוויר, עזבו את נולד בארבעה ביולי – זה התפקיד שעליו הוא היה צריך לקבל את האוסקר. הוא משחק מה שנקרא בישראל "אמן פיתוי". גבר שמלמד גברים איך להתחיל עם נשים. סליחה, איך להשיג נשים, במובן הכי "מגעיל" של המילה – הסדנה שלו נקראת Seduce and destroy. לא בדיוק גבר שאוהב נשים. הקטע הזה מצוין, אבל אם אתם באמת רוצים לראות איך דמות מתגלה, מתפתחת, מפתחת רבדים ואיך שחקן עושה עבודה בלגרום לך להרגיש שאתה מכיר ומבין את מי שיש על המסך, יותר טוב ממה שאתה מכיר את עצמך – תראו את הסרט. משפט נפלא שרוברט מקי, מחבר הספר "סיפור" אמר פעם על דמויות בסרטים: "אני מכיר אותן טוב יותר משאני מכיר את עצמי. ריק מ"קזבלנקה" תמיד יהיה ריק מ"קזבלנקה". אני קצת מוטל בספק".

קצת בדומה למה שכתבתי לעיל על אנשים – גם מסרטים אני זוכר איך הם גרמו לי להרגיש. מישהו פעם אמר שסרטים הם, בסך הכל, מניפולציה. אתה נכנס לאולם קולנוע (או יושב בבית) ומתחיל לראות סרט. שום דבר לא באמת קורה לך. אתה עדיין נמצא באותה נקודה. אבל, בכל זאת, אתה מתרגש, אתה נמתח, אתה חרד, אתה נעצב – מה שאתה רואה על המסך משפיע עליך, אפילו שזה לא באמת קורה לך. הסרט הזה גרם לי לחשוב, להקשיב לפסקול שלו שוב ושוב, לרצות לדבר עליו עם אנשים אחרים. אני לא ארחיב על הניתוחים והמשמעויות של הסרט, כי מאלו יש ממש הרבה, אבל נזכרתי במשפט אחד מהסרט שנחרת לי בזיכרון עד היום (ובכל זאת….כמעט 15 שנה, לא?). באנגלית זה נשמע יותר טוב: “We may be through with the past, but the past ain’t through with us". מעין – אתה יכול לברוח, אבל לא להסתתר. העבר שלך ימשיך לבוא איתך חשבון. למה דווקא המשפט הזה? אין לי הסבר ממש טוב, אבל אני חושב שכמעט כל אחד מאיתנו יכול לחשוב על העבר שלו להבין שהוא אולי סיים עם העבר שלו, אבל העבר שלו לא סיים איתו. דרמטי קצת, אבל נכון ברובו.
בקיצור, אחרי הרבה מילים על הסרט, רק נותר לי שוב להמליץ לכם ללכת לראות אותו (עם אזהרה שייתכן ולא תאהבו אותו) ולהשאיר אתכם עם השיר המקסים הזה של איימי מאן. אמנם מרגיש קצת עצוב, אבל בסך הכל היא מבקשת ממישהו ספציפי שיציל אותה מהאנשים המוזרים האלו שחושדים שהם לעולם לא יהיו מסוגלים לאהוב אף אחד. מקווה שאתם לא מאלה: או שכבר מצאתם או שעוד לא התייאשתם מלחפש. ובנימה חצי מהורהרת זו – נתראה בפוסט הבא.

Paradox Lost

אז לא לקח לי הרבה זמן וכבר לא הצלחתי לעמוד בקצב שקבעתי לעצמי, של פוסט לשבוע. מצד שני, אם אני לא רוצה להפוך לבלוג של "כתבנו מדווח מהשטח", כנראה שאני צריך לצבור קצת יותר חוויות מאשר לתאר איך אני הולך לישון מאוחר כי אני קורא ממש הרבה.

