מה? כבר נגמר? (חלק I מתוך II)

כן, לא להאמין. הסמסטר ממש נגמר. כמעט בלי לשים לב, חצי שנה (אקדמית) עברה חלפה לה. כל האזהרות שנתנו לנו על מיצוי החוויה ולא למצמץ – השתדלנו לפעול על פיהן, ובכל זאת, פתאום נראה שהכל עבר מהר מדי. אז בשביל שאני לא אשכח יותר מדי, הכנתי פה סיכום ביניים קצר:

כמות העמודים שקראתי עד עתה: 2,331 (הזוי, נכון? וזו הערכה שמרנית יחסית, שלא מחשיבה כל מיני דברים שגם קראתי מחוץ לסילבוסים לצרכים שונים ומשונים)

מספר הפעמים שנקראתי לענות על שאלות בשיעור: 2 (עבר בסדר, תודה. לא סופר את הפעמים שהצבעתי לענות על דברים מיוזמתי)

כמות ההסברים המועילים באנגלית שמצאתי ל"איך לבטא את השם שלי": 2 (הראשון היה תוך שימוש במילה "Unruly", השני והמוצלח יותר, היה תוך שימוש במילה "Truly")

מספר חברי פייסבוק שנוספו לי (עוד הערכה): 70 ומשהו

כמה קרטיבים אכלתי בשתיים בלילה, כתחליף לקפה (שאני לא שותה): עשרות רבות

כמה דקות רצתי מאז שהגעתי לכאן: 20 (אייקון של פרצוף מתבייש)

רגעים יפים: או, מאלו יש המון. אבל אם אני צריך לבחור שניים שחוזרים על עצמם, אז יש אחד בתחילת היום ואחד בסופו.

הרגע של תחילת היום: האוטובוס שאני לוקח לאוניברסיטה עוצר קצת לפני הסיבוב שמוביל לפקולטה. אז בבוקר אני יורד מהאוטובוס, הולך קצת ואז פונה לרחוב עצמו. עד עכשיו נשמע סטנדרטי, נכון? אבל כשאני פונה, מייד נחשף בפניי הנוף למפרץ, ובימים בהירים אפשר לראות מרחוק את גשר שער הזהב. זה כמו לקבל תזכורת קטנה בבוקר שאני נמצא במקום קצת אחר, שלא היה קל להגיע אליו, אבל (בינתיים) היה מאד שווה. אני יודע שתיאור כזה ממש זועק לתמונה, אבל בהתחשב בעובדה שאני מצויד רק בטלפון הנייד שלי ובהיעדר חוש אמנותי – זה הטוב ביותר שהצלחתי להפיק (וזה רחוק מאד מלהיות קרוב למציאות). להשלמת התמונה, גם אחת בשעות הערב.

הרגע של סוף היום, הוא כשאני חוזר הביתה ומסובב את המפתח בדלת. הרעש הזה בדרך כלל מסמן לבני הבית שהגעתי ושני ממהרת לשער (שנועד למנוע ממנה לבצע גלגול אקרובטי במדרגות; תמונה ניתן למצוא באחד הפוסטים הקודמים). שני מצווחת בשמחה "אבא אבא!" ומחייכת אליי ממעלה המדרגות, תוך שהיא אוחזת את השער. אין קבלת פנים טובה מזו בסוף יום לימודים.

חוץ מזה? יש עוד המון רגעים יפים. מהקטעים היותר אקדמיים, של לענות תשובה נכונה, להציע רעיון מעניין או לשמוע תיאוריה חדשה, ועד הקטעים המשפחתיים של להיות יחד בטיול ארוך או סתם לתפוס את עצמנו שוב ולהזכיר לנו שעשינו מהלך שמנוגד לאופי שלנו ונשארנו בחיים (ואנחנו אפילו מצליחים ליהנות).

ולפעמים, רגעים יפים הם גם סתם עץ מחוץ לקפיטריה.

