קליפורניה מאירה פנים (ופרצוף)

הנה, הגיע הרגע. אחרי שני פוסטים שארכו הרבה יותר ממה שתכננתי אני מתחיל את הפוסט הזה בחשש שלא יהיה לי מספיק מה לכתוב. השבוע התחילו הלימודים ממש (אפילו לא ממש, כי קורס אחד לא התקיים, בגלל שהמרצה משתתפת בתחרות אופניים (!) כמו בכל שנה (!!), אחרי שבשנה שעברה היא זכתה במקום הראשון (!!!)).

אז יש כבר הרבה פחות לוגיסטיקת מעבר וסיפורי אמריקנה, והרבה יותר סיפורים משפטיים (עשיתי ספירה חוזרת של מי שאני מניח שקורא את הבלוג והגעתי ליותר משני לא-משפטנים. לא הרבה יותר, אבל עדיין קצת יותר). מאחר שאני מאד רוצה לרצות (מלשון to please) את מי שקורא את הבלוג הזה, אז אני אנסה, גם כשאני מדבר על משפטים, שזה יהיה קצת יותר מעניין – גם לקורא הלא משפטן (או המשפטן שלא מעוניין לקרוא על משפטים ומאלה יש לא מעט).

אז נתחיל בהמשך הסדרה של "רולי נטמע בחברה האמריקנית" – השבוע הלכתי למרכז מסחרי שממוקם לא רחוק מהבית שלי (לא רחוק במונחי קליפורניה, שזה אומר רק עשר דקות נסיעה). התחלתי ללכת לכיוון החנות שרציתי לקנות בה, כשלידי עצר אוטו עם זוג די מבוגר. אני מניח שהם עברו את גיל 80 (ואולי גם לפני כמה שנים). האישה נהגה ושניהם נראו מאד נחושים לחנות ולהתחיל בסידורים. האישה יצאה ראשונה מהאוטו ומייד נתקלה באבן שפה ונפלה על הפנים. כשאני אומר "נפלה על הפנים", אני מתכוון בדיוק לזה. בלי לבלום עם הידיים או למעוד קודם על הברכיים – פשוט נפילה חופשית קדימה, שנעצרת רק כשהפרצוף פוגע במדרכה. אני הייתי עדיין קרוב, ויחד איתי עוד בחור אמריקני בעליל. חששתי קצת להזיז אותה לבד ופניתי לבחור ואמרתי לו: "אנחנו לא צריכים לעזור לה?" הוא הסתכל עליי, משך בכתפיו ואמר: "probably" בטון מאד מוזר. ואז הוא הלך. לא הסתכל אחורה. פשוט התפוגג מהמקום. ואז נזכרתי בכל סיפורי האימה ששמעתי על האמריקנים וחוש הצדק המפותח שלהם שמתבטא בלתבוע את כל מה שזז, לרבות מי שניסה לעזור להם ובטעות הרע את מצבם. להשלמת התמונה, אני רק אציין שבעלה של האישה, היה עסוק באותו שלב בלצאת מהאוטו. כאמור, הוא לא מהצעירים שבחבורה ולדעתי, ואני לא מדבר על דרך המליצה – הוא יצא מהאוטו במשך חמש דקות לפחות. כל אותו הזמן, לא היה לו מושג על הדרמה שמתחוללת בחוץ. מייד אחרי שהבחור האמריקני נס באלגנטיות, הבנתי שכנראה אין מנוס מלחייג 911. תוך זמן קצר מאד נעניתי, המוקדנית החביבה הנחתה אותי שלא להזיז אותה ולא לגעת בה, ושאלה שאלות מנחות כמו: "יש דם? יש הרבה דם? יש הרבה הרבה דם?". היא ביקשה ממני להישאר במקום ולנופף לאמבולנס. בינתיים הגיע לזירה בחור ניו-זילנדי (אי אפשר לטעות במבטא). הוא לא התייחס לדאגה האמריקנית מתביעות ולכן התחיל לנסות ולהרים את הגברת ולהזיז אותה לצל. בינתיים בעלה הבחין סופסוף במהומה ורכן בדאגה ובאהבה ליד אשתו. בתוך כל הסיטואציה המאד הזויה הזו, אני חייב להודות שזה קצת חימם את הלב. אחרי שתי דקות הגיע למקום רכב כיבוי אש(??) ממנו יצאו ארבעה פרמדיקים חסונים, חמושים בכפפות ובמצב רוח טוב. בשלב זה עזבתי את המקום והבחור הניו זילנדי ואני שוחחנו קצת על המנטליות האמריקנית המוזרה. אז שלב נוסף בהשתלבות בחברה הושלם – גם נזהרתי מתביעה על גרימת נזק רפואי וגם חייגתי את מספר החירום המוכר. ברכות לי. האמת שזה הטריד אותי עוד אחר כך – אין לי באמת הכשרה לעזור לאישה הזו, אבל אם זה היה קורה בישראל, רוב הסיכויים שכן הייתי מנסה לעשות משהו. מצד שני, כשאתה יודע ששירותי החירום מגיעים תוך שתי דקות לאיזור, זה מעניק לך תחושת ביטחון – אנשים שמוכשרים לטפל במצב מגיעים ממש בקרוב, אז כדאי שתשאיר את זה להם. אני מניח שבשורה התחתונה עשיתי הכל בסדר, אבל זה עדיין מרגיש לי קצת עקום.

אז בכל זאת קצת על הלימודים? אני חושש שכן. כמו שציינתי בפוסט הקודם, השבוע התחילו הקורסים האמיתיים. את רובם אני חולק עם סטודנטים אמריקניים שלומדים לקראת התואר הראשון שלהם. זו חוויה מעניינת. מסתבר שכובע בייסבול הפוך הוא לבוש לגיטימי (ואולי אפילו חובה?) ושהמילה “Fuck” שטורחים לצנזר מכל תכנית טלוויזיה או סרט – מהווה אחוז ניכר מכל שיחה. לפני תחילת הקורס שלי בזכויות יוצרים, שמעתי שני תלמידי תואר ראשון משוחחים מאחוריי וזה נשמע בערך כמו: "so I took this fucking shit and I said ‘fuck!’" ולזה הגיב שותפו לשיחה בתשובה השנונה: "no fucking way man. That shit is fucking stupid". בסרטים אמריקניים ישנים יש מוסד משעשע שנקרא "swear jar" – יעני, צנצנת קללות. כל פעם שמישהו מבני המשפחה מקלל, הוא צריך לשים דולר בצנצנת. אני חושב שאם אני מייסד משהו דומה בקורסים האלו, אני יכול עוד לצאת ברווח מהשנה הזו.

ובשביל שגם אתם תצאו עם רווח מהבלוג הזה, הנה כמה דקות של השכלה בקניין רוחני וזכויות יוצרים. שני קורסים שלי החליטו לציין את הסיפור המשעשע והמעניין מאחורי התמונה הזאת:

מי שרוצה לקרוא על זה באנגלית יכול לעשות את זה כאן וכאן. מי שמתעקש על עברית משום מה, יכול לקרוא על זה כאן (מקווה שחומת התשלום של הארץ לא חוסמת אתכם. אם כן, יש עוד המון תוצאות בעברית. חיפוש פשוט של "סלפי קוף" יביא אתכם למקום המבוקש). מי שלא רוצה ללחוץ על קישורים (וצודק לחלוטין) – הנה ההסבר (בקיצור נמרץ של ממש ובהשמטות המחויבות) – צלם טבע נסע לשמורה בכוונה לצלם קופים שמצויים בסכנת הכחדה. אחד הקופים חטף את המצלמה שלו והתחיל לצלם תמונות סלפי של עצמו. הצלם, שלמעשה לא לחץ על הכפתור ולא באמת "יצר" אף אחת מהתמונות, טען שיש לו זכויות יוצרים בתמונות הסלפי הקופיות. בהתחלה, הטענה שלו נדחתה על ידי ויקיפדיה (שהתמונות הוספו למאגר התמונות ל"שימוש חופשי" שלה). לאחר מכן, גם הרשויות האחראיות בארצות הברית על רישום זכויות יוצרים אותתו שהן כנראה לא יסכימו לרישום זכויות יוצרים על תמונה כזו. הצלם, כמובן, טוען שהוא מפסיד מכך רווחים עצומים. התמונה הפכה לויראלית ונפוצה מאד ברשת, הוא השקיע ממון רב בנסיעה, בציוד, בהכנות וביצירת התנאים המתאימים לצילום הקופים. האם הוא לא אמור להיות בעל זכויות היוצרים? זו שאלה מעניינת, והגישה הרווחת כיום היא שזכויות יוצרים יוענקו רק ליוצר "אנושי". כשהמקרה הוצג בשיעור, אני שאלתי מה יקרה במקרה ההיפותטי הבא: הצלם יציב את המצלמה במיקום מתאים, יכין אותה מבחינת מהירות צמצם, חשיפה ועוד הכנות אמנותיות, יתרחק על מנת להפעיל את המצלמה מרחוק ולפתע – אבן תדרדר ממורד צוק ותפגע בכפתור הצילום, כך שלמעשה – האבן תצלם את התמונה. הרי הצלם הכין את הכל ו"יצר" כבר את כל ההכנה לצילום – האם הוא לא זכאי לזכויות היוצרים? אני חייב להודות שמאד שמחתי כשהמרצה עצרה לרגע ואמרה: "המממ….אולי כדאי לי להכניס את זה כשאלה למבחן?" (בסוף כנראה שלא….אולי אני אופתע בסוף הסמסטר).

