שוב שלום,
הפעם אני מנסה לעמוד בקצב של עצמי ולפרסם עוד פוסט, גם אם ללא אירועים מיוחדים והרבה יותר פילוסופי מהרגיל.
נתחיל דווקא בחדשות טובות – בסקר שנערך לאחרונה, ברקלי נבחרה במקום ה-3 מבין הערים שהכי טוב לחיות בהן בארצות הברית! (מאד מוזר. בהתחלה היא הייתה במקום השישי, ואז הקישור נעלם ופתאום היא קפצה שלושה מקומות למעלה. קונספירציה? לא ניתן לשלול זאת). אני מניח שאני אמור לחוש גאוות יחידה מטופשת (זה לא כאילו תרמתי במשהו לבחירה). החדשות הפחות טובות – אחת מהסיבות העיקריות שהיא נבחרה למקום הזה, היא הסצינה הקולינרית העשירה והמגוונת שקיימת פה. יש פה איזור שלם שנקרא Gourmet Ghetto, שמרכז בתוכו מסעדות שוות במיוחד. למה זה החדשות הפחות טובות? כי השבוע אכלתי סבווי לארוחת צהריים. כן. בדרך כלל אני כמעט ולא אוכל צהריים בחוץ (מערכת גמישה, נכונות להכין סנדוויצ'ים בבית, ניסיון מטופש לחסוך בכסף), אבל בפעם האחת שאני כן אוכל בחוץ – סבווי? בואו נגיד ככה, אני מניח שסבווי יכולתי לאכול גם בעיר שמדורגת הרבה יותר נמוך במדד.
ובפינת "פוליטיקה מהעולם" (הבטחתי שאני לא אכתוב על פוליטיקה, אבל התכוונתי לפוליטיקה ישראלית, אז זה בסדר). למרות שאנחנו בקושי מסיימים חודש ראשון של לימודים, כבר התחילו התכניות איך להנציח את השנה המופלאה והטובה בחיינו שתעבור עלינו בברקלי (זה באמת מטריד. כל מי שמדברים איתו, בייחוד בוגרי התכנית של שנה שעברה, טורחים לציין שאנחנו עומדים בפני השנה המופלאה בחיינו. אני מודה, זה מפעיל עליך לחץ במידה מסוימת. אם אתה מרגיש שאתה לא נהנה כפי שלא נהנית בחייך – אולי אתה לא בסדר? מה אתה מפספס? ביום האוריינטציה בתחילת השנה, הפרופסור שאחראי על התארים המתקדמים אמר שעבור 95% מאיתנו זו תהיה השנה הכי טובה בחיינו. התאפקתי לא להרים את היד ולשאול מה קורה ל-5% האחרים. פולני, מה לעשות?). חזרה לעניין – באופן מפתיע, מסתבר שהקונספט של חולצות סוף מסלול הגיע גם לחו"ל, ואחד הסטודנטים (שאינו ישראלי) הציע להכין חולצה עם כיתוב של ברקלי, כשהכיתוב יורכב משמות המדינות מהן מגיעים הסטודנטים. רעיון יפה והעיצוב שהוא הציע היה ממש נחמד. בהתחלה הייתה מעין התכתבות מבודחת כשהסטודנטים היפנים ביקשו להגדיל את הכיתוב של "יפן", כי הם הרבה סטודנטים ואין ייצוג הולם לזה בגודל האותיות. משעשע. אבל אחרי זה העניינים הפכו להיות קצת פחות משעשעים. מסתבר שכמה סטודנטים סיניים ניגשו לבחור שערך את החולצה וביקשו ממנו שיסיר את "טאיוואן", כי הם לא מדינה. אאוץ'. אני לא אסביר כאן את המורכבות הפוליטית של המצב (מאחר שאני ממש לא מתיימר להבין מספיק בשביל להסביר), מי שמעוניין, תמיד יכול לפנות לחבריי המצוינים בויקיפדיה (היי! זה לא מאמר משפטי כאן. אני יכול להפנות לויקיפדיה אם בא לי). אני רק יכול לציין שאצלנו זה די הוציא את החשק לעשות את החולצה. והנה הליכה על חבל דק של פוליטיקה ישראלית – נניח שהיה סטודנט מרמאללה בתכנית ועל החולצה הייתה מופיעה "פלסטין"? אני לא מסגיר את דעתי האישית (בעיקר כי אני בטוח שבין הקוראים יש כאלה שאומרים שאין כאן שאלה בכלל, אבל הם משני צידי המתרס), אז כל אחד מוזמן לעשות חושבים עם עצמו. מי שרוצה להביע דעה, דרך אגב, מוזמן גם במייל וגם כאן.