אז השבוע פוסט קצת שונה – קצת יותר מחשבות והרהורים, קצת פחות יומן מסע. מתנצל מראש אם יצא קצת מבולבל, אבל החלטתי לתת צ'אנס גם לזרם התודעה .כפיצוי – יותר תמונות. ובתור התחלה – כיתוב שהיה בשמיים ולא הצלחתי לפענח. בין הפותרים נכונה תוגרל האפשרות לישון על הספה שלי (בתוקף עד מאי 2015. אין כפל מבצעים. אני רשאי לשנות את התנאים בכל עת וללא הודעה מוקדמת).

כמו שהשתמע מהאמור לעיל, הלימודים נכנסו להילוך גבוה. בשבוע הראשון ה"אמיתי" של הלימודים כשכתבתי שעכשיו זה אמיתי והנה קוראים ושואלים שאלות והכל – זה היה עדיין כשמרצה אחת שלי הייתה בתחרות אופניים של חובבים בסלובניה (או בלקן אחר). אז היא חזרה (קטפה את המקום הראשון לקבוצת הגיל והמקום השלישי הכללי או להיפך) ועכשיו נהיה מעניין באמת (כי היא גם קטפה את פרס ה"אלוהים אדירים! כמה צריך לקרוא לשיעור הבא?!"). בפעם הראשונה זכיתי לראות את הקטע הזה שבו המרצה בוחרת שם אקראי ומבקשת ממנו לתאר את העובדות במקרה מסוים ואת דעתו בעניין. זה היה מדהים. כאילו גל הדף עבר בכיתה ויכולת לראות את כל התלמידים מתכווצים אינסטינקטיבית במקום. הבחורה שישבה לפניי ביום רביעי, עברה כמה שורות אחורה ביום חמישי. שאלתי אותה מה קרה, והיא אמרה שהיא מנסה להימנע מליצור קשר עין עם המרצה.

יש משפט כזה בארץ, שכשגבר הולך למילואים ועולה על מדי ב', הוא מייד נהיה עייף, רעב וחרמן. אני חושב שיש הרבה דמיון לגבי מה שקורה כשאתה מכניס אנשים למסגרת של כיתה. לומדים איתי שופטים ואנשים שהיו עוזרים לנשיאי המדינה שלהם ואנשים עם קורות חיים מרשימים מאד – אבל ברגע שהם במסגרת לימודים, הם מתלוננים על כמויות הקריאה ומסתתרים כשהמרצה מחפשת מתנדבים לענות על עוד שאלה מעניינת. אז עכשיו יש לימודים ממש ואני מוצא את עצמי רודף אחרי עצמי במאמץ לקרוא הכל (ובקורס מסוים קורא את סיכומי פסקי הדין של ויקיפדיה. אל תגלו למרצה. ודרך אגב – הויקיפדים עושים עבודה לא רעה בכלל).

ועכשיו – לדברים יותר אישיים. יש המון דברים לעשות כאן. המון. וזה עוד רק בברקלי. אסור לשכוח שסן פרנסיסקו, שנחשבת למקום נפלא ומקסים וכל זה, נמצאת במרחק יריקה מכאן (למרות שזה קצת מטעה. כי באוטו זה באמת לוקח עשרים ומשהו דקות. אבל אז, לך תחפש חנייה בחמישים דולר ליום ותאכל פקקים שיהפכו את הנסיעה לשעה וחצי. אז אתה לוקח אוטובוס לרכבת התחתית ומחליף באמצע ויורד בתחנה שממנה רק הולכים רבע שעה וכו').

אז רק בברקלי יש מסעדות ומקומות והרבה דברים שעושים חברים לכיתה. וסן פרנסיסקו…טוב, שם יש עוד פי עשר דברים לעשות. ובכל קליפורניה – אין מה להרחיב את הדיבור, נכון?

וכאן יש את פרדוקס ה"מגורים לצורך לימודים" – אתה לא תייר, אבל הזמן שלך פה בכל זאת קצוב. כשאתה תייר, אתה יודע שיש לך מסגרת זמן מצומצמת. אז אתה עושה את כל הדברים התיירותיים ועולה על האוטובוס האדום ולוקח סיור מודרך פה ועוד לונלי פלנט שם. אז אתה מספיק הרבה, מסיים כל יום עם הלשון בחוץ, יש לך איזה שתיים-שלוש (חמש מאות) תמונות למזכרת ושלום על ישראל.
כשאתה תושב, אתה מתייחס לדברים האלה בזלזול מסוים. האוטובוס האדום? לתיירים (בבוז). האזור הזה? תיירותי לגמרי! יקר יותר ומי שמבין באמת קונה רק ברחוב הזה ולא שם, כי זה זול בשני סנטים. אתם מבינים את הרעיון, נכון?