בלי להתייחס כרגע לשאלה אם לצלם מגיעות זכויות היוצרים או לא (שהיא מאד מעניינת, תאמינו או לא) – אני רוצה רק לומר לרגע, בלי שמץ של ציניות או לעג – בשביל זה נסעתי ללימודים במקום כמו ברקלי. ברקלי נחשבת המובילה בתחום הקניין הרוחני וזה, אחרי הכל, התחום שאני הכי אוהב (כן…זה מוזר לומר "אוהב" על תחום במשפטים, אני יודע. אבל זה תחום שכל הזמן מתפתח, כל הזמן עולות בו שאלות חדשות והן בדרך כלל קשורות לדברים אמנותיים יותר, שזה כבר מעניין יותר. כמו שכתבתי בדף ההיכרות שלי לשאר הסטודנטים – כתבתי תזה על סאטירה וזכויות יוצרים כי זה היה תירוץ מצוין לראות הרבה פרקים של סאות' פארק ו-Family Guy). אז להיות במקום הזה, ללמוד מהאנשים המובילים בתחום שכל הזמן מתעדכנים בסוגיות החדשות שעומדות על הפרק – נו, זה מאד חנוני להמשיך להתלהב, אבל זו באמת חוויה חד פעמית.

ובלי קשר, או אולי קצת עם – כן, כמויות הקריאה לא נראות מחרידות בהתחלה. 30 עמודים, 20 עמודים. נשמע סביר. אבל חשוב לזכור כמה דברים – ראשית, זאת הדרישה בכל קורס ומאלה יש כמה. כלומר, העמודים האלו מצטברים. שנית, עמוד בספר אמריקני הוא מאד דחוס. שלושה משפטים יכולים להיות משמעותיים מאד. אי אפשר לרפרף על העמודים ולקוות לטוב, כי הדבר השלישי והחשוב הוא – ממש צריך לקרוא. לא סתם. תכנית השיעור היא לא לעבור על מה שהיה ברשימת הקריאה. התכנית היא להתקדם, בהנחה שכולם קראו את החומר. אם לא קראת את החומר – אין לך ממש מה לחפש בשיעור. ויותר מזה, כבר הזהירו אותנו שהתסריט הבא עומד להתממש: המרצה מתכוונת להצביע על אנשים ולבקש מהם לספר על המקרה, להציג את העובדות, את הנימוקים של ההחלטה וכו'. לכן, אתה גם אמור לשבת באותו מקום, למרצה יש טבלת ישיבה וזה אמור ללכת משהו כמו: “Mr. Ber! Please state the facts in the Feist case” וכו'. מרצה אחד הדגיש במיוחד: "אל תורידו את הראש ותקוו שאני אתעלם. אני פשוט אצביע עליכם עד שתרימו את הראש ותגלו שאני מצביע עליכם". אז זה קצת מלחיץ מצד אחד, אבל גם מדרבן מצד שני. זה מאד לא מקובל להגיע בלי לקרוא את החומר וכאמור – זה גם לא ממש תורם להבנה של החומר. אז אפשר לומר שהלימודים התחילו, באופן די רשמי – יש כבר שלוש עבודות להגיש, קרוב ל-100 עמודים לקרוא לשבוע הבא (אולי קצת יותר), אבל, בינתיים – הרוב מאד מעניין ואני מרגיש שאם אני אשקיע את מה שמצופה ממני, אני אצא מכאן עם ערך מוסף אדיר (יצא פוסט קצת מתלהב, אבל אני משוכנע שתגלו הבנה).

קצת חוויות קולינריה וקליפורניה:

בארץ הייתי מכור לקרטיב משמש. השבוע ראיתי בסופר משהו שנראה דומה ומייד חטפתי אותו הביתה. בחינה קרובה יותר של האריזה רמזה שמדובר בסוג של קרטיב בריאות שהוא שילוב מפליא של קלמנטינה וגזר (?!?!). אחרי היכרות קצרה עם הסופרים האמריקניים, אני כנראה צריך להודות למזלי הטוב שזה לא בטיגון עמוק או מצופה בפירורי בייקון וגבינת צ'דר והאמת – זה אפילו די טעים. לא אגיד שטעם הגזר דומיננטי מדי, אבל זה לא רע.

ובתחום אחר לחלוטין – בתור חובב ג'ק דניאלס, המליצו לי מאד לנסות את המוצר הזה. כן, סוג של ויסקי עם דבש או דבש עם ויסקי. בוא נגיד ככה…אולי כשאני אהיה מצונן. כרגע, זה סתם בקבוק נחמד לאוסף הבקבוקים שלי.

היום ביקרתי בפסטיבל האמנות של עיירה קטנה (וציורית) בשם סאוסליטו. הפסטיבל עצמו לא היה מאד מעניין (תמונות של סן פרנסיסקו ב-2,500 דולר אפשר לקנות גם קרוב יותר לברקלי). מצד שני, המיקום של הפסטיבל היה ממש מקסים, על קו המים. לצערי, התמונות לא מאד מעבירות את זה, אבל בכל זאת – הנה כמה.

ולסיום, כמובן, שיר. השבוע אין לו הקשר מיוחד. סטיבי וונדר. אני חושב שרוב בני המחזור שלי (קח או תן כמה שנים לפה או לכאן), אם תזרוק להם את השם סטיבי וונדר, יתחילו לזמזם מייד את I just called to say I love you. למי שהיה ילד בשנות ה-80 ויכול לזכור את הקליפ המתקתק הזה שהיה משודר לפעמים בשישי לפני הסרט הערבי, זו באמת חתיכת זיכרון. אבל, הרבה לפני חתיכת הקיטש (היעילה) הזו, שזכתה באוסקר ובגלובוס הזהב, סטיבי וונדר היה (ועודנו) אחד מהאמנים המוערכים ביותר בעולם. אני לא יכול לטעון להבנה מעמיקה בעבודתו המוקדמת, אבל השיר הזה הוא דוגמה מצוינת לקסם שהוא ידע ליצור עם הפסנתר והקול שלו. כשהייתי סטודנט לתואר ראשון בתקופת הבחינות, הייתי לומד בדרך כלל בלילה, עם רדיו תל אביב ברקע. אלו היו השנים המוקדמות של רדיו תל אביב (כש"היפות והאמיצות" עם מיכל ניב ז"ל עוד הייתה תכנית הבוקר). בלילות, הרדיו היה עובר לשדר שירים ברצף, בלי קריינות ובלי הקדמות. זה עדיין לא היה העידן של שאזם ושל אינטרנט מהיר, אז אפילו לא ידעתי בהתחלה שזה סטיבי וונדר ולא ידעתי איך קוראים לשיר. אבל פעם בכמה לילות השיר הזה היה חוזר ומופיע. הייתי יושב ולומד, לילה אחרי לילה, ומחכה למנגינה הזו שתחזור דרך הרדיו וגלי האתר. יש לזה קסם מסוים. היום, הכל נמצא בקצות האצבעות. בא לך לשמוע שיר? לראות קטע מסרט? הכל נמצא ביו טיוב או באייטיונס או במדיה אחרת. ובכל זאת, כשאתה נכנס לאוטו ויש בדיוק את השיר שאתה אוהב ברדיו, זה מרגיש אחרת קצת. אז במקרה הזה, אני הייתי מחכה לשיר. כאמור, הוא לא היה מגיע כל לילה, אבל כשהוא כן היה מגיע, זה היה קצת קסום. הייתי מגביר מעט את הרדיו, סוגר את הקלסר, עוצם עיניים ונשען לאחור בכיסא. אם אתם קוראים את הפוסט הזה בסביבה שמאפשרת לכם לקחת 6 דקות ופשוט לתת למוזיקה את המקום שלה – אני ממליץ בחום. תהנו.

נ.ב.

כנראה שהחששות שלי לגבי פוסט קצר מדי לא התממשו השבוע. נחכה לשבוע הבא….

