מה? כבר נגמר? (חלק II מתוך II)

שוב לקח מעט זמן לפרסם פוסט. אבל, בתור פיצוי, יש גם פוסט חדש בבלוג האקדמי של ביטאון המשפט והטכנולוגיה של ברקלי. קראו בהמוניכם (למי שאין סבלנות או רצון לקרוא את הפוסט ההוא, אני מתכוון ומקווה ומתפלל לפרסם כאן בקרוב פוסט משפטי למהדרין בענייני זכויות יוצרים. אז אפשר לחכות).

ועוד סוג של פיצוי (או עונש, תלוי מאיפה מסתכלים על זה), זה יהיה פוסט ארוך יחסית.

ולגופו של עניין.

כן כן. חלק ב' של הפוסט מהסמסטר שעבר הגיע. הנה נגמר לו עוד סמסטר ובעצם – שנת הלימודים והתואר כולו. יש עוד כמה חובות אקדמיים קלים (עבודה, מבחן ועוד דברים קטנים שכאלו), אבל לא באמת משהו מהותי מדי. חוץ מהעובדה שכבר נאלצתי להזמין במחיר מופקע את גלימת הסיום שלי (עליה סיפרתי בפוסט הקודם), אני מתחיל לקבל מכתבים שמאיצים בי להצטרף לאיגוד הבוגרים וכמה סטודנטים נמרצים כבר מתחילים לעסוק בסיכומי שנה והכנת סרטי וידיאו, מצגות, מסיבות סיום ועוד.

אחד הדברים המשעשעים ביותר, הוא היומיים שמזכירות הסטודנטים הקדישה למילוי "כרטיסי ביטוי" – Pronunciation cards. כמו שאתם יכולים להניח, יש סטודנטים עם שמות סטנדרטיים (בדרך כלל אירופאים ובמקרים מסוימים, דרום אמריקאיים) ועם שמות סטנדרטיים פחות (בדרך כלל אסייתיים). מצטיינים במיוחד התאילנדים שיש להם שמות משפחה ארוכים להפליא. אז אתה נדרש להגיע ולנסות למצוא דרך יצירתית להכתיב את השם המועדף עליך באופן שיאפשר להקריא אותו במהלך הטקס ללא טעויות. יש כאן משהו נחמד בכמה אופנים: אחד, תשומת לב יפה לפרטים. אני זוכר שהייתי בטקס באוניברסיטה מסוימת בארץ (בלי להזכיר שמות), והמנחה ביקש להציג את נשיא האוניברסיטה וטעה בהגייה של שם משפחתו. שנית, למרות שהשם ה"חוקי" שלי שונה מהשם שבו אני משתמש ביומיום, אין להם שום בעיה להקריא את השם ה"יומיומי" שלי. רק לשם ההשוואה, זכור לי שכשקיבלתי תואר בארץ באוניברסיטה מסוימת (בלי להזכיר שמות), ביקשתי שיקריאו את השם שלי באופן מסוים וקיבלתי תשובה חד משמעית שאי אפשר להיעתר לבקשתי כי מזכירות הסטודנטים לא ערוכה להיעתר לבקשות כאלו. למי שממש רוצה לדעת איך נראה כרטיס הביטוי שלי, הצורה שסוכמה היא: Rulee Bear. נקווה שיעבור בשלום.