רגעים נחמדים אחרים: הכרתי בלימודים סטודנטית יפנית שבעלה לומד גם בברקלי בבית הספר למנהל עסקים. הם זוג חמוד להפליא והכרתי אותם ממש בימים הראשונים שלי כאן. מאחר שהם גם גרים בכפר, יצא לי לבלות איתם פה ושם. לא מזמן הם התחתנו ברוב טקס והדר בנאפה, כולל משפחות מיפן, טוקסידו, שמלת כלה ושמלות לשושבינות. לחתונה, מן הסתם, לא הוזמנתי, אבל בכל זאת רציתי לקנות להם מתנה. ניסיתי לחשוב מה הדבר הכי יהודי/ייחודי שאני יכול להביא להם והפור נפל על חמסה עם שבעת המינים (שהוזמנה מאמזון. קיטשי להחריד, אבל נראה לי נחמד). בשביל להוסיף את המגע האישי, כתבתי את השמות שלהם בעברית על החלק האחורי של החמסה. קפצתי אליהם יום אחד בערב והיה נחמד לראות עד כמה הם שמחו לקבל את המחווה הקטנה הזו שגם נראתה להם מאד מיוחדת, כי היא "ישראלית" כזו (אני מניח שאנחנו מסתכלים באופן דומה על דברים מסורתיים יפניים). בשביל שאני לא אצא בידיים ריקות, הם נתנו לי שקית עם עוגיות מזל שהם הזמינו במיוחד לחתונה. על השקית עצמה כתוב "תודה" ביפנית והפתקים בתוך העוגיות מכילים מסרים כמו: "את/ה גורם לחיים שלנו להיות מעולים" או "אתה הטוב ביותר!" ועוד מסרים מעודדים. כל פתק כמובן נושא גם את השמות שלהם ואת התאריך של החתונה. חביב מאד ואני מודה שלפתוח עוגיית מזל ולראות שהיא חושבת עליי דברים טובים, זו חוויה נעימה במיוחד.

לפעמים יש גם רגעים מרגשים ממש. המרצה שלי לזכויות יוצרים, שהיא אולי החוקרת המובילה ביותר בתחום בארה"ב כבר הרבה מאד שנים, סיפקה לנו רגע אחד כזה. היא פתחה את אחד השיעורים האחרונים בסיפור על יוזמה שלה, שהיא מקדמת כבר כמה וכמה שנים, שסופסוף נשאה פרי. היא מאד התרגשה ואמרה לנו שהיא עובדת וחוקרת תחום שמאד קרוב ללבה וכשמשהו כזה קורה, זז קצת בכיוון הנכון, היא מרגישה סיפוק שאין שני לו.  היא סיימה בלומר שכדאי לנו מאד למצוא משהו שאנחנו אוהבים לעשות, כי זה ייתן לחיים שלנו יותר משמעות. אפשר היה לראות את ההתרגשות על פניה ואם אני לא טועה, הקול שלה אפילו קצת רעד. היא סיימה את הנאום הקצר ומייד פנתה להמשך חומר הלימודים הרגיל, אבל כמו בסרט אמריקאי טוב, מישהו התחיל למחוא כפיים מאחוריי ועד מהרה כל הכיתה מחאה לה כפיים באופן נלהב. מאחר שהיא טיפוס משעשע באופן כללי, היא קדה לנו קידה עם חיוך חצי מתנצל ועברנו להמשך השיעור. בהחלט מהרגעים המוצלחים יותר.