I feel the earth move

כמיטב המסורת – עבר שבוע, פוסט חדש. כאמור, מרגע שהלימודים יתחילו ממש (ובעיקר אחרי שהמשפחה תגיע לכאן), אני לא בטוח שההספק הזה יישמר, אבל נכון לעכשיו – ממשיכים הלאה! השבוע יצא קצת יותר ארוך מהרגיל, אני מתנצל מראש. למי שרוצה לחלק את הקריאה לפי תחומי עניין – החלוקה היא: רעידת אדמה, רכישת רכב, ענייני לימודים ותרבות (ההופעה שהייתי בה).

אז לחוויות השבועיות:

נתחיל דווקא מהסוף – אתמול בלילה זכיתי ליהנות מחוויה קליפורנית אמיתית. התעוררתי בשלוש ועשרים לפנות בוקר, בלי סיבה מיוחדת. הצצתי בטלפון, ראיתי שיש לי כמה הודעות מייל ושקלתי אם לקרוא אותן או שזה יפריע לי לנסות לחזור לישון. בעודי מתלבט, האדמה התחילה לרעוד. חוויתי כמה רעידות אדמה בחיים, כולן בישראל, שבעיקר כללו אחריהן הרבה שיחות של: "הרגשת? בחיי שהרגשתי. הכסא שלי זז קצת". לגבי הרעידה הזו – לא יכול היה להיות ויכוח אם היא מורגשת או לא. על פי מקורות זרים, המוקד של הרעידה היה בנאפה (מה שרובכם אולי מכירים כאזור של יין איכותי ומחירים מופקעים) בדרגה של 6 בסולם ריכטר. מבלי להיכנס לפרטים (שאני ממילא לא מבין בהם) ורק על מנת לסבר את האוזן – סולם ריכטר בנוי באופן כזה שהעוצמה של כל דרגה גדולה פי 10 מהדרגה שקדמה לה. בקיצור, 6 זה לא רע בכלל והיום בבוקר גיליתי שזו הרעידה החזקה ביותר מזה 25(!) שנים בקליפורניה ושהוכרז מצב חירום בנאפה. כשעברתי לכפר, קיבלתי מן חבילת "ברוכים הבאים" (האמריקנים מאד אוהבים את מושג ה-Welcome packet). בפנים היה גם דף קטן של התמודדות עם רעידות אדמה. לא קראתי אותו עדיין.

אז חזרה לאתמול בלילה – אני רואה איך כל הבית רועד ואני מנסה להיזכר מה אמורים לעשות לעזאזל ברעידת אדמה. בהברקה של רגע אני נעמד מתחת למשקוף של הדלת, ומרגיש מטופש באותה מידה כמו לעמוד בחדר המדרגות בזמן אזעקה בישראל. אחרי משהו כמו 15-20שניות של רעידה, האדמה נרגעה, נתנה עוד שיהוק קטן של רעידה ואז חזרה לנוח. יצאתי מתחת למשקוף ומייד עשיתי מה שכל אדם במצבי היה עושה – נכנסתי לראות אם כתבו על זה משהו בפייסבוק. הבחור ההודי שיושב לפני בכיתה פרסם דברי שבח לאל והצטרפו אליו סטודנטים נוספים שבירכו על מזלם הטוב (וסטודנט גרמני שאמר שלא הרגיש כלום, כי הוא הלך ברחוב. מאחר שהוא מבלה את רוב הזמן שלו כאן בשתיית בירה, סביר שממילא הוא לא יציב באופן כללי, אז אני לוקח את דבריו בערבון מוגבל).

איך אומרים? חוויה. אפשר לוותר עליה, אבל כנראה שאין ברירה. ביום שישי הלכתי לבקר את הגן העתידי של אייל (שנקרא באופן מאד אמריקני "גן הדר" – בכל זאת, גן של הקהילה היהודית). בין שלל הטפסים שאני נדרש למלא (כולל אישור מפורש של ההורים לגננות למרוח קרם הגנה על הילדים), אנחנו נדרשים לספק מספר חירום בארצות הברית, מחוץ לקליפורניה, כי במקרה של רעידת אדמה, קווי הטלפון נוטים להתנתק. זה מנחם ומרגיע כאחד (ציניות, כן?). מצד שני, אני מניח שאם הייתי מספר למישהו בקליפורניה שבמדינת המוצא שלי, יורים עלינו טילים ואנחנו מחשבים מסלול לפי מיקום של מרחבים מוגנים, הוא כנראה היה חושב שאני לא נורמלי.

ולעניינים משמחים יותר:

אפשר לומר שאני מגשים את החלום האמריקני. להגיע חסר כל לארצות הברית ובאמצעות עבודה קשה, להפוך לאט לאט לבעל נכסים. אז, נכון, לא בדיוק הגעתי חסר כל והעבודה הקשה התמצתה בעיקר בלהוציא שיק בנקאי מסניף הבנק המקומי שלי (ותשלום עמלה של 10 דולר! איפה המפקח על הבנקים?) והנכס הוא בסך הכל רכב ניסאן סנטרה 2012 – אבל עדיין – החלום האמריקני בהתגלמותו. החוק בקליפורניה הוא מאד נוקשה בענייני ביטוח, והמוכר של הרכב חייב לוודא שיש לך ביטוח לפני שאתה רוכש ממנו את הרכב, כך שביליתי חלקים נרחבים מסוף השבוע בקבלת הצעות לגבי ביטוח רכב שלא הייתי משוכנע שאני רוצה לקנות. ההצעות היו מאד מגוונות והיו פערים של 300 דולר לחודש בערך בין ההצעה היקרה ביותר לבין הזולה ביותר. כמו כל דבר בארצות הברית, הדבר המשמעותי ביותר הוא ההיסטוריה שלך. אם מדובר בבנק – רוצים לראות היסטוריית אשראי. אם מדובר בביטוח רכב – רוצים לראות היסטוריית נהיגה. ושוב, כמו כל דבר בארצות הברית, מה שקורה מחוץ לארצות הברית הוא בלתי רלבנטי לחלוטין. רישיון הנהיגה הישראלי שלי, שנמצא איתי כבר קרוב ל-20 שנה, לא ממש מעניין את חברות הביטוח. יתרה מזאת, חלק מהחברות בכלל לא מוכנות לדבר איתך אם אין לך רישיון נהיגה אמריקני (אני עובד גם על זה. תיאוריה ומבחן מעשי…כן, כן. עדכונים נוספים בעוד כשבועיים).

אז לסיכום העניין – רכשתי רכב מחברת ההשכרה הרץ. בלי פרסומת סמויה, חלילה, אבל המחירים שלהם היו טובים בהרבה מכל מה שיכולתי למצוא בשוק המכוניות המשומשות האמריקניות. לכל חבריי בישראל שמפנטזים על רכישת פורשה ב-100 דולר – ובכן, בהצלחה.

את הרכב הייתי חייב לאסוף מהמשרד שלהם בשדה התעופה, כך שחווית הנהיגה הממשית הראשונה שלי הייתה בדרך חזרה מסן פרנסיסקו לאלבני, לכפר האוניברסיטה. כבר בפנייה הראשונה, ביציאה מהחניון לכביש המהיר, נאלצתי להתגבר על כל האינסטינקטים שלי ולפנות ימינה באדום. כן, כמו שציינתי בסופו של הפוסט הקודם – אתה פונה ימינה באדום, בתנאי שעצרת קודם (וכמובן, בתנאי שאין הולכי רגל. להולכי רגל יש זכות קדימה מוחלטת בקליפורניה. הם יכולים לקפוץ לאמצע הכביש, בלי מעבר חצייה, ועדיין – אם אתה פוגע בהם, זו אשמתך הבלעדית. קליפורניה, נו). הכביש המהיר היה בסך הכל סביר, עד שהגעתי חזרה לתוך העיר ונאלצתי לפנות שמאלה. כן….גם הפנייה שמאלה היא מאד מתוחכמת. יש לך אור ירוק, אבל גם לנהגים שבאים מולך. אתה אמור לצאת בזהירות לתוך הצומת ואז, או "לגנוב" במהירות את השמאלה בזמן שאין מכוניות, או לחכות עד שיהיה צהוב, ואז מותר לשתי מכוניות לפנות שמאלה. מוזר? כן. מטריד? לגמרי. עובד? לחלוטין. אל תשאלו אותי איך. מה שבישראל היה נגמר בקטטה המונית ו-17 תאונות דרכים בדקה וחצי, איכשהו עובד כאן.

