ואף מילה על הבחירות

אז למי שמחפש קצת אסקפיזם מדיבורי הבחירות האינסופיים, בין אם מימין או משמאל, הנה קצת עדכונים מעבר לים.

אני אפתח בהתנצלות (ולאור התוצאות של הבית היהודי, מותר להתנצל. אופס, זה נחשב מילה על הבחירות?). בכל מקרה, חל פה עיכוב משמעותי בפרסום פוסטים. אני זוכר שבהתחלה אמרתי שאני אשמור על קצב של פוסט בשבוע בערך, ולא מזמן הצצתי באתר ונחרדתי לגלות שהפוסט האחרון פורסם לפני כמעט חודש או אפילו קצת יותר. אז לכל מי שהמתין מול המסך בנשימה עצורה – התנצלותי הכנה. זה מתקשר לנושא שאולי אנתח בפוסט מאוחר יותר – מאד התאמצתי שיהיה לי זמן פנוי בסמסטר הזה. אפילו ביטלתי קורס שהיה נראה לי מעניין בגלל שהרגשתי שנטל הקריאה בו יהיה כבד מדי ולקחתי קרוב למינימום הנקודות שאני צריך בשביל לסיים את התואר. האירוניה היא, שאני מרגיש שיש לי הרבה פחות זמן ואני הרבה יותר לחוץ כשיש פרויקטים גדולים באופק. כששואלים אותי איך הסמסטר הזה, אני בדרך כלל עונה שעוד לא נכנסתי לקצב. מצד שני, אני מתחיל לקבל מיילים עם כותרות של "עוד 60 יום לטקס הסיום!" והזמנות ללכת למדוד את הקוטר של הראש שלי בשביל להזמין כובע וגלימה לטקס הסיום. אגב, מעניין לגלות שאחרי שכר הלימוד השערורייתי שברקלי דורשת עבור התואר השני, אנחנו עדיין נאלצים לשכור את הגלימה לטקס הסיום בסכום של 70 ומשהו דולר. לפחות נותנים לנו לשמור את הציצית של הכובע. זאת לא בדיחה. זה החלק היחיד מהלבוש שאנחנו מקבלים הביתה. מצד שני, אני לא רואה הזדמנויות רבות שבהן אני אבחר להסתובב עם הגלימה ברחוב.

ולעניין – אחרי שני פוסטים דרמטיים של בחינות וטיולים, הגיע הזמן לחזור לקצת שגרה. קצת סיפורים של מעבר (עדיין) וקצת סיפורי לימודים.

אז תחת קטגוריית "תיקון טראומות עבר" אני יכול לספר בגאווה שעברתי טסט ראשון. כן, זוכרים שלפני חודשים רבים סיפרתי שאני מתחיל בתהליך להוצאת רישיון נהיגה? אז קצת בגללי וקצת בגלל זמינות התורים במשרד הרישוי, הגעתי רק עכשיו לנקודה שבה יכולתי לגשת למבחן המעשי. לקבוע תור למבחן המעשי זה די סיוט. המערכת הממוחשבת המתקדמת לא ממש מצליחה לעכל את הבקשה הזו ולכן אתה מוצא את עצמך מחכה שעה ועשרים בטלפון למוקדן אנושי. אם אתה רוצה טסט באיזור שלך, אתה בדרך כלל צריך לחכות חודש וחצי. אם אתה מוכן להדרים ללוס גאטוס או לשים נפשך בכפך ולעשות טסט בסן פרנסיסקו, כנראה שתוכל למצוא תאריך קרוב יותר. בקיצור, אם נמאס לך מחווית השירות היעילה האמריקנית ובא לך להרגיש שוב קצת קשיים בירוקרטיים, כנראה שמשרד הרישוי הוא המענה לתפילותיך. אני בחרתי טסט עד כמה שקרוב לבית, בעיירה (הלא-מאד-ציורית) אל סריטו. התור שנקבע לי היה לאחת וחצי בצהריים. באופטימיות רבה אמרתי ליערה שאני אוכל לחזור עד שלוש ולהוציא את שני מהגן. איך אומרים? הו, תמימות קדושה.