בחוויות לימודים (כי פטור בלא כלום אי אפשר) – השבוע סופסוף נשמע המשפט המפחיד מכל – "Mr. Ber?" אמנם המרצה הצליחה לבטא את זה בצורה שממנה השתמע שאני קזחי (זה לא כזה מסובך! רק צריך להגיד "ברקלי" עם קפד זנבו קצר), אבל הבנתי שזה אני. אז אמנם זו לא הייתה שאלה מאד קשה, אבל עניתי באופן משביע רצון (ובאנגלית! למרבה הפלא….) ואפשר להכתיר את טבילת האש הראשונה בהצלחה.
בנוסף, הצטרפתי לביטאון המשפט והטכנולוגיה של ברקלי (שהוא המוביל בתחומו והכי ותיק והכי מצוטט ועוד משפטי גאוות יחידה שטרחו להחדיר בנו בזמן ארוחת הצהריים שנועדה לפתות אותנו להצטרף לביטאון. דרך אגב – זו תופעה מדהימה. סטודנטים כאן עטים על כל ארוחת צהריים/ערב/בירה שהם יכולים להשיג. זה כנראה קשור לעובדה שרבים מהם כאן בזכות הלוואות סטודנטים, אותן הם יצטרכו להחזיר במשך רוב חייהם הבוגרים, אבל זו תופעה מעניינת. דרך אגב – מי שרוצה לשמוע ניתוח משעשע ומעניין על הנושא של הלוואות סטודנטים יכול לבדוק את הקישור הבא – אני ממליץ, אבל צריך לפנות לזה לפחות רבע שעה. תאמינו לי, זה ממש שווה את זה).
ביום שישי נערך המפגש הראשון, שבו אתה מגלה לאיזה צוות שובצת. באופן מפתיע, ובהתאם לאחת מההעדפות שלי, שובצתי לצוות הבלוג של הביטאון (אז צפו לקישורים באנגלית של פוסטים קצרים על משפט וטכנולוגיה שאני מקווה להצליח לכתוב השנה). חוץ מזה, נשלחנו למשחק של "חפש את המטמון" ברחבי הקמפוס (מצא את הדובי הקטן ביותר, מצא את המקום שבו נשיא בית המשפט העליון שכב פעם על הדשא ועיין בעיתון וכו'). היה משעשע ובזכות המוטיבציה הבלתי נדלית של הקבוצה שלי, אפילו הגענו למקום הראשון (זכיתי במחק בצורה של אייפון, נא לרסן את ההתלהבות). את הסיום אתם יכולים לנחש לבד – אוכל ושתייה, אבל בלי אלכוהול. עוד פרט מעניין לבוגרי ביטאונים ישראליים – זה עולה כסף! בשביל להיות חבר בביטאון באוניברסיטה, אתה צריך לשלם סכום של 40$ לסימסטר! זה קצת מדהים, בהתחשב בשכר הלימוד שנדרש מסטודנטים כאן (כל קבוצה הייתה צריכה לבחור לעצמה שם, ומאחר שהיינו קבוצה די הטרוגנית, ניסינו למצוא מכנה משותף לכולם. השם שנבחר בסוף לקבוצה היה Massive debt).