ועוד מסימני סוף הסמסטר – השבוע התיישבתי לי שוב כרגיל במושב האחורי של האוטובוס שיוצא מהכפר (זוכרים? מנסה לא ליצור קשר עין עד שאני לא מוכרח). לפתע התיישבה לידי מישהי, תוך שהיא שולחת לעברי חיוך ואמירת שלום. אחרי תקופה ממושכת בקליפורניה, האינסטינקט הראשוני הוא כמובן לחייך בחום בחזרה ולברך בברכת שלום. האינסטינקט השני הוא לנסות להבין מאיפה לעזאזל אני אמור להכיר אותה. כלומר, כולם אומרים פה שלום לכולם. כבר יצא לי לדרוך על מישהו בספרייה ולקבל התנצלות. אבל עדיין…הנחתי שהיא לומדת איתי. העברנו את הנסיעה בדממה, כי האוטובוס התמלא באנשים (והאזניים שלי התמלאו באזניות) והחשש שלי התאמת כשהיא ירדה יחד איתי בתחנה והתחילה ללכת לכיוון הפקולטה. התחלנו לדבר על המטלה המסכמת שיש לנו בקורס מסוים ואז הסתבר לי, למרבה הבושה, שהיא איתי באותה כיתה בקורס הזה. מדובר בכיתה של 16 תלמידים. היה לי קצת לא נעים ברגע הגילוי. שאלתי אותה מי המרצה שלה בקורס הזה וכשראיתי שהיא מתחילה לענות לי שאנחנו לומדים ביחד, ניסחתי מחדש את השאלה, מנסה להאשים את השפה האנגלית הארורה שיוצרת אי הבנות משעשעות שכאלו. אני חושב שהיו מטלות שהגשתי במהלך השנה שדרשו ממני פחות מאמץ מחשבתי ותעלולים לוגיים מאשר עשרים השניות האלו שבהן הרגשתי איך אני עומד להתפדח ברמות בינלאומית (פשוטו כמשמעו).

ולמעט עניינים אקדמיים ואחרים – כמו שציינתי, הסמסטר הזה היה קצת אחרת מבחינת הלימודים. היו לי פחות קורסים וגם הקורסים שהיו לי פחות הלהיבו אותי מהסמסטר שעבר. אבל קורס בחירה אחד היה מאד משעשע. זה קורס ייחודי לתלמידי תואר שני והוא נועד ללמד אותנו לטעון בעל פה בפני מושבעים. זה קורס מרוכז של שלוש שבתות, ובסופו אתה מקבל קרדיט אחד, בלי ציון. כל הנתונים האלו ביחד מאד קסמו לי והחלטתי להירשם. בדיעבד מסתבר שזה אחד הקורסים המהנים ביותר שהיו לי אי פעם. הקורס הועבר על ידי מרצה מהפקולטה ושופט מבית משפט השלום בקליפורניה ועוד מרצים רבים מן החוץ. אחד מן המרצים היה עורך דין בן למעלה משמונים, זקוף כמו עץ אורן גאה, ומחזיק עותק חסר פרופורציות של החוקה בכיס הקדמי של החולצה. אחת הסטודנטיות הרהיבה עוז ושאלה אותו אם הוא תמיד מחזיק עותק של החוקה והוא אמר שכן, ושזה מסמך מופלא בעיניו. במפגשים השני והשלישי של הקורס, היינו צריכים להציג טיעוני פתיחה וסיום בפני שופטים אמיתיים שבאו לתת לנו משוב וזו הייתה חוויה מאד מעניינת. ראשית, בגלל שהיה מדובר בשופטים, האיצו בנו להתלבש יפה. כולם באו בחליפות, חלקם חנוטים בעניבות משי יוקרתיות. אני הגעתי בחליפת החתונה שלי (החליפה היחידה שנמצאת בבעלותי). למרבה השמחה, גיליתי בכיס החליפה גם את הכיפה שלי, אותה אני מחפש מאז 2008 לאירועים חגיגיים במיוחד. היה בזה משהו נחמד, שקצת הזכיר לי את ההתלבטות שהייתה לי בארץ כשארזתי לקראת הנסיעה לכאן. תהיתי איך יתלבשו הסטודנטים ללימודים כאן. חליפות? חולצות מכופתרות? הימרתי על חולצות מכופתרות אבל מהר מאד הבנתי שמדובר בסטודנטים, ובקליפורניה, לכן קוד הלבוש הוא נוח עד כפכפים. שנית, ניתנה לנו הזדמנות לשחק את עורכי הדין כמו שמדמיינים אותם בטלוויזיה. לפנות למושבעים דמיוניים, להרים את הקול בהדגשה, לעשות תנועות עם הידיים, אבל לא יותר מדי, ובכלל – לשחק תפקיד, אבל קצת באמת. נשמע מוזר? אולי, אבל זו גם הייתה חוויה מעשירה. צילמו אותנו בוידיאו ומספר נבחר של אנשים יקרים במיוחד זכו לקבל ממני את הקישור ויכלו לצפות בי טוען בלהט. כל כך התרגשנו מכמה יפים אנחנו בבגדי החג שלנו, עד שהצטלמנו בפוזה חגיגית:

