כן, לא להאמין. הסמסטר ממש נגמר. כמעט בלי לשים לב, חצי שנה (אקדמית) עברה חלפה לה. כל האזהרות שנתנו לנו על מיצוי החוויה ולא למצמץ – השתדלנו לפעול על פיהן, ובכל זאת, פתאום נראה שהכל עבר מהר מדי. אז בשביל שאני לא אשכח יותר מדי, הכנתי פה סיכום ביניים קצר:
כמות העמודים שקראתי עד עתה: 2,331 (הזוי, נכון? וזו הערכה שמרנית יחסית, שלא מחשיבה כל מיני דברים שגם קראתי מחוץ לסילבוסים לצרכים שונים ומשונים)
מספר הפעמים שנקראתי לענות על שאלות בשיעור: 2 (עבר בסדר, תודה. לא סופר את הפעמים שהצבעתי לענות על דברים מיוזמתי)
כמות ההסברים המועילים באנגלית שמצאתי ל"איך לבטא את השם שלי": 2 (הראשון היה תוך שימוש במילה "Unruly", השני והמוצלח יותר, היה תוך שימוש במילה "Truly")
מספר חברי פייסבוק שנוספו לי (עוד הערכה): 70 ומשהו
כמה קרטיבים אכלתי בשתיים בלילה, כתחליף לקפה (שאני לא שותה): עשרות רבות
כמה דקות רצתי מאז שהגעתי לכאן: 20 (אייקון של פרצוף מתבייש)
רגעים יפים: או, מאלו יש המון. אבל אם אני צריך לבחור שניים שחוזרים על עצמם, אז יש אחד בתחילת היום ואחד בסופו.
הרגע של תחילת היום: האוטובוס שאני לוקח לאוניברסיטה עוצר קצת לפני הסיבוב שמוביל לפקולטה. אז בבוקר אני יורד מהאוטובוס, הולך קצת ואז פונה לרחוב עצמו. עד עכשיו נשמע סטנדרטי, נכון? אבל כשאני פונה, מייד נחשף בפניי הנוף למפרץ, ובימים בהירים אפשר לראות מרחוק את גשר שער הזהב. זה כמו לקבל תזכורת קטנה בבוקר שאני נמצא במקום קצת אחר, שלא היה קל להגיע אליו, אבל (בינתיים) היה מאד שווה. אני יודע שתיאור כזה ממש זועק לתמונה, אבל בהתחשב בעובדה שאני מצויד רק בטלפון הנייד שלי ובהיעדר חוש אמנותי – זה הטוב ביותר שהצלחתי להפיק (וזה רחוק מאד מלהיות קרוב למציאות). להשלמת התמונה, גם אחת בשעות הערב.
הרגע של סוף היום, הוא כשאני חוזר הביתה ומסובב את המפתח בדלת. הרעש הזה בדרך כלל מסמן לבני הבית שהגעתי ושני ממהרת לשער (שנועד למנוע ממנה לבצע גלגול אקרובטי במדרגות; תמונה ניתן למצוא באחד הפוסטים הקודמים). שני מצווחת בשמחה "אבא אבא!" ומחייכת אליי ממעלה המדרגות, תוך שהיא אוחזת את השער. אין קבלת פנים טובה מזו בסוף יום לימודים.
חוץ מזה? יש עוד המון רגעים יפים. מהקטעים היותר אקדמיים, של לענות תשובה נכונה, להציע רעיון מעניין או לשמוע תיאוריה חדשה, ועד הקטעים המשפחתיים של להיות יחד בטיול ארוך או סתם לתפוס את עצמנו שוב ולהזכיר לנו שעשינו מהלך שמנוגד לאופי שלנו ונשארנו בחיים (ואנחנו אפילו מצליחים ליהנות).
ולפעמים, רגעים יפים הם גם סתם עץ מחוץ לקפיטריה.