אבל כתבתי כבר המון על נהיגה ורכבים וזה לא באמת כזה מעניין. רק נקודה אחרונה – חשבתי לעצמי שהנהיגה חזרה תהיה נחמדה כי אני אשים לעצמי קצת רדיו ואשמע מוזיקה. אז הגעתי לשתי מסקנות עיקריות:

1. אם היחס הוא שלוש פרסומות על כל שני שירים – עדיף כבר לשים דיסק או מוזיקה מהטלפון.
2. מה זה השירים האלה? אחרי שכמעט הגעתי, שמעתי את הקריינית מבשרת על ה-stress free weekend והבנתי! אני שוב בישראל. זו הגרסה שלהם לסופשבוע רגוע. עכשיו אני רק צריך לקנות טלוויזיה ולהתחבר שוב לשידורים החוזרים של סיינפלד וחברים ואני מסודר.

אבל הבטחתי גם קצת לימודים, נכון? (מי שענייני המשפטים האלו לא ממש מעניינים אותו, וזה חל כמובן גם על עורכי דין, יכול לקפוץ לחלק בסוף שבו אני מדבר על ההופעה שהייתי בה השבוע ומציג את השיר השבועי).

טכנית, עוד היינו בשבוע אוריינטציה. אז אחרי עוד יום של אוריינטציה של עניינים טכניים, התחלנו קורס אמיתי! ממש! הקורס הוא קורס חובה לכל מי שלא למד בארה"ב או בקנדה והוא נקרא יסודות המשפט האמריקני (בתרגום חופשי מאד). לקוראי הבלוג שאינם משפטנים (כל השניים), אני רק אסביר שבחלוקה גסה מאד, עולם המשפט נחלק למדינות של משפט מקובל ומשפט קונטיננטלי. המשפט המקובל כולל בגדול את ישראל, ארה"ב, אנגליה ועוד כמה מדינות דוברות אנגלית (ויסלח לי פרופ' שלף, עליו השלום, שאני לא מפרט בדיוק את המדינות ואת ההבדלים). מרבית הקורס עד עתה מתמצה במרצה שמזהיר את התלמידים שמגיעים ממדינות של משפט קונטיננטלי (כשהוא בעיקר מתייחס לאירופאים למיניהם) – "זה הולך לזעזע אתכם! אתם הולכים לחשוב שזה בכלל לא משפט!" וכו' וכו'. בתור מי שלמד משפטים בישראל – אני מודה, לא הזדעזעתי. אבל אם הגעתם עד כאן, אני יכול לספר גם סיפור מצחיק ששמעתי בעבר על מרצה באוניברסיטת תל אביב (השם שמור במערכת הבלוג). אותו מרצה לימד את הקורס "שיטות משפט" וביקש לחדד את ההבדלים בין שיטות המשפט השונות. הוא שאל את התלמידים: "מה זה ה'מקובל' הזה, במשפט המקובל?" מהשורות האחוריות נשמעה צעקה: "מה שאתה לא היית בתיכון!". אני לא יודע אם מדובר באגדה אורבנית או לא, אבל אני חייב להודות שהסיפור הזה עדיין משעשע אותי.

אז בינתיים אנחנו נדרשים לקרוא פסיקה אמריקנית עלומה, מספר עב כרס ולצערי הרב – כרגע בעיקר למדנו על אחריות מוחלטת למוצרים פגומים (לא בדיוק הענף המשפטי עליו חשבתי כשנסעתי ללימודים). אז זה נחמד בתור תרגול, אבל האקשן האמיתי מתחיל בשבוע הבא.

ללימודים לתואר השני בברקלי אין תכנית סדורה. אתה בונה לעצמך את המערכת. יש שני שיעורי חובה – יסודות המשפט האמריקני (ראו לעיל) וכתיבה ומחקר משפטיים לתלמידי תואר שני (קורס חובה של שני סמסטרים). ככלל, יש שלושה שיקולים עיקריים שמנחים אנשים כשהם בונים מערכת.

שיקול ראשון – מי שרוצה לגשת לבחינות הלשכה בקליפורניה חייב למלא דרישות מסוימות ולקחת קורסים מסוימים. החדשות הטובות: אם אתה עורך דין במדינת המוצא שלך, או אי פעם התקבלת ללשכת עורכי הדין במדינת המוצא שלך – אתה יכול לגשת לבחינה בלי ללמוד קורסים כאלו ואחרים. החדשות הרעות – זו נחשבת אחת הבחינות הקשות ביותר בארצות הברית. שלושה ימים של יותר מזל משכל. רוב הסטודנטים לוקחים מורה פרטי(!) בשביל לנסות ולעבור. המרצה של יסודות המשפט האמריקני אמר שסיכויי המעבר שקולים להטלת קובייה (גם לסטודנטים אמריקניים). הרבה סטודנטים, מסתבר, שוקלים לעשות את בחינות הלשכה של ניו-יורק. יש ממש שיעור מיוחד (אופציונלי, כמובן) שאמור להסביר לך על התהליך ועל מה כדאי ולא כדאי לעשות בדרך, ביחס לכל אחת מהבחינות.

שיקול שני – תעודות התמחות. אתה יכול לסיים את התכנית בברקלי ולקבל תעודת התמחות בתחום מסוים (משפט וטכנולוגיה, משפט סביבתי, משפט עסקי וכו'). לכל תעודת התמחות יש דרישות משלה (בדרך כלל קורסים מסוימים ומרכיב מסוים של כתיבת עבודה). למען האמת, עדיין לא ברור לנו אם התעודות האלו באמת עוזרות במשהו, אבל הרבה אנשים מנסים להשיג תעודות מסוימות. אני, ככל הנראה, למרות חוסר ההבנה שלי ביחס ליתרון היחסי שהתעודות האלו יכולות להעניק לי בהמשך הדרך, אנסה להשיג את התעודה של משפט וטכנולוגיה (בעיקר כי אני ממילא עומד במרבית התנאים, כי אני לוקח קורסים שמעניינים אותי בתחום).

שיקול שלישי – מסלול תזה מול מסלול קורסים. ברקלי מציעה את האפשרות להיכנס למסלול של כתיבת תזה. זה דורש כל מיני קורסים מיוחדים של כתיבה וכמובן – מציאת מנחה, נושא, קבלת אישור ו, החלק שכולם נוטים לשכוח – כתיבת העבודה עצמה. אני מודה שמאד התלבטתי לגבי בחירה במסלול הזה. זה לכאורה המסלול הטבעי למי שמעוניין להמשיך לדוקטורט. אמנם, כרגע אין לי תכניות להמשיך לדוקטורט (אין לי אפילו נושא), אבל אני מאד אוהב להרגיש שיש לי אופציות שפתוחות בפניי. אם, במקרה הבלתי סביר, שנחליט כמשפחה, שאנחנו רוצים לנסות להישאר לעוד קצת, הייתי שמח לדעת שיש לי לפחות את האפשרות לנסות ולהתקבל לתכנית הדוקטורט. בפגישת ייעוץ אקדמי שהייתה לי, אמרו לי שזו לא דרישת קדם והיו תקדימים של תלמידי דוקטורט שעשו מסלול קורסים, אז נכון לעכשיו – נשארתי באופציה של הקורסים.

אז אחרי כל השיקולים האלה (שאף אחד מהם לא היה שיקול של שעות נוחות במערכת או קורס קל – התבגרתי) – הצלחתי לארגן מערכת של 16 יחידות בסמסטר, עם קורסים שבאמת מעניינים אותי (רובם בקניין רוחני וזכויות יוצרים ועוד אחד, ממש קצת, בדיני מלחמה, בשביל לשמור על הגחלת). אין לי מושג עדיין מה באמת עומס הלימודים האמיתי כשהסמסטר יתחיל, אבל איך אמרה לי הגברת הנחמדה ממשרד התארים המתקדמים? It looks very manageable. כנראה שאאלץ להסתפק בזה בינתיים.

נקודה אחרונה מעניינת – רוב מכריע של הקורסים משותף לתלמידי התואר השני והתואר הראשון גם יחד. אז זו אמורה להיות חוויה מעניינת כשלעצמה.