עוד נקודה נחמדה מהקורס הזה, הייתה שהשופט שהעביר אותו הזמין את כולנו לבקר בבית המשפט שלו. הוא בדיוק עמד לפרוש והוא הזמין אותנו ליום הדיונים האחרון שלו בבית המשפט (שהוא בערך המקבילה לבית המשפט השלום בישראל). מאחר שפה ושם ביקרתי בבתי משפט בישראל, חשבתי שזו עשויה להיות חוויה מעניינת במיוחד. הגענו לבית המשפט ביום שישי בבוקר וגילינו שמרבית המקרים שלו דנים בצווי הרחקה. מרבית האנשים ייצגו את עצמם ללא עורכי דין, ואני מודה שזה היה נראה קצת מוזר. הידע שלי בדיני צווי הרחקה בארץ הוא מוגבל מאד, אבל משום מה יש לי תחושה שאלו לא הליכים שמתנהלים בדרך כלל ללא ייצוג. במרבית המקרים שאנו ראינו מבקש הצו היה היחיד שהיה נוכח, אבל בשני מקרים זכינו לראות גם את הצד ה"מורחק". בחור אחד ביקש להרחיק ממנו בחורה עצבנית למראה. היא ישבה קפוצה ונראה שהיא החזיקה את עצמה לא לרעוד בכיסאה. השופט ניסה לנהל את זה ברגישות ובנחישות, מבלי להיכנס לדברים אינטימיים מדי. בשלב מסוים הוא אמר לה: "אבל את יודעת שהוא היה בקשר עם גברת תומפסון בשלב זה?" והיא התפרצה: "אז למה הוא המשיך לשכב איתי?!" אפשר היה לשמוע את האוויר מתרוקן מהאולם וכל הסטודנטים שהיו איתי התכווצו אינסטינקטיבית במקום. השופט מיהר להרגיע אותה וביקש ממנה שלא להיכנס לפרטים. בסופו של דבר היא הסכימה לצו המניעה והתיק נסגר. בסוף היום הגיעו אישה אומללה למראה ובעל מאיים למראה. הבעל היה ארוז בצורה דחוסה למדי בתוך חליפה עם שרוולים קצרים ועניבה. אפשר היה לראות שאלו לא בדיוק בגדי היומיום שלו. האישה טענה שהוא מכור לאלכוהול ולסמים ממריצים והוא, תוך חוסר הבנה מוחלט של ההליך, ניסה רק לטעון שהיא אם לא כשירה. הוא ניסה להציג רשימת עדים הזויים שיטענו שהיא מסתגרת בחדר השינה ומעשנת גראס בזמן שהילד שלהם משוטט ברחובות. במהלך הדיון, הוא התחיל להבין שהנסיבות לא נוטות לטובתו. ההתנהגות שלו התחילה להיות יותר ויותר תזזיתית. בשלב הראשון, הלכה העניבה. אחרי עוד כמה דקות, בהן הוא נעמד והתיישב וזז, הוא פתח כפתור בחולצה. בשלב זה, השופט אמר לו שישתדל להירגע. אחרי עוד כמה דקות, הגבר שב וקפץ וחשף חלקים מחזהו, תוך שהוא מצביע על נקודה אדומה קטנטנה וטוען שאשתו דקרה אותו במזלג (אם אתם חושבים שהתיאור הזה משוחד קצת, חכו להמשך). הצדדים נכנסו לוויכוח ארוך ומייגע על הנקודה של מי זרק צלחת על מי כשארוחת הערב לא הייתה מוכנה ומי נעל את מי מחוץ לבית. לבסוף, הגבר ביקש לשאול את האישה רק שאלה אחת. אפשר היה לראות שהוא תולה את כל התקוות שלו באותה שאלה. ואז הוא שאל אותה אם היא זוכרת את הבוקר ההוא, שהוא העיר אותה על ידי זה שהוא תפס אותה בצווארון של החלוק שלה ואז היא דפקה את הראש במסגרת של המיטה בשביל לנסות להאשים אותו באלימות? יכול להיות שהטקסט של השאלה לא מבהיר עד כמה זה היה הזוי. הוא הדגים, פיזית, איך הוא תפס אותה. הבחור הוא בסביבות ה-1.85, עם ידיים בגודל של מנופי אבי. האישה אמנם לא זעירה, אבל נראית כאילו מכה אחת ממנו יכולה לגרום לה לאשפוז ממושך. אפילו השופט היה נראה כבר מיואש. למי שתהה – האישה קיבלה את צו ההרחקה שהיא רצתה ואנחנו קיבלנו כמה דקות קשות בבית המשפט.