רגעים נחמדים אחרים: הכרתי בלימודים סטודנטית יפנית שבעלה לומד גם בברקלי בבית הספר למנהל עסקים. הם זוג חמוד להפליא והכרתי אותם ממש בימים הראשונים שלי כאן. מאחר שהם גם גרים בכפר, יצא לי לבלות איתם פה ושם. לא מזמן הם התחתנו ברוב טקס והדר בנאפה, כולל משפחות מיפן, טוקסידו, שמלת כלה ושמלות לשושבינות. לחתונה, מן הסתם, לא הוזמנתי, אבל בכל זאת רציתי לקנות להם מתנה. ניסיתי לחשוב מה הדבר הכי יהודי/ייחודי שאני יכול להביא להם והפור נפל על חמסה עם שבעת המינים (שהוזמנה מאמזון. קיטשי להחריד, אבל נראה לי נחמד). בשביל להוסיף את המגע האישי, כתבתי את השמות שלהם בעברית על החלק האחורי של החמסה. קפצתי אליהם יום אחד בערב והיה נחמד לראות עד כמה הם שמחו לקבל את המחווה הקטנה הזו שגם נראתה להם מאד מיוחדת, כי היא "ישראלית" כזו (אני מניח שאנחנו מסתכלים באופן דומה על דברים מסורתיים יפניים). בשביל שאני לא אצא בידיים ריקות, הם נתנו לי שקית עם עוגיות מזל שהם הזמינו במיוחד לחתונה. על השקית עצמה כתוב "תודה" ביפנית והפתקים בתוך העוגיות מכילים מסרים כמו: "את/ה גורם לחיים שלנו להיות מעולים" או "אתה הטוב ביותר!" ועוד מסרים מעודדים. כל פתק כמובן נושא גם את השמות שלהם ואת התאריך של החתונה. חביב מאד ואני מודה שלפתוח עוגיית מזל ולראות שהיא חושבת עליי דברים טובים, זו חוויה נעימה במיוחד.
לפעמים יש גם רגעים מרגשים ממש. המרצה שלי לזכויות יוצרים, שהיא אולי החוקרת המובילה ביותר בתחום בארה"ב כבר הרבה מאד שנים, סיפקה לנו רגע אחד כזה. היא פתחה את אחד השיעורים האחרונים בסיפור על יוזמה שלה, שהיא מקדמת כבר כמה וכמה שנים, שסופסוף נשאה פרי. היא מאד התרגשה ואמרה לנו שהיא עובדת וחוקרת תחום שמאד קרוב ללבה וכשמשהו כזה קורה, זז קצת בכיוון הנכון, היא מרגישה סיפוק שאין שני לו. היא סיימה בלומר שכדאי לנו מאד למצוא משהו שאנחנו אוהבים לעשות, כי זה ייתן לחיים שלנו יותר משמעות. אפשר היה לראות את ההתרגשות על פניה ואם אני לא טועה, הקול שלה אפילו קצת רעד. היא סיימה את הנאום הקצר ומייד פנתה להמשך חומר הלימודים הרגיל, אבל כמו בסרט אמריקאי טוב, מישהו התחיל למחוא כפיים מאחוריי ועד מהרה כל הכיתה מחאה לה כפיים באופן נלהב. מאחר שהיא טיפוס משעשע באופן כללי, היא קדה לנו קידה עם חיוך חצי מתנצל ועברנו להמשך השיעור. בהחלט מהרגעים המוצלחים יותר.
ויש כמובן, גם רגעים מאד אמריקניים שהם גם משעשעים. במשך כמה שבועות התחילו להזכיר לסטודנטים (בעיקר לאלו של השנה הראשונה) שיש את האירוע המרכזי של סוף הסמסטר – Am. Jur. Day. אם זה נשמע לכם מוזר, זה בסדר, זה קיצור של American Jurisprudence Day. American Jurisprudence זה סוג של פרס, שמוענק בברקלי לסטודנט שקיבל את הציון הגבוה ביותר בכיתה במקצוע מסוים. הסטודנטים של השנים המתקדמות סיפרו לנו עד כמה היום הזה מועיל, כי הסטודנטים המוצלחים של השנים שעברו חולקים את הסיכומים שלהם עם הסטודנטים של השנה הראשונה. המליצו לבוא עם דיסק און קי וחזרו והדגישו עד כמה כדאי להגיע וכמה הסיכומים הטובים האלו עוזרים בבחינה. אני, כמובן, לא תכננתי ללכת, כי מה לי ולסיכומים של קורסים של שנה ראשונה? (אלו לא מקצועות שאני לומד, כי זה קורסים בסיסיים יותר שאין לי סיבה אמיתית לקחת כאן). אבל, שעתיים לפני תחילת האירוע, פגשתי את הסטודנטית שעובדת איתי בביטאון המשפט והטכנולוגיה של ברקלי (אגב – האם כבר קראתם את הפוסט שלי שם? אמנם זה באנגלית ועל עניינים משפטים, אבל זה די קצר ותרגישו שלמדתם משהו נוסף). היא שאלה אותי אם אני מגיע ליום הזה, ואמרתי לה שאני לא ממש רואה את הטעם. היא ליכסנה אליי מבט ואמרה לי: "אתה צריך לבוא. כדאי לך. תבוא". כמו סטודנט טוב שאלתי אם יהיה אוכל, היא הבטיחה שכן, אז החלטתי שאם אני יכול לחסוך על ארוחת צהריים (כי התעצלתי להכין סנדוויצ'ים באותו יום), אז למה לא?