אבל הפרדוקס הוא שבסוף, בתור "תושב" אתה לא באמת עושה את הדברים התיירותיים. הדוגמה הכי טובה להמחשה היא למי שנפגש עם החבר'ה של תגלית בישראל. הם מספרים לך על כל המקומות שהם היו בהם בישראל ואז אתה מבין שאתה, שגרת כל חייך בישראל (ובגבעתיים), אף פעם לא היית במקומות האלה. אז יש לי איפשהו מן חשש כזה שנגיד לעצמנו: "טוב, אנחנו פה להרבה זמן, אנחנו לא תיירים שחייבים להספיק הכל  ממש עכשיו". האדישות זאת עלולה להוביל אותנו לשנה הבאה כשאנחנו נגיע להכרה שראינו רק את הדרך מהבית לגן של אייל, לאוניברסיטה וחזרה (ואולי נאכל במסעדה המקסיקנית בברקלי שיש לה 15 סוגי סלסה שונים!).
יש לי מן תסריט אימה כזה בראש, שאני חוזר לישראל ומישהו אומר לי: "טוב, אני בסן פרנסיסקו שבוע הבא. על מה אתה ממליץ?" ואני אצטרך להגיד לו "חכה רגע" ואחפש מהר בגוגל המלצות (בעצם, פה מחפשים רק ב-Yelp, אז לפחות אני אוכל להפנות אותו לשם וזה יראה שאני מקומי לשעבר).

בקיצור – אני מאד חושש מהחלק הזה של "מיצוי" החוויה. מצד אחד – חוויה אקדמית (שעליה הרחבתי כבר בפעם שעברה, אז אני אנסה לשקם את התדמית שלי עכשיו). מצד שני – חוויה חברתית – חבורת אנשים חכמים, נחמדים שרוצים לעשות המון דברים ביחד (אני מודה שעוד לא השתלבתי באף קבוצה חברתית ספציפית. אני מצטרף מדי פעם לכאלו ואחרים ואז מאד נחמד, אבל אין לי "חבורה" במלעיל). מצד שלישי – חוויה משפחתית. הרבה חששות גם כאן. יערה והילדים עוד לא הגיעו. חוץ מגורם הגעגועים (שהולך ומתגבר) יש גם את החששות של "איך הם יתאקלמו?" "כמה זמן ייקח להם להבין שזו המציאות החדשה?" "כמה הם יתגעגעו?" "כמה אני אתגעגע?" (השאלה האחרונה לא קשורה ליערה ולילדים, אבל מטרידה לא פחות). יש פה מלאכת איזון עדינה מאד, וכרגיל, חייבים לתעדף. זה מאד מתחדד בתואר כמו זה, כי הוא שנה (אקדמית) אחת בלבד וזו תקופה מאד קצרה. כרגע אני עוד במצב יחסית נוח – המשפחה עוד לא כאן, אז אני מאד חופשי, יחסית. כרגע אני צריך לאזן רק בין לימודים לבין אירועים חברתיים. עוד שבוע וקצת זה יהפוך למשולש של לימודים – משפחה – אירועים חברתיים ואז אני מעריך שהמשפחה והלימודים יקבלו את הבכורה. אז מצד אחד – אני נורא מתגעגע ומחכה כבר לאיחוד משפחות. מצד שני – אני מאד חושש לגבי איך לשלב בין כל הדברים. בעיקר כי אני מאד רוצה שזו תהיה חוויה משפחתית מעולה (אחרת, מה עשינו בזה?)