מסתבר שיחד איתי, הזמינו עוד כשבעה נבחנים לאותה שעה. בארצות הברית, אתה מגיע עם הרכב שלך, ואחרי ביקור קצר במשרד, נעמד במסלול הנבחנים. לשם היעילות, באותו יום הייתה רק בוחנת אחת, ובעודי עומד מאחורי שישה רכבים אחרים, ראיתי איך היא נכנסת לרכב הראשון בטור ופשוט יוצאת איתו למבחן נהיגה. כלומר, עכשיו יש לי לפחות עשרים דקות לחכות עד שהם יחזרו למשרד, ואז לרכב הבא. הפעלתי את כל כישורי החשבון שלי (והם לא רבים) והבנתי שלגן של שני אני כבר לא אגיע. עדכנתי בזמן אמת את יערה ואמרנו שנראה מה קורה. בינתיים התקדמתי לאיטי בתור. בשביל שלא תהיו במתח, אני אספר לכם שבמבצע לוגיסטי מסובך, שני רק למבצע אנטבה, יערה הגיעה בטרמפ עם חברה, שחררה את כיסא התינוק של שני מהאוטו וחילצה את שני בזמן.

אז מה קורה במבחן עצמו? אתה כמובן מגיע עם הרכב שלך, והחלק הראשון של המבחן הוא בדיקת תקינות הרכב. אתה צריך להדגים שהאיתות והברקסים עובדים. נהדר. אחרי זה עוברים לשאלות הקשות באמת: איפה הכפתור של המפשיר אדים? איפה ההנדברקס? איך מאותתים עם היד? אחרי כל הבדיקות האלו, הבוחנת סופסוף התיישבה לידי והרביצה בי נאום מוטיבציה של כמה דקות שכלל חיזוקים חיוביים ליכולות הנהיגה שלי, מאחר שאני נוהג כבר תקופה ארוכה במדינה אחרת והמבחן נועד רק לבדוק שעשיתי את המעבר היטב לנהיגה בארצות הברית. יצאנו מהרישוי, כשאני זוכר כל הזמן את הכללים החשובים ביותר: כל כמה שניות לבדוק את המראות ובפניות ומעברי נתיבים, ללוות את הבדיקה במראה גם בסיבוב הראש מעבר לכתף. חיוני ביותר.

מייד כשיצאנו מהרישוי, הגענו לפנייה ימינה ברמזור אדום. למרות שאני אמור להיות כבר רגיל לזה, פתאום אמרתי לעצמי – רגע, אולי בטסט לא כדאי לעשות את זה? בסוף החלטתי להיכנע לשיקול הדעת שלי ופניתי ימינה ברמזור אדום. אחרי כרבע שעה של נסיעה, שלא כללה חנייה במקביל אך כללה נסיעה לאחור, שבנו למשרד הרישוי. לאחר שחניתי החלפנו חוויות על הרכב שעקב אחרינו והבוחנת סיפרה לי שזה קורה מדי פעם, כשאנשים מנסים לנחש מה יהיה המסלול במהלך המבחן שלהם. אני באותו זמן רק חיכיתי שהיא תגיד לי אם עברתי או לא והיא המשיכה לתאר לי באריכות איך עקב אחריה אוטו ובשלב מסוים גם לקחה את הטופס שלה והתחילה לשרטט את המסלולים. הנהנתי וחייכתי כמיטב יכולתי ולבסוף היא אמרה לי: עברת. שחררתי צווחה ילדותית ואפשרתי לה להעביר עליי ביקורת בונה (פניות רחבות או צרות מדי ואני לא עוצר מספיק בשלטי עצור. ניחא). דילגתי חזרה למשרד הרישוי, נתתי את הטפסים, קיבלתי הבטחה שתוך שלושה שבועות אקבל רישיון פלסטיק אמיתי ונסעתי הביתה (אגב, מחוויות של סטודנטים זרים אחרים, שלושה שבועות זה כנראה שם קוד לחמישה חודשים. כנראה שמאחר שמשרד ביטחון הפנים או הומלנד סקיוריטי או גוף ממשלתי אחר, רואה בכל הזרים סוכנים רדומים של אל קעידה/דעא"ש וכו', הבדיקה הבטחונית לוקחת זמן רב. אני מעריך שעד הטיסה חזרה לארץ יש סיכוי שאוכל לקבל את הרישיון).

ואחרי ענייני קליטה (עדיין! אני פה כבר חצי שנה!), אפשר לעבור לענייני לימודים.