אז הגעתי לאודיטוריום שבו זה נערך. בחוץ חילקו סנדוויצ'ים מאד מושקעים (וכיאה לברקלי – אופציות צמחוניות וטבעוניות) ופחיות שתייה. על הבמה עמדו סטודנטים עם סרטים שכללו את שמות המקצועות שבהם הם קיבלו את הציונים הגבוהים. על הבמה היו מונחות קופסאות קרטון שבתוכם הנחתי שמצויים הסיכומים. האווירה הייתה מחויכת ורעשנית משהו. אחד מהסטודנטים של שנה שנייה עלה לבמה והבטיח לכולם שבקרוב יחולקו הסיכומים.
בינתיים, הסטודנטים המצטיינים ירדו מהבמה והקרינו במקומם סרטון משעשע של אחד מחברי הסגל שמדבר על מה זה להיות סטודנט מצליח בברקלי. אחרי זה, הסרטון פתאום התחלף לסרטון קצת יותר מוזר, בו הסטודנטים רוקדים במסדרונות, לבושים בתחפושות משונות, זורקים ניירות אחד על השני ועוד. הסרטון נקטע במפתיע, וכל הסטודנטים שהיו על הבמה התחילו פתאום לנהור לאולם ולהגיש בירות וג'לו שוטס (מצטער, לא מצאתי מקבילה עברית לסוג המאד מיוחד הזה של הגשת אלכוהול). הסרטונים שהוקרנו על הבמה הפכו להיות יותר ויותר מושקעים, וכללו הרבה בדיחות פנימיות על שיטת המשפט האמריקנית ועוד הרבה בדיחות שכל סטודנט בעולם יכול להזדהות איתן.
נדמה לי שבעבר סיפרתי שהציונים כאן מתחלקים לשלוש קבוצות – P (עובר), H (עובר בהצטיינות) ו-HH (הצטיינות יתרה). אחד מהשירים הדגיש את המשוואה – P=JD. כלומר, אתה רק צריך לעבור, עדיין תקבל תואר. הקטע המשעשע הוא, שהבירות לא נועדו להפוגה רגעית. אין באמת סיכומים, אין באמת שום דבר שקשור ללימודים, פשוט חילקו תועפות של בירה, הקרינו משחקי וידאו על המסך ואחרי שעזבתי, מישהו גם סיפר לי שחילקו עוגיות…אה…מיוחדות. אחד מהסרטונים, שעסק גם בגאוות יחידה של ברקלי, אמר: "איזו עוד אוניברסיטה מקדישה יום ל-getting high"?
בשלב מסוים בהמשך אותו יום, הייתי צריך ללכת למשרד של הביטאון. כשנכנסתי, על הספה היה סרוח בחור שנראה מאד מסכן, כאילו הוא לא ממש הצליח להתמודד עם כמויות השתייה והעוגיות שלו. לידו ישבה בחורה שניסתה לנחם אותו שזה יעבור. סובבתי אליו את הגב לרגע ואז שמעתי רעש שאפשר היה לפרש רק בדרך אחת – כן, כן. הבחור הקיא על עצמו. אחרי זה הוא גם הקיא קצת על השטיח, אבל את זה, לשמחתי, לא ראיתי. התבשרתי על זה במייל נפרד שיצא לחברי הביטאון, בו הם התבקשו בנימוס לא להקיא במשרד (יחד עם עדכונים אחרים. זה לא היה מייל שהיה מיוחד רק לזה, תודה לאל).
ועכשיו מה? סופשבוע ארוך של חג ההודייה (או ת'נקסגיבינג, אם אתם בקטע של תעתיק לועזי-עברי גרוע). לפחות ליומיים הקרובים, מזג האוויר אמור להישאר שמשי ונחמד (בכל זאת, קליפורניה), ואחרי זה אנחנו צפויים לקצת גשם. באופן אירוני, החורף פה, כרגע, יבש יותר מבישראל. תלמידי התואר הראשון, האמריקניים, נוסעים ברובם למשפחות שלהם ברחבי ארה"ב. תלמידי התואר השני שאינם בעלי משפחות, נודדים לכל מיני מקומות, חלק לווגאס, חלק לפורטלנד(?) ועוד כל מיני לניו-יורק. אנחנו נישאר כאן וננסה לאלתר משהו לארבעת הימים הקרובים.