והשבוע, בגלל שאני מרגיש שיש לי פחות מה לכתוב, אני אשתף בדברים שהם לא רק חוויות "אמיתיות". לפני כמה ימים עברתי מבחן תיאוריה וכעת אני מחזיק רישיון זמני אמיתי במדינת קליפורניה. הידד! אני רק צריך לתקן את הטעות בתאריך הלידה (יומיים קדימה, לא דרמטי) ולעשות מבחן מעשי (טסט), ואז אקבל רישיון קבוע (תיכף תבינו למה זה אישי, ולא חוויתי). חוץ מהעובדה ששכחתי להדפיס בבית את הטופס שמעיד על זה שאני שוהה באופן חוקי בארה"ב, כל התהליך עבר ללא אירועים מיוחדים (למי שעושה מבחן תיאוריה בקליפורניה – התשובה היא תמיד, תמיד, לתת זכות קדימה להולכי רגל). בגלל שהייתי מושפע ממבחן הנהיגה ומהיעדר המשפחה כאן, נזכרתי בסרטון בטיחות בדרכים הטוב ביותר שראיתי אי פעם. בניגוד לסרטונים אחרים, שמנסים לזעזע אותך עם תמונות של תאונות ריאלסטיות, הסרטון הזה עושה משהו אחר לגמרי. זה מאד קצר ומאד יעיל (ואם יורשה לי וידוי אישי לרגע, ואל תחשבו עליי פחות – אני לא מסוגל לראות את הסרטון הזה בלי להזיל דמעה. אמיתית. וראיתי אותו בטח עשרות פעמים). אז סליחה על הרגשנות, אבל כשראיתי אותו (שוב), אמרתי לעצמי שאם כבר יש לי בלוג, אז אני אשתף גם את זה.

 

חוץ מזה, לא שכחתי את פינתנו – "רולי משתלב בחברה האמריקנית". השבוע קניתי בפעם הראשונה משהו מקרייגיליסט. אם הבנתי נכון,  כל עניין הקרייגליסט התחיל כאן, באזור המפרץ ומאד פופלרי כאן (בתכל'ס – מעין "יד 2" מאד מבולגן ולא נוח לשימוש). הבעיה היא שאני שמעתי סיפורי אימה על "רוצח קרייגליסט" (יש אחד כזה) ובתור ישראלי פרנואידי אני מאד לחוץ באופן כללי. אני רציתי לקנות פסנתר חשמלי והצצתי במודעות. גיליתי עסקה ממש טובה והחלטתי ללכת על זה. מייד סימסתי לבן הדוד את פרטי המיקום שלי והנחיתי אותו שאם אני לא מתקשר עד 19:30, שיקרא לשירותי החירום. למרבה המזל, מדובר היה בבחור מאד נחמד שהיה בעל זקן עבות וחולצה צמודה של סופרמן (שלא מאד החמיאה לגזרה הכללית שלו), כך שניצלתי בנס. אני לא סופר מרוצה מהרכישה, אבל המחיר היה טוב, והצלחתי לחזור בחיים, אז בשורה התחתונה אני מסכם את זה כהצלחה.

אתמול הייתי בסיור עם עוד כמה חברים מהלימודים באלקטרז. זה די נחמד – לוקחים סירה שמפליגה במשך כ-10 דקות עד לאי ומשם יש נוף די מקסים של העיר. הכרתי עוד כמה אנשים נחמדים (כולל בחור ששמע שאני מישראל ואמר שהוא הכי מסוכן בשבילי, כי הוא גרמני וההורים שלו איראנים. באופן אירוני, הוא אחד האנשים הכי נחמדים שפגשתי עד עכשיו). לא אשעמם אתכם בסיפורים על הכלא, כי רובם גם די מוכרים, אבל הנה כמה תמונות.