בנימה קצת יותר יהודית, חגגנו עוד חג בניכר. ליל הסדר גם הגיע והתכנסנו בחיק מצומצם של שלוש משפחות כאן בכפר. השתמשנו בהגדה לילדים, מה שעזר לשמור על רמת ריכוז גבוהה, הן אצל הצעירים והן אצל המבוגרים. לפחות מסורת אחת נשמרה במלואה כאשר כולם מלמלו: "ביצים ותפוחי אדמה במי מלח זה כל כך טעים. למה לא אוכלים את זה כל השנה?" אני התגעגעתי קצת לניגונים המשפחתיים ופיזמתי אותם לעצמי בין לבין, אבל בהחלט אפשר לסכם את ליל הסדר כהצלחה גדולה. שני הבריקה במיוחד כאשר השכילה למצוא את האפיקומן בזריזות. הסדר נוהל על ידי אחד מחברינו, שהסליק את האפיקומן מתחת לכרית בכיסא שעליו ישב. שני ניגשה אליו לאורך כל הסדר לשנורר חתיכות מצה. בפעם האחת שהוא קם מהכיסא, היא פשוט הרימה את הכרית והתחילה לנשנש את האפיקומן שלא ביודעין. הילדים זכו במתנות יקרות ערך (ערכות לחוף הים שיותר מתאימות לישראל ולא לחופים הקפואים שיש כאן) והסדר המשיך כסדרו.

מסורת נוספת נשמרה כאשר נותרו כמויות ענק של אוכל, שדרשו מאיתנו לקיים פיקניק ביום למחרת בניסיון נואש להתגבר על השאריות. נחלנו הצלחה חלקית בלבד.

ובקטע חברתי-לימודי – חלק מחבריי לכיתה ארגנו ערב "אוסקרים", לפי קטגוריות משעשעות: המבטא הטוב ביותר, הרקדן/ית הטובים ביותר וכו'. בסבב המוקדם של המועמדויות הציעו אותי בתור אפשרות למועמד לפרס "אובמה" (הכי סביר שייכנס לפוליטיקה בארץ המוצא שלו ו/או יקים דיקטטורה צבאית). לצערי או לשמחתי, לא שרדתי את המינון הראשוני ונאלצתי להסתפק בהגשת אחד הפרסים. לפחות התבדחתי שקיוויתי להיות מועמד לפרס הרקדנית הטובה ביותר (וזכיתי לקריאת ביניים מהקהל שאמרה שהיא דווקא הצביעה עבורי).

במקביל הסתבר שיש לנו בכיתה כמה אנשים מוכשרים במיוחד. בחורה מאזרבייג'ן שרה שיר בשפת אמה (אזרבייג'נית?) שהיה מאד מרשים, נשיא הכיתה שלנו ניגן את  genie in bottle (כן כן. השיר ההוא של כריסטינה אגילרה) ובוצעו עוד כל מיני ריקודים לשירים של טיילור סוויפט וכהנה וכהנה. היה ערב משעשע מאד וככל הנראה רק ראשון בשרשרת אירועי הסיום שצפויים לנו בחודש וקצת הקרובים.

למי שמתעניין יותר בפן המשפחתי – הכל טוב, תודה. שני נמצאת בגן שדובר ברובו ספרדית, ולכן התחילה לספור בספרדית, תוך השמטת הספרה ארבע והנאה מיוחדת מהספרה חמש. לפני שהיא הולכת לישון אנחנו זוכים בדרך כלל לחצי שעה של: "אונו, דוס, טרס….סינקו!!".