וקצת תחזית לשבוע הבא: משפחה מגיעה! יערה והילדים ינחתו (לאחר 16 שעות וקונקשן אחד בלבד) והחיים האמיתיים כאן בקליפורניה יתחילו. הגעגועים יחד עם החשש מההתאקלמות בהחלט נמצאים במוקד הימים הקרובים ואני מחזיק אצבעות לקליטה מהירה (בסך הכל נחמד פה, לא? כולם מחייכים, יש נוף יפה, הבית מוכן – בואו נהיה אופטימיים). עדכונים בהמשך, ככל שהזמן יותיר, עם שני ילדים שמתרוצצים פה (שער אחד למדרגות כבר הותקן – לא מאמינים? הנה תמונה).
ועכשיו לשיר השבוע – אני מתנצל מראש, זה יהיה עצוב מהרגיל ויכלול קצת מחשבות על קולנוע, אז מי שרוצה לשמור על מצב רוח טוב, מוזמן להפסיק לקרוא עכשיו.
את השיר השבוע אני מקדיש לאיש יקר, שהיה רופא המשפחה שלי בערך מאז שהייתי בן 12 (בניכוי שנות הצבא, כמובן). השבוע, באופן די מפתיע, בשיחת סקייפ סטנדרטית עם הארץ, הודיעו לי שהוא נפטר. אני חושב, בלי צניעות מזויפת, שהייתי צעיר המטופלים שלו. בואו נגיד ככה, כשבאתר של קופת החולים מצוין שהרופא דובר גם אידיש, אתה מבין שקהל היעד הוא לא בדיוק ילדי אור הירח. ובאמת, ברוח השפה, אני חושב שההגדרה הכי טובה עבורו היא "מענטש", כי באידיש הכל נשמע יותר טוב. התרגום המילולי לדעתי, הוא "בנאדם" (ויתקנו אותי שני דוברי האידיש מבין קוראי הבלוג). אבל התרגום הלא מילולי הוא הרבה יותר עמוק ומשמעותי. לא רק בנאדם במובן הבסיסי של התקיימות אלא איש של אנשים. תמיד כשהייתי בא אליו הוא היה מתעניין, שואל מה שלום ההורים, אפילו נותן עצות לחיים פה ושם. האמת, שאני מרגיש שכל מה שאמשיך לכתוב רק יחטא לאמת, כי תמיד כשקוראים מעין "הספדים" כאלו, יש מן נימה אפולוגטית של המספיד: "על כולם אומרים שהם היו מיוחדים, אבל הוא! הוא היה ממש מיוחד". כל אחד מיוחד הרי בדרכו, לא? לא זוכר מי אמר לי פעם (או שקראתי באיזה מקום) שאולי לא נזכור מה אנשים אמרו ומה אנשים עשו, אבל תמיד נזכור איך הם גרמו לנו להרגיש. אז הרופא שלי גרם לי להרגיש בידיים טובות ומשפחתיות. וזה המון. אז נוח בשלום על משכבך, ד"ר קנכט. הרווחת את המקום שלך בגן עדן ביושר.
ושיר השבוע, בכל זאת. אז מאחר שהבשורה על הפטירה הלא צפויה השרתה עליי עגמומיות מסוימת, הרגשתי צורך לשמוע כמה שירים עגמומיים יותר (זו שאלה מעניינת דרך אגב, שאני בטוח שחוקרי פסיכולוגיה/סוציולוגיה עוד יקדישו לה מאמרים יום אחד. איזה שירים אתה מעדיף לשמוע בזמן עגמומיות – שמחים או עצובים? ומה זה אומר?). בין היתר, קפץ לי לראש השיר הזה של איימי מאן. החלטתי שבגלל הכותרת שלו, שמאד מתאימה לעולם הרפואה, הוא ייכנס לפלייליסט השבועי. וזו הזדמנות מצוינת לדבר גם קצת על קולנוע, כמו שהבטחתי אי שם, הרחק הרחק, בפוסט הראשון. אז השיר הזה לקוח מהפסקול של הסרט "מגנוליה". כמעט כל השירים בסרט הזה נכתבו ובוצעו על ידי איימי מאן, ומשפטים מסוימים מהשירים אפילו מופיעים בדיאלוגים בסרט. אני זוכר שבפעם הראשונה שראיתי את הסרט הזה, בערך בגיל 21, הוא פשוט הימם אותי. זה נשמע כמו מילה גדולה לסרט, אבל יש בסרט הזה משהו מאד מכשף. הוא מורכב מכמה וכמה סיפורים שקשורים לזה לזה, עם הרבה התייחסות ליחסי הורים-ילדים, צירופי מקרים בלתי אפשריים, אהבות לא ממומשות, התמודדות עם העבר ועוד. לא ראיתם את הסרט? חבל. פנו לעצמכם שלוש שעות(!) ולכו על זה. תאמינו לי, זה שווה את זה. לא בא לכם שלוש שעות? (ולהאשים אותי אחר כך שבזבזתי לכם את הזמן?) תראו את טום קרוז בשתיים וחצי דקות של אחד מתפקידיו הגדולים.