אז לפני כמה שבועות הייתה לי חוויה די נחמדה. מה שנחמד בברקלי זה שיש היצע קורסים מאד מגוון. אני חושב שבשנים האחרונות גם בארץ אפשר למצוא קורסים מעניינים, אבל בגלל שברקלי בכל זאת ממוקמת במדינה שהיא בירת הבידור של ארצות הברית, יש קורס שלם שנקרא: קניין רוחני בתעשיית הבידור. זה קורס די מעניין, שמכסה כל מיני היבטים משפטיים שונים של…הבנתם, לא? תעשיית הבידור.
אחד מהשיעורים היה, בהיעדר מילה טובה יותר, מגניב במיוחד (כן, אני יודע, זה סלנג של שנות ה-80 המוקדמות). השיעור עסק בתעשיית המוזיקה ובעיקר בתהליך הקמה של להקה. ראינו דוגמה להסכם הקמת להקה שפתאום הציף כל מיני דברים שאנחנו בדרך כלל לא חושבים עליהם. איך הלהקה תתאגד? למי יהיו זכויות להשתמש בשם של הלהקה? איך מקבלים חברים חדשים? איך מוציאים חברים קיימים? איך מתחלקים הרווחים? המון שאלות. סוגיית השם זו סוגייה מעניינת ויש לגביה כמה וכמה פסקי דין. לדוגמה, אחרי שהביץ' בויז התפרקו, אחד מחברי הלהקה הציג את עצמו בסיבוב הופעות כ"משפחה וחברים של הביץ' בויז". הקהל היה מופתע ובחלק מהמקרים, גם המפיקים ביקשו לבטל את ההופעות. אבל זו לא האטרקציה האמיתית.

מוקד העניין העיקרי בשיעור היו שני עורכי הדין שהוזמנו לעזור לנו ללמוד על תעשיית המוזיקה. אחד מהם הוא עורך דין "אמיתי", שזה העיסוק העיקרי שלו רוב חייו הבוגרים. השני, אליוט קאהן, הוא גם עורך דין, אבל הרבה לפני זה הוא היה גיטריסט בלהקה ואפילו הופיע בוודסטוק! (זה המקורי של שנות ה-60 עם האהבה החופשית ולא זה של שנות ה-90 עם האלימות והאהבה בכפייה). אחרי כמה שנים של מוזיקה הוא החליט להיות עורך דין ואז גירד לו שוב העצב המוזיקלי והוא התעסק בניהול של להקות. בין היתר, הוא גילה וניהל להקה קטנה מאיזור ברקלי – גרין דיי. לא משנה שאחרי זה היה ביניהם סכסוך והוא פוטר, בכל זאת – הבנאדם הוא חתיכת היסטוריה מהלכת. המרצה ה"רגיל" של הקורס דיבר בשלב מסוים על כמה הוא מעריץ את ברוס ספרינגסטין, אליוט העיר בחיוך: הוא חימם אותנו פעם.

בהמשך השיעור דיברנו גם על מקורות הכנסה של להקות ועד כמה קשה להיות ב-tour בדרכים, בייחוד כשיש זמרים שכבר מגרדים את החמישים ואמורים לחשוב על פנסיה. שוב פנינו לאליוט, לשאול אותו איך זה היה, להיות ככה בסבב הופעות אחרי וודסטוק. הוא אמר שהם היו בהופעות במשך 6 שנים. והחוויה? זה כאילו אתה הולך למסיבת יומולדת כל ערב, וזו היומולדת שלך. ולא סתם יומולדת 23, אלא יומולדת בגיל שעוד עושים מזה עניין, כמו 10. בקיצור – שיעור כזה כבר שווה כמעט את כל הסמסטר.

במסגרת הקורס הזה גם השתתפתי בסיור של יומיים בלוס אנג'לס, לראות את תעשיית הבידור מקרוב. ביקרנו במשרד עורכי דין שמייצג את ד"ר דרה, אמינם ועוד כל מיני כאלה. למקרה שתהיתם, מדובר בעורך דין יהודי טוב, שלבוש ברישול מה, בעיקר כי הוא יכול להרשות לעצמו. חוץ מזה, הלכנו לסוכנות שמייצגת כוכבים שונים ואנשים חשובים בתעשייה ופגשנו את האנשים שפגשו את בראדלי קופר, ריס ווית'רספון , כריסטופר נולאן וכדומה. בחוץ הצלחנו לראות אוטו ששווה כמה מיליוני ש"ח (ורק 700 כאלה יוצרו או משהו כזה).