ואחרי ענייני המשפטים – שיר השבוע + התייחסות להופעה. אז כאמור, גיליתי שאחת מהלהקות האהובות עליי מופיעה בסן פרנסיסקו. אחרי התלבטות קצרה (כי בכל זאת….לנסוע לבד ולהיות בהופעה לבד), החלטתי שזה בדיוק סוג ההזדמנויות שאני אמור לנצל במסגרת השנה הזו. אז הזמנתי כרטיס ושמתי פעמיי לסן פרנסיסקו (עניין פשוט של אוטובוס, רכבת ועוד אוטובוס). אחרי שהגעתי לבסוף למועדון, גיליתי שמדובר במקום לא גדול עם אווירה מאד נחמדה. היו שתי להקות חימום, לא מאד מוצלחות (בעיניי לפחות). להקה אחת עלתה עם רצח בעיניים, סולן בלי חולצה, שיער ארוך, עמוס קעקועים. הוא התחיל באקורד זועם על הגיטרה, התופים בהרעשה כבדה מאחוריו. ציפיתי למילים בנוסח של: "אני שותה דם של ילדים" או משהו בסגנון, אבל כל המילים התרכזו ב:"בייבי, זה קל לאהוב אותך" או "בייבי, אני אוהב אותך" או מילים בעלות משמעות דומה. אחרי שהוא חזר על אותה שורה חמישים פעם, הוא חתך לסולו גיטרה משעמם וחסר הצדקה של חמש דקות. שני שירים שנשמעו בדיוק אותו דבר ארכו משהו כמו 20 דקות. הלהקה השנייה הייתה קצת יותר מוצלחת, אבל הסולן התעקש לנהל דיאלוג מורכב עם עצמו, במסגרתו הוא ניסה לנחש מאיפה בקנדה הלהקה הגיעה. מדי פעם נזרקה אליו הערה מהקהל ואז הוא צחקק באופן מוזר והמשיך לשיר. בסופו של דבר, הלהקה שלשמה באתי (Built to spill) עלתה על הבמה. הם התחילו דווקא בשיר לא מוכר, אבל החל מהשיר השני, שהוא אחד האהובים עליי, תפסה אותי צמרמורת שלא עזבה אותי עד סוף ההופעה. כשהם ניגנו את השיר הראשון שלהם שגרם לי להתאהב בלהקה, זה בכלל היה רגע נדיר. בניגוד להופעות אחרות שהייתי בהן, כאן ממש יכולתי להתקרב לבמה ולראות מקרוב את הלהקה, כולל האינטראקציות הקטנות בין הגיטריסט למתופף ואת הדיאלוג עם הקהל (שבדרך כלל הסתכם ב-thank you  מבויש בסוף כל שיר). בלי לגלוש לקלישאות מיותרות – חוויה נהדרת שבאמת הזכירה לי כמה מוזיקה זה דבר נפלא. את הדרך חזרה לכפר עשיתי כבר בגרסה האמריקנית של get taxi שנקראת כאן Uber. בגלל שנרשמתי עם קוד הנחה של חבר, הנסיעה עצמה עלתה לי 3 דולר בלבד. עסקה משתלמת.

ולשיר השבוע – כמו כל להקה טובה, גם Built to spill  עלו להדרן. בהדרן הם ביצעו עוד שיר אחד שלהם ועוד גרסת כיסוי מצוינת לאחד השירים האהובים עליי. את השיר הזה גיליתי בפעם הראשונה בפתיח לסדרת הטלוויזיה "העמדה" שנעשתה לפי ספר של סטיבן קינג (סיפור על שפעת-על שמחסלת את רוב אוכלוסיית העולם). השיר הזה במקור שייך ללהקה שנקראת Blue Oyster Cult  (וכבר ראיתי תרגום לעברית של השם בתור: "פולחן הצדפה הכחולה". תרשו לי להתעלם). השיר נקרא “Don’t fear the reaper" והוא למעשה מדבר, באופן מורבידי למדי, על מוות (אני לא אכנס ממש למילים, אבל זה בחור שמסביר לחברתו שאין מה לחשוש מהמוות). בגלל זה, הוא פתיח מתאים לסדרת טלוויזיה שעוסקת במגיפת שפעת שמחסלת 99% מאוכלוסיית העולם. חוץ מזה, יש לו פתיחה מצוינת, פזמון נהדר ומילים מאד אפלות, שתורמות לקסם שלו. מאחר שזה גם אחד מהשירים האהובים עליי וגם משתלב נפלא עם ההופעה – אין מתאים ממנו לסיום הפוסט של השבוע. תהנו!

נ.ב.

למעלה – רגע של גאווה ישראלית. Israeli Couscous – מה שנקרא בישראל "פתיתים".

דיס-אוריינטציה (וגם קצת אוריינטציה)

לפני שפתחתי את הבלוג, חיפשתי קצת בגוגל על מה זה "בלוג טוב" ואיך לשמור על עניין וכו'. למען האמת, רוב העצות לא היו רלבנטיות, אבל אני זוכר שרוב האנשים המליצו על פרסום של פוסט בערך אחת לשבוע. זה נשמע לי כמו הספק שאני יכול לעמוד בו וכמו פרק זמן הולם לבחינת השבוע שחלף. אז בתמצית רבה – זה היה השבוע שהיה:

ראשית, בלי קצת לוגיסטיקת מעבר אי אפשר. ביום שבת גויסו למבצע "רהט ביתך" גם בן הדוד וגם הדודה ובת הדודה. במבצע סדור היטב, ביום שבת נסענו צפונה עד לסקרמנטו (בירת קליפורניה, אבל זה לא באמת משהו ששמים לב אליו ברחוב). רוקנו את הדירה של בת הדודה למשאית U-Haul וחזרנו חזרה דרומה (אני מקצר כאן משמעותית לוגיסטיקה של יום שלם שכללה נסיעה ברכבת, פירוק והעמסה של רהיטים, נסיעה חזרה במקבילה האמריקאית לפקקים של סיבוב מוצא והעלאת הרהיטים במעלה שלוש קומות). המסקנה העיקרית מהיום הזה – משפחה זה דבר נפלא. במילים אחרות, את הפוסט הזה אני כותב בישיבה על המיטה הנחמדה שלי, אחרי שבישלתי לעצמי אורז במכין אורז האוטומטי שלי (האמריקאים האלה…עד שיש מאכל אחד שאני מומחה בלהכין, אפילו את זה הם לקחו לי), אכלתי עם הסכו"ם שלי ותיבלתי במלח-שום שלי (כן! גם תבלינים קיבלתי והתבלין הזה גאוני במיוחד. צריך להתחיל לייבא אותו לארץ. אני חוזה הצלחה כלכלית כבירה). כל מה ששלי (ולא מניתי אפילו חצי ממה שהגיע אליי), כמובן, היה שייך קודם לבת הדודה והועבר אליי במאמץ משותף של יום שלם. כמו שאמרתי – משפחה.

מסקנה שנייה ולא פחות חשובה – יש משהו מאד נחמד בברקלי (הפעם אני מתייחס לעיר ולא לאוניברסיטה). מאפיין ניכר של העיר הוא שחלק נכבד מהתושבים טרם הפנים את סופן של שנות השישים ולכן מתלבש ומתנהג בהתאם. יש בזה משהו קצת מוזר בהתחלה (וזה עוד מבלי להתייחס לאלו שצועקים בפינת הרחוב או מוכרים תכשיטים סטייל הטיילת באילת), אבל אחרי כמה זמן אתה מבין שזה עניין של אווירה. אנשים יותר…רכים? רגועים? מוזרים? אפשר לסכם את זה אולי בחוויה נוספת מיום שבת. בסופו של יום האריזות והפריקות המפרך, החלטנו לחגוג בארוחת ערב בפיצרייה מאד נחשבת באזור. בדרך לשם חלפנו על פני מישהי שצעדה במרץ עם אזניות, שיער קצר עומד בצבע כחול עמוק, קעקועים מגוונים, גופיה צמודה (עם גזרה שלא ממש יצאה נשכרת מהעניין), ומבט נחוש בעיניים. בשלב מסוים היא נעצרה באמצע הרחוב והחלה לבצע סדרת תנועות שנראתה כמו ריקוד מודרני (או התחשמלות מזרם במתח נמוך). יש להניח שיחד עם המוזיקה באזניות, שרק היא יכלה לשמוע, היו לתנועות האלו משמעות, אבל לצופה התמים מהצד זה בהחלט היה נראה מוזר. אני מניח שהיה לי מבט מעט מזועזע כי בת הדודה פנתה אליי ואמרה: welcome to the bay area! בינתיים אני מנסה לזרום עם זה.

אתמול, למשל, חיכיתי לאוטובוס וגבר שחור מבוגר, עם מספר שיניים סמלי בלבד, צעק על העוברים ושבים, לפי הלאום. משהו בסגנון של "יפני! תן לי כסף", "הודי! תן לי כסף". אחרי שכל הלאומים סיימו לעבור לידו והאוטובוס שלי עדיין לא הגיע, הוא נעץ בי מבט שואל. השתדלתי להיראות אמריקני ככל האפשר וזכיתי במקבילה האמריקנית של "מה המצב, אחי?" החלטתי שלא יהיה מנומס להתעלם אז עניתי שאצלי הכל בסדר ומה קורה איתו. הוא היה מרוצה והשיב לי שחונקים אותו, אבל הוא נלחם בהם. אמרתי לו שזו הרוח הנכונה והעמדתי פנים שקיבלתי הודעה דחופה מאד בטלפון שלי, שדורשת ממני להתרחק כמה צעדים. למזלי, האוטובוס הגיע לא הרבה אחרי, אז אמנם לא ביקשו ממני דולר, אבל מצד שני – כנראה שלעולם לא אדע מי חונק אותו והאם הוא אכן הצליח להילחם בחזרה.