ואחרי זה? בחינות. מצד אחד, כולם חוזרים ומדגישים שכולם עוברים. אבל, לא באנו רק לעבור, נכון? הרוב המכריע רוצים ציונים טובים ובחלק מהקורסים אנחנו מדורגים על עקומה, כך שאם מישהו אחד מקבל ציון טוב מדי, זה בהכרח דוחק מישהו אחר לתחתית העקומה. בקיצור, מי שמבקש לקבל חוויה סטודנטיאלית מקבל אותה עם הטוב ועם הרע (חוץ מהבחור הסיני שהוא כמעט שותף באחד ממשרדי עריכת הדין הגדולים בסין. הוא לקח חלק בהנפקה של עליבאבא, מה שאומר שהוא כנראה גזר קופון לא קטן בכלל. מאז שנהייתי חבר שלו בפייסבוק, גיליתי שהוא נוסע בפורשה, אוכל כל יום במסעדה אחרת ונוסע כל סופשבוע שני לווגאס, שם הוא מבלה את זמנו במטווחים וירייה בכלי נשק שונים. בשיעורים, אם הוא מגיע, הוא בדרך כלל פורש את הכיסוי של הלפטופ על השולחן ונרדם. לסיכום – אני מעריך שלא אכפת לו יותר מדי מהציונים).
אז עכשיו צריך להתחיל ללמוד ולמען האמת, למרות שכבר עברתי כמה וכמה בחינות בחיים שלי – יש פה אלמנט מלחיץ משהו. ראשית, אין מועדי ב'. אין כזה דבר. אני מניח שאם נופל עליך מטאור בדרך לבחינה, יסדרו לך מועד מיוחד, אבל אין משהו קבוע בלו"ז, שאתה יודע שתוכל ליפול עליו לגיבוי. שנית, הבחינות די קרובות אחת לשנייה. אני זוכר שבתואר הראשון הבחינות היו במרחק של שבוע אחת מהשנייה (לפחות במקצועות הגדולים). זה סיפק קצת אוויר בשביל ללמוד לכל אחת. פה, הפערים יותר קרובים ליומיים-שלושה. זה אומר שצריך להיות די מוכן כבר מראש. הבעיה היא, שאין המון זמן להתכונן – בין הסיום של כל השיעורים לבין הבחינות יש פרק זמן שגם הוא עומד על כמה ימים. בקיצור – לא כיף גדול. דווקא הפן של כתיבת הבחינות באנגלית לא מאד מטריד. כל הסמסטר הרי נוהל באנגלית, לרבות חומר הקריאה והעבודות שהגשתי במהלך הסמסטר. אז לזה כבר די התרגלתי (אבל אני מניח שזה לא תורם להרגשה הכללית). בקיצור, אחלו לי בהצלחה ב-8, 11 ו-15 לדצמבר. אחרי זה אחלו לי בהצלחה, כי אנחנו יוצאים לטיול משפחתי שיכלול נסיעות ארוכות מאד (למי שקרא וזוכר את הפוסט הקודם, נסיעות ארוכות מציבות אתגר לא פשוט בפני ההורה הסביר). פירוט ככל הנראה יהיה רק בפוסט ינואר. אנא התאזרו בסבלנות.
טוב, חייבים לחזור ללמוד, נכון? אבל לא נעזוב לפני שיר השבוע. מאחר שזה פוסט אחרון לפני שאני צולל לתוך הספרים ומאחר שהבטחתי שיר ישראלי, אז הנה שיר שהוא גם ישראלי וגם משמש לסיכומי תקופה או לעידוד באמצע מסע. אני מאד אוהב את השיר הזה (ומתי כספי הוא כנראה האמן הישראלי האהוב עליי ביותר), אבל אין לי סיפור מיוחד שקשור דווקא אליו. אז בשביל להיות קצת יותר מיוחד, אני מצרף גרסה קצת אחרת של השיר, בביצוע משותף עם אביתר בנאי (שאלבום הבכורה שלו עדיין לא יוצא לי מהראש, למרות שחלפו כמעט שני עשורים מאז ששמעתי אותו לראשונה).
ולסיום, מאחר שאנחנו בפתחו של חג ההודייה, אני אנצל את ההזדמנות להודות לכל מי שקורא ומגיב, בין אם זה במייל ובין אם זה ממש כאן בבלוג. בלי לגלוש לסנטימנטליות יתר, הדבר שהכי חסר לי כאן זה לא החומוס של אבו-חסן (אף פעם לא אכלתי שם) או ללכת לים (מלא שמש וחול שם) או נופי ארצנו (למרות שאני מחבב אותם). מה שהכי חסר זה האנשים, האפשרות לדבר עם משפחה וחברים שלא דרך סקייפ או הודעות טקסט/מייל. כנראה בגלל זה, יש כמה אנשים ששלחו לי הערות קצרות במייל ועניתי להם במגילות ארוכות (מצטער אם הצפתי אתכם). הבלוג, למרות שגם הוא לא בדיוק מגע אישי, מאפשר לי להרגיש עדיין קצת את החיבור הזה לאנשים. אז במילים אחרות, תודה לכם שנשארתם עד עכשיו (אם אתם באמת כאן) ואני מבטיח לגמול לכם בפוסט עם תמונות נוף בינואר. Happy Holidays!
I might be gone for a while, if you need me 