עזבו את ג'רי מגוויר, עזבו את נולד בארבעה ביולי – זה התפקיד שעליו הוא היה צריך לקבל את האוסקר. הוא משחק מה שנקרא בישראל "אמן פיתוי". גבר שמלמד גברים איך להתחיל עם נשים. סליחה, איך להשיג נשים, במובן הכי "מגעיל" של המילה – הסדנה שלו נקראת Seduce and destroy. לא בדיוק גבר שאוהב נשים. הקטע הזה מצוין, אבל אם אתם באמת רוצים לראות איך דמות מתגלה, מתפתחת, מפתחת רבדים ואיך שחקן עושה עבודה בלגרום לך להרגיש שאתה מכיר ומבין את מי שיש על המסך, יותר טוב ממה שאתה מכיר את עצמך – תראו את הסרט. משפט נפלא שרוברט מקי, מחבר הספר "סיפור" אמר פעם על דמויות בסרטים: "אני מכיר אותן טוב יותר משאני מכיר את עצמי. ריק מ"קזבלנקה" תמיד יהיה ריק מ"קזבלנקה". אני קצת מוטל בספק".
קצת בדומה למה שכתבתי לעיל על אנשים – גם מסרטים אני זוכר איך הם גרמו לי להרגיש. מישהו פעם אמר שסרטים הם, בסך הכל, מניפולציה. אתה נכנס לאולם קולנוע (או יושב בבית) ומתחיל לראות סרט. שום דבר לא באמת קורה לך. אתה עדיין נמצא באותה נקודה. אבל, בכל זאת, אתה מתרגש, אתה נמתח, אתה חרד, אתה נעצב – מה שאתה רואה על המסך משפיע עליך, אפילו שזה לא באמת קורה לך. הסרט הזה גרם לי לחשוב, להקשיב לפסקול שלו שוב ושוב, לרצות לדבר עליו עם אנשים אחרים. אני לא ארחיב על הניתוחים והמשמעויות של הסרט, כי מאלו יש ממש הרבה, אבל נזכרתי במשפט אחד מהסרט שנחרת לי בזיכרון עד היום (ובכל זאת….כמעט 15 שנה, לא?). באנגלית זה נשמע יותר טוב: “We may be through with the past, but the past ain’t through with us". מעין – אתה יכול לברוח, אבל לא להסתתר. העבר שלך ימשיך לבוא איתך חשבון. למה דווקא המשפט הזה? אין לי הסבר ממש טוב, אבל אני חושב שכמעט כל אחד מאיתנו יכול לחשוב על העבר שלו להבין שהוא אולי סיים עם העבר שלו, אבל העבר שלו לא סיים איתו. דרמטי קצת, אבל נכון ברובו.
בקיצור, אחרי הרבה מילים על הסרט, רק נותר לי שוב להמליץ לכם ללכת לראות אותו (עם אזהרה שייתכן ולא תאהבו אותו) ולהשאיר אתכם עם השיר המקסים הזה של איימי מאן. אמנם מרגיש קצת עצוב, אבל בסך הכל היא מבקשת ממישהו ספציפי שיציל אותה מהאנשים המוזרים האלו שחושדים שהם לעולם לא יהיו מסוגלים לאהוב אף אחד. מקווה שאתם לא מאלה: או שכבר מצאתם או שעוד לא התייאשתם מלחפש. ובנימה חצי מהורהרת זו – נתראה בפוסט הבא.