ביום השני סיירנו באולפני וורנר ברדרס שמעסיקים כ-150 עורכי דין במחלקה המשפטית שלהם וקיבלנו כמובן סיור באולפנים עצמם עם תצוגות נחמדות מסרטים ועם קומה שלמה שמוקדשת להארי פוטר! בשביל להוסיף להנאה, אתה יכול להניח על הראש את מצנפת המיון ולגלות לאיזה בית אתה משויך. אני קיבלתי גריפנדור, ולמען האמת, לא ציפיתי לשום דבר אחר. הייתי מצרף תמונה, אבל השמחה על הפנים שלי כל כך גלויה, עד שזה מעט מביך. אז במקום זה – כמה תמונות הארי פוטר אחרות.

 

הייתי כותב גם על הדברים משפטיים בוורנר ברדרס, אבל אני חושש שכמות הקוראים שמעוניינים בהיבטים המשפטיים של תעשיית הבידור היא לא רבה, לכן, נסתפק בחידה נוספת מאולפני וורנר: מאיזה סרט מפורסם לקוחה הספה הבאה:

תתרכזו. אני בטוח שראיתם את הסרט. התשובה לקראת הסוף הפוסט, לפני שיר השבוע.

אחרי שנגמר הלו"ז הרשמי בלוס אנג'לס, הסתבר שהבחור היפני שאיתי בקורס, שעובד בסוני ביפן, מכיר מישהו בסוני פיקצ'רס בלוס אנג'לס והוא סידר לכמה מאיתנו סיור מחוץ לשעות האולפן הרגילות. זה היה ממש נחמד, כי זכינו להגיע למקומות שלא מגיעים אליהם בסיור רגיל ואפילו לראות את ההכנות למופע מיוחד בהשתתפות ג'סטין ביבר (היי! אם הייתם האחיינית שלי הייתם ממש מתרגשים עכשיו!).

משם נקלעתי לארוחת ערב עם שלושה סינים (היפני חתך) שלקחו אותי למסעדה יפנית והתעקשו ללמד אותי לאכול עם צ'ופסטיקס (זייפתי הצלחה). הזמנתי את מרק הראמן החריף, והשתדלתי להיטמע באוכלוסייה ולשאוב את האטריות באופן קולני במהלך האכילה. במהלך אחת השאיבות טיפת מרק (חריף!) מצאה את מקומה לעין שלי וביליתי כמה דקות קשות בניסיון לשמור על קור רוח ולא להראות לחבריי לשולחן שאני חושש שאני מתעוור. בזה דווקא הצלחתי.

 

גיליתם כבר מאיפה הספה? לא? רוצים לחשוב עוד קצת? אולי המציאות היא לא מה שאתם חושבים? (רמז….).

 

לא?

 

המטריקס. אמרתי לכם שראיתם.