מה שהיה באמת נחמד בסוף הסיור, הייתה המסעדה שהלכנו אליה. הגענו בתזמון מצוין, אז הושיבו אותנו במן חדר פרטי, שכלל רק עוד שני שולחנות, עם נוף נחמד למפרץ. אבל! הדבר הכי טוב היה שהמסעדה מגישה מה שנקרא Clam Chowder  בתוך קערה שעשויה מלחם. כשהייתי בן 12 נסעתי עם ההורים שלי לטיול בר מצווה בארה"ב. בין היתר, היינו במדינת וושינגטון, שידועה בנזיד שלה. בכל מקום שהיינו בו, הזמנתי תמיד את אותה מנה ותמיד נהניתי מאד. חיכיתי בסבלנות את כל השנים האלו בשביל לטעום שוב את המנה הזו בדיוק (טוב, אני קצת מרמה. כי לפני כמה שנים פתחו בנמל ת"א מקום שהגיש משהו מאד דומה והלכתי עם יערה. זה היה דומה, מאד, אבל לא בדיוק אותו דבר). אז הנה תמונה שמעידה שאם אתה רוצה משהו מספיק, בסוף הוא מגיע אליך, גם אם זה בדרך שלא חשבת עליה בכלל. מצ"ב תמונה, לקטני האמונה.

ובלי קשר לכלום – הנה תמונה של זחל שהיה ליד הדלת של הבית שלי. הוא נראה מאד נחוש, אז צילמתי אותו.

ולשיר השבוע: כרגיל, שיר שאומר לי הרבה, ופחות לאוזן הממוצעת. הקרדיט, דרך אגב, על הגילוי של השיר הזה, הולך ללירון היקר, שיודע בדיוק מיהו, גם אם אני לא כותב שם משפחה (למרות שאני בעיקר קורא לו בשם המשפחה שלו). אצלי, זה מסוג השירים שהייתי זקוק לכמה שמיעות בשביל להתאהב בהם. אבל, ברגע שזה קרה, התאהבתי ממש ושמעתי אותו שוב ושוב. תנו לזה גם כמה פעמים, תאמינו לי, זה שווה. הייתי רוצה לפרט יותר על המשמעות של השיר הזה עבורי, אבל מאחר שאני כותב את הבלוג הזה תחת שמי המלא, אני קצת חושש. אני רק אגיד שהשיר הזה פגש אותי בתקופה קצת (הרבה) מבאסת בחיי, כשהייתי במקום שלא התאים לי. באותו זמן למדתי תסריטאות בתור תחביב וכל התסריטים שכתבתי היו על "אנשים שלא נמצאים במקום שלהם". זו הייתה ההגדרה הכי טובה שהצלחתי למצוא למצב שלי. בסופו של דבר, אני חושב שזו הבעיה של רוב האנשים הלא מאושרים/מסופקים וכו' (כמובן, חוץ מבריאות וצרות "אמיתיות" אחרות – להיות "לא במקום"). אז אני הייתי מאד "לא במקום" במשך תקופה לא קצרה וזה היה קשה מאד. התחלתי לחשוב שאולי אין לי מקום בכלל, ואני צריך לשנות את כל מה ומי שאני (או מי ומה שחשבתי שאני). אני רק ארגיע אתכם שהנושא הזה נפתר יחסית, אבל עוד לפני זה, במהלך אותה תקופה, נקלעתי לנסיעה ארוכה באוטובוס. שמתי את השיר הזה, ואזניות שמבטלות את הרעש החיצוני, ויכולתי לראות שדות ירוקים דרך החלון של האוטובוס. זה נשמע קצת מוזר בדיעבד, כי זה לא שהייתי בארץ רחוקה, או במקום אחר מהותית, אבל השיר הזה, יחד עם המראות של הטבע בחוץ, אותתו לי ביחד: "אתה לא במקום הנכון". השם של השיר הוא Fugitive Motel. מלון של נמלטים. הרגשתי בדיוק ככה. כאילו אני חייב לברוח וללכת למקום אחר. בסוף עשיתי את זה. ומצאתי את המקום שלי. והיה לי נוח. אבל, אם קראתם את הפוסטים הראשונים, אתם יודעים שהנוחות קצת התחילה להפחיד אותי. אז עכשיו אני כאן. אני עוד לא בטוח אם זה המקום שלי, או אם זה יכול להיות המקום שלי לשנה הקרובה (בינתיים ממש נראה שכן), אבל מה שבטוח – השיר הזה הוא תמיד מקום טוב בשבילי. מקווה שתהנו גם.