בנוסף לזה, סיפור משעשע ששכחתי לאזכר לפני כחודשיים – מסתבר שוולנטיינז דיי זה סיפור די גדול פה. הרבה בתים קושטו וכמובן שכמו כל חג, כל הסופרים מכרו הרבה ממתקים במחירי מבצע (כי צריך להתאושש ממבצעי הממתקים של חג המולד ולהיערך לכמויות השוקולד האדירות של פסחא). אז שני הגיעה מהגן כשהיא עוטה לראשה לב מנייר עם שמה בתוכו. אייל תהה על פשר הלב המוזר הזה והסברנו לנו שמדובר בחג של נוצרים. ואז הוא הביט בנו בתימהון ושאל: אז שני היא נוצֵרת?

ועוד בשיבושי ילדים – בזמן האחרון התחלנו בחינוך מוזיקלי והכנתי לילדים פלייליסט של מתי כספי. באופן משמח למדי, הם התאהבו בו לחלוטין, ואפילו שני מנסה לשיר יחד עם המוזיקה (לשמוע אותה שרה את המילים של "יום שישי חזר" זו בהחלט חוויה שלא מפסיקה לשעשע אותי). שיר מספר אחד ברשימה הוא "נוח" ואייל כל כך מושפע ממנו עד שהוא החליט לצייר את תיבת נוח עם ממותה בפנים. מצ"ב ההוכחה:

שני יודעת לבקש שירים של "כפי" (פ דגושה) וכשאני מנסה ללמד אותה להגיד "כספי", זה נגמר במפח נפש. אני אומר לה תגידי "כס" ואז היא משלימה ל"פי" והיא ואייל נקרעים מצחוק.

מעבר לזה, אנחנו ממשיכים לטייל פה באופן די קבוע, מעין טיולי יום זריזים כאלו ואנחנו לא מפסיקים להתפעל מהאפשרויות ומהנוף שפרושים כאן כמעט בכל פינה. כמה תמונות לא מייצגות ממסלול חביב:

חוץ מזה, משחקים בחצר, משתובבים, מנסים לתפוס סנאים שסוחבים חתיכות לחם ומגלים כל פעם כמה סוגי עכבישים שונים מסתובבים כאן:

ולשיר השבוע (שלמעשה, לאור העיכובים השונים, כבר יותר מתקרב להיות שיר החודש או פשוט שיר הפוסט): באחד השבועות האחרונים, במהלך איזשהו סשן לימודים לא מרתק במיוחד בספרייה, החלטתי לתת ליו טיוב להציע לי פלייליסט ישראלי, בשביל להרגיש קצת בבית. איכשהו הגעתי לפלייליסט של אריק איינשטיין ונזכרתי כמה שירים באמת יפים יש לו וכמה אני נהנה לשמוע אותו שר. אז החלטתי שהשיר הפעם יהיה של אריק איינשטיין. הבחירה הברורה הראשונה הייתה "יושב בסן פרנסיסקו על המים". אבל, היו לי כמה בעיות עם הבחירה הזו. ראשית, אני לא מאד אוהב את השיר הזה. שנית, אני לא מרגיש שכמות הפעמים שהייתי במהלך השנה הזו בסן פרנסיסקו מצדיקה את השיר הזה. ככל שהפלייליסט המשיך התקשיתי להחליט, עד שהשיר הבא התחיל להתנגן וההתלבטות הסתיימה. זה כמובן שיר שאני מכיר ואוהב, אבל כמו עם שירים כאלו, פתאום "שמעתי אותו מחדש". שירים שנשמעים בקונטקסט מסוים מקבלים פתאום משמעות אחרת, המילים, הלחן והכל בעצם. אולי זה לא ההסבר הכי טוב, אבל מאחר שסוף הסמסטר השני והאחרון מסמל גם במידה מסוימת את תחילת והמשך הדרך חזרה, אני חושב שההבטחה לשוב ולהיפגש היא רלבנטית מתמיד. ובשביל ללוות את השיר גם בעזרים ויזואליים, הנה תמונה של שבלול אחרי הגשם וציור מגן המשחקים המקומי של שבלול (אריק איינשטיין, שבלול, הכל קשור. ובאמת, כמויות השבלולים שיצאו פה אחרי שירדו שתי טיפות גשם הייתה מופרעת לחלוטין).

בקרוב – תמונות מרגשות מטקס הסיום. תשמרו על עצמכם ועוד ניפגש.