טוב. עכשיו מספיק לוגיסטיקה/מוזרויות ונעבור לעניינים קצת יותר נחמדים.

לפני שבוע, בפיצרייה קטנה (לא זו שהזכרתי קודם), הזדמן לי בפעם הראשונה לפגוש חלק קטן מאד מהכיתה. אם הייתי רוצה להציג את זה כבדיחה, יכולתי להגיד שישראלי, יווני וצ'יליאני נכנסים לפיצרייה….אבל התיאור המדויק יותר יהיה: יפני, יפני, יפני, יפני (ועוד כמה) נכנסים לפיצרייה ואז מגיעים כל השאר. כן, הנוכחות האסייתית היא המשמעותית ביותר. הסינים והיפנים הם הלאום המוביל (למיטב ידיעתי, עם יתרון קל לסינים). אבל לא על זה רציתי לדבר. השורה התחתונה היא שהאנשים ממש (ממש!) נחמדים. אני יודע, זה לא אמור להיות מפתיע, אבל בהתחשב בעובדה שמדובר באוכלוסייה שלפחות חלק ממנה מורכב מעורכי דין, זה עדיין נעים לגלות. אחרי היכרות ראשונית קצת מוזרה (שבעיקר כללה ניסיון שלנו לבטא שמות יפניים וניסיון של היפנים ושאר הלאומים לבטא את השם שלי) השיחה מאד זרמה. ההתחלה של רוב השיחות הייתה זהה: מה התכניות לאחרי התואר? היית כבר בסן פרנסיסקו? איפה אתה גר? מתי הגעת? הסדר קצת התחלף, אבל אלו היו שאלות היסוד. אחרי שאלות היסוד התפתחו שיחות מאד נחמדות ומעניינות (הצלחתי להפגין את שליטתי ביפנית, באמצעות זה שזכרתי שיש להם מונח מיוחד ל"מוות מרוב עבודה קשה". אם מישהו מעוניין, זה נקרא "קארושי". ידעתי שזיכרון לפרטים אזוטריים יהיה שימושי יום אחד). רק אחרי שעה וחצי מישהו נזכר לשאול אותי מה העניינים עם המצב בעזה, אבל הכיוון הזה נזנח במהרה. יצאתי בהרגשה מאד טובה מהמפגש הזה (מישהו אפילו הציע לעזור לי עם מעבר הדירה ואולי בדיעבד, הייתי צריך לבדוק עד כמה הוא רציני….).

ועכשיו – לעניין שלשמו התכנסנו כאן –לימודים! אבל לפני לימודים, החלק החשוב ביותר מבחינת האמריקאים – יום האוריינטציה, שהיה ממש היום. יום שלם שמוקדש להסברים על אספקטים שונים שקשורים ללימודים (הדרישות המינימליות, מה נדרש בשביל לגשת לבחינות הלשכה במדינות השונות וכו'). יש ליום הזה כמה יתרונות: אתה מקבל ארוחת בוקר וצהריים. אתה זוכה לפגוש סופסוף את כל המחזור יחד (עם תגי שם!). אתה מתחיל להרגיש חיבור יותר משמעותי ללימודים, חוץ מלהיפגש עם חברים למחזור במקומות מוזרים ברחבי ברקלי. אתה מגלה שלפקולטה יש גם קומה שנייה עם נוף יפה שלא עובר בתמונות. החסרונות? בשלב מסוים, היום הזה הרגיש כמו קריאה מודרכת של אתר האינטרנט של הפקולטה, שהוא באמת די מקיף. אבל, בכל זאת, היו כמה נקודות מאד משעשעות ששוות אזכור.

בתחילת היום שוכנענו להעניק לעצמנו סבב מחיאות כפיים ולטפוח לעצמנו על השכם. אני לא אכחיש – זה היה נחמד. לאחר מכן, קיבלנו הסברים על מה הופך את הלימודים לחוויה מלאה ומספקת ומה עלול לסכן את עתידנו. במישור החוויה, הניסוח היה – אם אתה יושב ליד מישהו שמדבר את השפה שלך – you’re doing it wrong (לצורך העניין, גם לגרמנים ולשוויצרים לא כדאי להתערבב). החוויה האולטימטיבית אמורה להיות בחור ברזילאי, בחור יפני ובחור אינדונזי שהולכים למשחק פוטבול – כי אז זו חוויה ייחודית לכולם (אפשר להחליף לאום ומגדר כמובן). מאחר שבמחזור שלנו יש נציגים מ-40 מדינות, זה מתחיל להיראות כמו שאלה בקומבינטוריקה. החלק הפחות נחמד היה כשהסבירו לנו על קוד הכבוד של ברקלי (די בסיסי – אל תציג רעיונות של אחרים כשלך, תן קרדיט ומראה מקום, אל תעתיק, אל תגלוש באינטרנט במהלך בחינה אם אסור וכו'). המרצה שהציג את הקוד אמר שאם הוא יגלה שמישהו רימה בקורס שלו, הוא יעשה כל שביכולתו בכדי להכשיל את אותו סטודנט, לגרום לסילוקו מהתכנית ולוודא שהוא לא יוכל לעסוק בעריכת דין בארה"ב לעולם. נשמע די מרתיע, לא? בוא נגיד שלא הייתי זקוק לשכנוע, אבל זה בהחלט היה הדובדבן שבקצפת. נוסף על זה, כמובן שכבר קיבלנו מטלות קריאה לשיעור הראשון (יסודות במשפט אמריקני. מעניין אם יש פטור למי שראה מספיק פרקליטי ל.א./חוק וסדר/ אלי מקביל. טוב…האמת היא שלא ראיתי הרבה אלי מקביל. נו, מילא. אז נעשה את הקורס). המרצה גם ציין שקנה המידה בטקסט בוק אמריקני הוא קריאה של 6 עמודים בשעה (!). נשמע קצת מטריד. מניח שנגלה בקרוב.

אז שוב יצא לי פוסט קצת ארוך, די לוגיסטי, אבל אני מניח שזה נסלח, לאור העובדה שאני עדיין בתחום ההתאקלמות והסתגלות.

בכל מקרה, לא אשבור מסורת קצרה וגם הפעם נכליל שיר לסיום. אני יודע שהבטחתי דברים מחוץ למיינסטרים, אבל זה ייאלץ לחכות עוד ממש קצת. השיר הבא היה להיט לרגע באזור 2005, פחות או יותר. כל כך חיבבתי אותו, עד שהחלטתי ללמוד ספרדית (כן, זה מביך, אבל הייתי צעיר ופוחז). זה לא ממש הצליח לי. נזכרתי בו כשניסיתי לנהל שיחה עם סטודנטים צ'יליאנים, שמדברים ספרדית מהירה. חשבתי שאם רק הייתי מתמיד אז, הייתי יכול גם להבין את השיר וגם לנהל שיחה נעימה עם חבריי ללימודים. במקום זה, אני אקשיב עוד קצת לשיר החביב הזה ואני מזמין אתכם לעשות את אותו הדבר.

 הערה טכנית – מאחר שהעדכונים צפויים להיות פחות סדירים, אמור להיות כפתור קטן של "הרשמה" בתחתית העמוד. מי שיכניס לשם את כתובת המייל שלו ייצא נשכר ויקבל הודעה בכל פעם שאני אעדכן את הבלוג. נסו ותהנו!

 *דברים שלא נכנסו לפוסט הזה בשל קוצר היריעה –

נסיעה לסן פרנסיסקו ומפגש נהדר עם בחור מקסים שהיה איתי בצבא לפני לא מעט שנים (הסופרלטיבים המוגזמים הם ליתר ביטחון. הוא קורא את הבלוג….)

להתעורר חולה ועם חום יום לפני האוריינטציה ולדמיין איך אני מגיע לשם חמוש בנורופן. למי שדואג – אני מרגיש יותר טוב, תודה. אבל, עדיין יש מקום לשיפור.

גילוי מפתיע שאחת מהלהקות האהובות עליי מופיעה בסן פרנסיסקו בשבוע הבא והחלטה ספונטנית ללכת להופעה לבד, במסגרת ניצול הזדמנויות.

נפלאות הנהיגה ורכישת הרכב בקליפורניה – פנייה ברמזור אדום, רמזור ירוק שלא מגן עליך ממכוניות שמגיעות מהכיוון הנגדי, צומת שכל כיוון בה מעוטר בתמרור עצור ועוד הפתעות.