ועכשיו לשיר השבוע (או החודש?), משולב עם מחשבות. הפעם אין תחרות או התלבטות בכלל. אבל אני מזהיר מראש, לא בחירה שגרתית (אבל בעצם בשביל זה אני פה, לא?). בקיצור, השבוע, מסיבה עלומה כלשהי, נזכרתי באריק ברמן. לא יודע אפילו למה. אני חושב שזה בגלל שיו טיוב הציע לי לשמוע שיר של מירי מסיקה שתהיתי מי כתב אותו, והופתעתי לגלות שאריק ברמן כתב והלחין ("עכשיו אתה חוזר בחזרה" למי שרוצה להיות גם מופתע). ואז חשבתי עוד קצת על אריק ברמן ואיך הוא השתלב בשיחה אחרת שניהלתי עם אנשים השבוע. הייתה תקופה שאריק ברמן היה מצליח עד מצליח מאד. היה זמר השנה, כתב לאחרים, הצליח עם שירים שלו שהוא ביצע ועוד ועוד. ואז, זה פשוט נגמר. הוא די ירד מהתודעה, אבל לא בגלל שהוא הפסיק לעבוד. פשוט…באנגלית יש ביטוי יפה: fallen from grace. זכרתי במעומעם שהוא הכריז על נסיעה בלתי מוגבלת לארצות הברית והוציא משם כמה וכמה אלבומים. זכרתי גם שלא שמעתי שום שיר חדש שלו בשנים האחרונות. ואז תהיתי לעצמי – האם הוא חשב לעצמו, בתקופה המוצלחת, שזהו, הוא עשה את זה? האם הוא חזה שאחרי זה הוא קצת ייפול? אולי הוא חשב שככה זה יימשך לתמיד? זה קצת התקשר לי למשהו שכתבתי עליו פעם, על המירוץ להספיק עוד. אני בטוח שהרבה אנשים חושבים לעצמם, "אני רק צריך לעשות את זה, ואז הכל יהיה בסדר". אני רק צריך לגמור את התואר או למצוא את העבודה או לקבל שותפות במשרד או קביעות באוניברסיטה או אלוהים יודע מה. אבל כמה שאתה מתבגר ומתקדם, אתה מבין שכנראה זה לא נגמר אף פעם. מצד אחד זה טוב, מצד שני, יש רגעים, אצלי זה בדרך כלל היה ברביעי אחר הצהריים, כשהייתי מסתכל מחוץ לחלון כשהשמש הייתה מתחילה לשקוע, שאתה פשוט מרגיש קצת מותש. וכן, בא לך קצת לנוח. להגיע לאיזה מקום שאתה יכול לומר שהוא עלי הדפנה שלך ולהחליט שאולי זה כן מקום טוב לנוח בו (ואם אתם חושבים שגנבתי חלקים מהציטוט הזה מהסרט המופתי "מעודדות צמודות", אתם צודקים). אני מניח שזה מתקשר אצלי לעובדה שהתואר הזה כמעט נגמר וצריך לחזור לחיים האמיתיים.

אבל לשיר עצמו – רס"ן נידל חסן. למי שזוכר את אריק ברמן בתור מי שהוציא שירים חביבים ומטופשים (כל מיני "שער 6" והשיר הדי-מעצבן של המתוקות שלי או משהו כזה), זה שיר מסוג אחר לגמרי. אריק ברמן יצא לו למסע בארצות הברית ושחרר אלבומים בקצב מהיר יחסית. על השיר הזה שמעתי דרך איזו כתבה שהיללה אותו וקטלה את שאר האלבום. אני מודה שהשם שלו היה נשמע לי קצת מוזר בהתחלה ולא הבנתי מה יכול להיות כל כך טוב בשיר הזה. ואז הקשבתי לו. השורה הראשונה לא משאירה הרבה מקום לספק – הסוף של הסיפור הולך להיות טרגי. משם, אריק ברמן הולך אחורה ופשוט מספר סיפור, עם פרטים עובדתיים, נכונים פחות או יותר, בלי שיפוטיות יתר, בלי ניסיון ליצור סימפטיה מזויפת ובעיקר – בהרבה רגישות. הרבה ביקורות על אריק ברמן אמרו שהוא מנסה מדי להיות בוב דילן, והשיר הזה הוא אולי דוגמה טובה לזה. לי הוא הזכיר, בקווים כלליים מאד, את השיר "הוריקן" של דילן, שגם שומר על מעין מונוטוניות לאורך השיר, אבל מצליח לשמור אותך בתוך המסגרת ולגרום לך לחשוב על הסיפור גם אחרי שהצלילים של השיר מתפוגגים. מעריצי דילן, שאף פעם לא נמניתי עליהם, מוזמנים למחות בדממה. בקיצור, מציע לכם להקשיב לשיר ולקרוא את המילים במקביל. השיר הזה נשאר איתי הרבה זמן אחרי השמיעה הראשונה (והשנייה, והשלישית ועוד ועוד).

מקווה שנהניתם מהקריאה ושלא התייאשתם מהציפייה….
כרגיל – אשמח מאד אם תכתבו משהו, כאן או במייל או בכלל, לדעת מה אתם חושבים ואפילו סתם, מה נשמע.
אתם יודעים, אחרי כמה חודשים הגעגועים לארץ הולכים ומתגברים….

חג שמח! (אני מסגיר את העובדה שאני לא מתכוון לפרסם פוסט נוסף לפני פסח).