 

 

 

 

 

 

יוצאים לדרך

מאירועי הפרקים הקודמים: משפחה בת 4 נפשות מחליטה באומץ (ובטיפשות?) לעבור לברקלי למטרת לימודים, רכישת השכלה וחוויות. לאור אילוצים כאלו ואחרים, אב המשפחה (זה אני) יוצא כחיל חלוץ לתקופה ממושכת יחסית על מנת לתור את הארץ, לרהט דירה, לבצע רכישות שונות (וגם להתחיל ללמוד מתישהו בתהליך).

ולפוסט שלפנינו – רציתי להוסיף עוד כמה מילות הבהרה לחידוד הסיטואציה. לפני שלושים ומשהו שנים נולדתי בגבעתיים (וכמאמר הבדיחה – אבל אז עוד הייתי קטן). עד לא מזמן, גרתי בגבעתיים כל חיי (בדירות שמרוחקות אחת מהשנייה כ-500 מטר ובהזנחה של תקופה קצרה שבה התגוררתי ברמת אפעל). אם הייתי נשאל לפני שנה, הייתי משיב שלאחר אריכות ימיי (עד 120, טפו טפו טפו), כנראה שגם אמות בגבעתיים. אני מניח שההבנה הזו הייתה אחת מהסיבות (ויש עוד כמה, אל תטעו) שגרמו לי לרצות כל כך לנסות ולגור במקום אחר ומדינה אחרת לתקופה משמעותית. אז אחרי לא מעט התלבטויות ותהייה אם האופי הגבעתיימי שלי יאפשר את זה, לקחתי נשימה עמוקה ולקחתי צעד גדול קדימה שהתחיל, כצפוי, בנתב"ג.

חברת התעופה שבה טסתי החליטה לייעל תהליכים ויצרה שני תורים נפרדים – תור לרישום עצמי ורישום רגיל. ההבדל בין התורים? לא ברור. החיסכון בזמן? לא קיים. אנשים עברו מתור אחד לשני וניסו להבין איפה הם צריכים להיות, ולמה הם עשו רישום באינטרנט ואיפה המנהל ועוד תהיות כאלו.
הבלבול הוביל ליצירת "תור ישראלי". תור ישראלי מתאפיין בדרך כלל בשני דברים: הראשון, תור שאין לו צורה הנדסית ברורה. זה מעין "ענן" של תור, גוש של אנשים, מזוודות וילדים קטנים שעוברים ממשפחה למשפחה לפי מצב הרוח. השני, החיתוך האלגנטי. בשדות תעופה יש את המחסומים שמורכבים מסרטים שנמתחים ו"מולבשים" על עמודים. מסתבר שבקלות רבה ניתן להסיר את המחסום המעיק הזה ולהתקדם לתוך הענן של התור מכל מיני זוויות שונות ומשונות.

השעה הייתה 21:30 והטיסה שלי הייתה מתוכננת ל-23:30. הייתי בטוח שאני לא אספיק להגיע אליה בקצב הזה. למרבה המזל, כמו באגדות, הגיח לפתע דייל קרקע ושאל: "יש כאן מישהו שנוסע לבד? נוסע בודד?" תוך שניות חתכתי דרך ענן התור והתגברתי על הפיתוי לצעוק: "!So long suckers" לאלו שנשארו מאחור. אני אמנם אדם נחמד ביסודי, אבל אחרי ששלוש משפחות עם 17 מזוודות כל אחת, חתכו אותי בשיטת המחסום הנייד, הרגשתי שגם אני נמצא כבר על הסף.

אחרי טיול קצר בשדה ובייגלה וקולה ב-30 ש"ח הגעתי סופסוף למטוס ואחרי 45 דקות באוויר התחלתי להרגיש אמריקה. נוסעת שלידי ביקשה מיץ עגבניות מהדיילת והדיילת ניסתה לשכנע אותה שלא לנקוט בצעד הנמהר הזה בגלל ריכוז הסודיום הגבוה במיץ (?). היא גם הוסיפה שריכוז סודיום גבוה בטיסה בגובה רב זה לא בריא. חבריי המדענים מוזמנים לסתור את הנחות היסוד המובלעות בהרצאה הקצרה הזו, אבל אני בעיקר הרגשתי שיש משהו מאד אמריקני בסיטואציה הזו.

אחרי 12.5 שעות טיסה נחתנו בשדה התעופה של פילדלפיה. הייתי חייב להספיק לטיסת ההמשך לסן פרנסיסקו ונזכרתי בסיפורי אימה על אנשים שפספסו את הטיסה ולכן חתכתי דרך השדה במהירות. בבידוק הבטחוני, שכחתי משום מה שיש לי סוכריית מנטה בכיס. איש הביטחון נעץ בי מבט חודר ושאל מה יש לי בכיס. הוצאתי במהירות את העטיפה והראיתי לו, התנצלתי ששכחתי ומרוב לחץ וחוסר שינה זרקתי אותה במופגן לפח האשפה לידו. הוא נעץ בי מבט מוזר (ובטח חשב לעצמו שאני קצת לא בסדר), אבל סימן לי לעבור. כמובן שמאחר שעשיתי את הכל בכזו מהירות, היו לי עוד שעה וחצי להרוג. התיישבתי על כסא וחיכיתי לרגע הזה שהבטיחו לי – באמריקה תגלה שישראל היא לא מרכז העולם. הרגע הזה בושש להגיע, כנראה בגלל שברקע הטלוויזיה הייתה פתוחה על CNN ורק דיברו על הפסקת האש שכן או לא תהיה בין ישראל לחמאס ברצועה.

לאחר עוד טיסת פנים נחתתי סופסוף בסן פרנסיסקו. למרבה המזל והשמחה (ובתיאום מראש), בשדה חיכה לי בן דוד של יערה, אמריקני אמיתי, שלומד בברקלי עצמה והוא לקח אותי תחת חסותו. אחרי צ'ק אין קצר במלון, הלכנו לסיבוב סידורים יעיל להפליא. כמה שעות אחרי שנחתתי כבר הייתי בעליו של מספר טלפון נייד אמריקני, חשבון בנק ולפטופ שאמור להגיע אליי בדואר (ודרך אגב – לחבריי הבנקאים – פתיחת חשבון בארה"ב היא די מהירה ופשוטה…).

בנוסף, עשינו סיבוב קצר בקמפוס עצמו, שמכיל יערות, וסנאים וחנייה שמורה למי מחברי הסגל שזכה בפרסי נובל. זה שלט מאד מצחיק (אבל לא היה לי כוח בשלב ההוא לצלם אותו) ומסתבר שהבדיחה היא שהמרצים מקווים לזכות בפרס נובל בעיקר בשביל מקום החנייה.

אחרי זה, יכולתי לנוח קצת במלון ולגלות שאני עדיין מרגיש בארץ, כי יש ערוץ שמראה רק שידורים חוזרים של סיינפלד וחברים. חשבתי שרק בישראל עלו על הטריק הזה.

הימים שאחרי התאפיינו בעיקר במעבר לדירה שאמורה לאכלס בשלב מאוחר יותר את כל המשפחה וכרגע מאכלסת רק אותי. אנחנו נגור ב"כפר" של האוניברסיטה. מעין מעונות, שרחוקים 3 מייל מהקמפוס עצמו ונראים כמו קיבוץ קטן. שכר הדירה כולל את כל התשלומים, בדירה יש מקרר, תנור ואינטרנט והקהילה עצמה אמורה להיות חמודה ומגובשת.
לאחר ההודעה על הקבלה ללימודים, נרשמנו לרשימת ההמתנה של הכפר, כשיכולנו לבחור מבין סוגי הדירות המוצעות את המועדפת עלינו. קיבלנו לבסוף דירה גדולה יחסית (2 קומות, או 3 אם סופרים גרם מדרגות מיותר לחלוטין שיש בכניסה לבית). כמובן שהמחיר גם יקר יותר בהתאם, אבל המשמעות של לוותר על הדירה הייתה לחזור לתור הכללי. מאחר שהעדפנו לקבל דיור כזה מאשר לא לקבל דיור בכלל, זו הדירה שבחרנו לקחת.

אז אחרי שני לילות במלון עברתי לדירה הגדולה (מאד) והריקה (בינתיים). מהבן דוד קיבלתי מזרן אוויר מתנפח עם סדין ושמיכה, אבל חוץ מזה באמת שלא היה כלום בדירה. אז פרקתי את המזוודות לתוך ארונות (שאין בהם מדפים, באמת, אין כלום בדירה). מחר אני אמור לקבל ריהוט די מקיף מבת הדודה של יערה, שהיא גם אמריקאית אמיתית שעוזבת דירה. אז לפחות אני מקווה שהמקום יתחיל לקבל קצת יותר תחושה של בית (כי את הפוסט הזה אני כותב כשהלפטופ על השטיח ואני על המזרון אוויר הנאמן שלי).

רק אנקדוטה קטנה אחרונה לפני שאני מסיים את הפוסט המאד ארוך ומפורט הזה – לפני שנסענו התחברנו לעוד זוג ישראלי שנוסע לכאן עם ילדים (הבעל ילמד יחד איתי). הם הגיעו לפניי, אז הם קצת יותר מאורגנים ואתמול הצטרפתי אליהם לנסיעה לקניות. הרגשתי מאד גאה בעצמי שאני קונה המון דברים חשובים לבית (כמו וילון למקלחת וסבון ידיים) נזכרתי שאני גם צריך לאכול, אז קניתי קצת קורנפלקס ויוגורט לארוחת בוקר. הרגשתי מאד גאה. חזרתי לבית ואז נזכרתי שאין לי לא קערה ולא כפית. מטריד.

וכמובטח, עוד שיר. כרגע השירים עדיין בתחום המיינסטרים, אבל אני מקווה שככל שאני אתקדם בכתיבה ובזמן, אני אוכל גם להרגיש נוח מספיק בשביל לשים דברים אזוטריים יותר. אז הנה קולדפליי, שבכללי אני לא מאד אוהב, אבל זה שיר יפה, שמזכיר לי תקופות נחמדות ושהכותרת שלו היא גם מצחיקה (כי היא לקוחה ממדריך הטרמפיסט לגלקסיה) וגם מתאימה למצב של התחלה במקום חדש:
Don't panic!

מקווה שבפעם הבאה אוכל לעדכן קצת יותר על ענייני לימודים או דברים אחרים שהם לא רק לוגיסטיקת מעבר. וכרגיל – קראתם? נהניתם? תשאירו תגובה (או הצעות ייעול או מתכונים שמיועדים למי שלא יודע לבשל)

* רק הבהרה נוספת – שלא ישתמע מהאמור לעיל שאני לא אוהב את גבעתיים. אחלה עיר. תמונת הרקע של הבלוג צולמה בעיר, בשעת לילה לא מאוחרת מדי.

מתחילים בהתחלה

"כל ההתחלות קשות" זו קלישאה בלתי נסבלת לפתוח איתה, אבל כנראה שלפעמים אין ברירה.

אז אחרי ששמתי את אי הנעימות הזו מאחוריי, אפשר לגשת לעניין שלשמו התכנסתי כאן (כרגע אני כותב "התכנסתי" ולא "התכנסנו" כי אני עוד לא בטוח כמה קוראים, אם בכלל, יהיו לבלוג הזה. אם אני מקליד באמצע הלילה, ואף אחד לא קורא, האם אני משמיע קול?).

כמו הרבה דברים בחיים, גם עם הרעיון לפתוח בלוג השתעשעתי לא מעט. אני מכיר אישית כמה אנשים שמתחזקים בלוגים נחמדים, אני קורא בקביעות כמה והקונספט הכללי תמיד היה נראה לי נחמד. בפעמים שהרגשתי שגיליתי דברים מעניינים באינטרנט, או איזה שיר יפה, נורא רציתי לחלוק עם עוד אנשים וגם להכריח אותם להקשיב להגיגים שלי בנושא, אבל…מאד קשה להכריח אנשים לשבת, ללחוץ על קישור ואז עוד לשמוע את מה שיש לי להגיד. אפשר לפרסם בפייסבוק, אפשר להפיץ ברשימות תפוצה, אבל איכשהו – זה לא בדיוק זה. אם מישהו נכנס באופן אקטיבי לבלוג שלך, זה כנראה אומר שהוא רוצה לקרוא את מה שיש לך להגיד ואז הוא כן ישקיע את המאמץ הקטן הדרוש בלקרוא ולהקשיב.

אז מה בסוף דחף אותי להחליט כן לפתוח בלוג? כמו הרבה אנשים אחרים, נושא המעבר לחו"ל. כבר בזמן תהליך ההרשמה ללימודים, אמרתי לעצמי שאני אהיה זה שאמלא את החסר עבור אלו שיבואו אחריי. אני אכתוב בלוג מפורט, כל תהליך, לרבות איך כדאי לחייך כשאתה מצטלם לבחינה של ה-TOEFL ומה כדאי לעדן בקורות חיים שנשלחים לאוניברסיטאות בארצות הברית. זה, כמובן, לא קרה (למרות שאני לא שולל רשומות בנושא הרשמה ללימודים בהמשך, אם מעיין היצירה יגווע). זה לא קרה, בין היתר, בגלל החשש הברור הזה שניקר בי, שאני אכתוב בלוג מפורט על תהליך הרישום ואז אאלץ לעדכן שלא התקבלתי לשום מקום ואני אשמח אם ישתמשו בבלוג שלי בתור "מה לא לעשות בתהליך הקבלה". אבל אז, בניגוד לכל הציפיות, לא רק שהתקבלתי לאחד המקומות שהכי רציתי ללמוד בהם, אלא שגם החלטנו לנסוע! זו באמת הייתה הפתעה.

הבמאי והתסריטאי ערן קולירין דיבר פעם על ההצלחה של הסרט שלו, "ביקור התזמורת", שהתקבל לפסטיבל קאן. בראיון שנערך איתו הוא אמר משהו ברוח של: "כשאתה מתחיל לכתוב תסריטים, ומדמיין את הסרט שלך בקאן, אתה לא מדמיין את עצמך מגיע לשם כשאתה נשוי עם תינוק קטן". אז גם אני, להבדיל כמה הבדלות קטנות, דמיינתי תמיד את הלימודים בחו"ל בתור צעיר מבוהל (טוב…צעיר יחסית), רווק, בדירת חדר במנהטן. אז חוץ מהעובדה שאני הולך ללמוד בקצה השני של היבשת, אני עושה את זה גם עם אשה ושני ילדים. מצחיק? קצת. מאתגר? הרבה יותר.

אבל עוד לפני שאני אגיע לעניין הזה, של הלימודים והמעבר וכל הסיפור הזה, אני צריך לתת כמה מילות הבהרה. בגלל שחשבתי כבר כמה שנים על הרעיון לפתוח בלוג, בכל פעם הוא לבש צורה אחרת. פעם חשבתי לכתוב על שירים שאני אוהב וסיפורים מסביבם, בפעם אחרת חשבתי לפתוח בלוג שיעסוק רק בדברים משפטיים (כן…אני יודע. אבל עדיין) ועוד כל מיני דברים כאלו. לכן, כשעכשיו סופסוף אני פותח אחד, אז אני אאלץ לשפוך לתוכו את כל החומרים שצברתי במשך השנים האלו בראש. אז אני מזהיר – אני מתכוון לכתוב כאן גם עדכונים אינפורמטיביים משעשעים מהמעבר שלי ושל המשפחה לחו"ל, אבל גם קצת על מוזיקה וגם על משפטים וגם על קולנוע/טלוויזיה וגם על כל מיני דברים אחרים (אבל כמעט בלי פוליטיקה. את זה אני יכול להבטיח במידה גבוהה של ודאות). בהנחה שבאמת אצליח לעמוד בזה ולפרסם פוסטים בפערים סבירים, כל אחד יוכל לבחור את התחום שמעניין אותו ופשוט לא לקרוא את הפוסטים האחרים. עשינו עסק?

אז יוצא שהפוסט הראשון שלי קצת מבולבל. אבל בכל זאת, עוד כמה שעות אני אמור לעלות על מטוס ולטוס 16 שעות לקליפורניה ולהתחיל פרק חדש ושונה לחלוטין מכל מה שהכרתי עד היום. אם זה לא מבלבל, אז אני כבר לא יודע מה כן.

אז רק עוד שתי הערות לסיום הפוסט הזה:

הראשונה – הבטחתי לעצמי שכל פוסט, קצר או ארוך ככל שיהיה, יכיל לפחות שיר אחד. כשפירסמתי בפייסבוק הודעה שאני נוסע, התלבטתי בין כמה שירי קליפורניה שיתאימו למאורע. בסוף הלכתי על ה"אמהות והאבות" (כמו שדן כנר היה אומר), כי אי אפשר להתחרות עם קלאסיקה אמיתית. בשביל לא למחזר את עצמי – הנה השיר שהגיע למקום השני המכובד במצעד הפנימי שניהלתי בתוך הראש שלי.

השנייה – זה אמנם כתוב ב"אודות" של הבלוג, אבל מספיק חשוב בשביל לציין גם פה. כל כותב זקוק לקוראים ואם הגעתם עד לכאן, לפחות עכשיו – זה אתם! אז אנא, תנו תגובה, כזו או אחרת.