ויש כמובן, גם רגעים מאד אמריקניים שהם גם משעשעים. במשך כמה שבועות התחילו להזכיר לסטודנטים (בעיקר לאלו של השנה הראשונה) שיש את האירוע המרכזי של סוף הסמסטר – Am. Jur. Day. אם זה נשמע לכם מוזר, זה בסדר, זה קיצור של American Jurisprudence Day. American Jurisprudence  זה סוג של פרס, שמוענק בברקלי לסטודנט שקיבל את הציון הגבוה ביותר בכיתה במקצוע מסוים. הסטודנטים של השנים המתקדמות סיפרו לנו עד כמה היום הזה מועיל, כי הסטודנטים המוצלחים של השנים שעברו חולקים את הסיכומים שלהם עם הסטודנטים של השנה הראשונה. המליצו לבוא עם דיסק און קי וחזרו והדגישו עד כמה כדאי להגיע וכמה הסיכומים הטובים האלו עוזרים בבחינה. אני, כמובן, לא תכננתי ללכת, כי מה לי ולסיכומים של קורסים של שנה ראשונה? (אלו לא מקצועות שאני לומד, כי זה קורסים בסיסיים יותר שאין לי סיבה אמיתית לקחת כאן). אבל, שעתיים לפני תחילת האירוע, פגשתי את הסטודנטית שעובדת איתי בביטאון המשפט והטכנולוגיה של ברקלי (אגב – האם כבר קראתם את הפוסט שלי שם? אמנם זה באנגלית ועל עניינים משפטים, אבל זה די קצר ותרגישו שלמדתם משהו נוסף). היא שאלה אותי אם אני מגיע ליום הזה, ואמרתי לה שאני לא ממש רואה את הטעם. היא ליכסנה אליי מבט ואמרה לי: "אתה צריך לבוא. כדאי לך. תבוא". כמו סטודנט טוב שאלתי אם יהיה אוכל, היא הבטיחה שכן, אז החלטתי שאם אני יכול לחסוך על ארוחת צהריים (כי התעצלתי להכין סנדוויצ'ים באותו יום), אז למה לא?

אז הגעתי לאודיטוריום שבו זה נערך. בחוץ חילקו סנדוויצ'ים מאד מושקעים (וכיאה לברקלי – אופציות צמחוניות וטבעוניות) ופחיות שתייה. על הבמה עמדו סטודנטים עם סרטים שכללו את שמות המקצועות שבהם הם קיבלו את הציונים הגבוהים. על הבמה היו מונחות קופסאות קרטון שבתוכם הנחתי שמצויים הסיכומים. האווירה הייתה מחויכת ורעשנית משהו. אחד מהסטודנטים של שנה שנייה עלה לבמה והבטיח לכולם שבקרוב יחולקו הסיכומים.

בינתיים, הסטודנטים המצטיינים ירדו מהבמה והקרינו במקומם סרטון משעשע של אחד מחברי הסגל שמדבר על מה זה להיות סטודנט מצליח בברקלי. אחרי זה, הסרטון פתאום התחלף לסרטון קצת יותר מוזר, בו הסטודנטים רוקדים במסדרונות, לבושים בתחפושות משונות, זורקים ניירות אחד על השני ועוד. הסרטון נקטע במפתיע, וכל הסטודנטים שהיו על הבמה התחילו פתאום לנהור לאולם ולהגיש בירות וג'לו שוטס (מצטער, לא מצאתי מקבילה עברית לסוג המאד מיוחד הזה של הגשת אלכוהול). הסרטונים שהוקרנו על הבמה הפכו להיות יותר ויותר מושקעים, וכללו הרבה בדיחות פנימיות על שיטת המשפט האמריקנית ועוד הרבה בדיחות שכל סטודנט בעולם יכול להזדהות איתן.

נדמה לי שבעבר סיפרתי שהציונים כאן מתחלקים לשלוש קבוצות – P (עובר), H  (עובר בהצטיינות) ו-HH (הצטיינות יתרה). אחד מהשירים הדגיש את המשוואה – P=JD. כלומר, אתה רק צריך לעבור, עדיין תקבל תואר. הקטע המשעשע הוא, שהבירות לא נועדו להפוגה רגעית. אין באמת סיכומים, אין באמת שום דבר שקשור ללימודים, פשוט חילקו תועפות של בירה, הקרינו משחקי וידאו על המסך ואחרי שעזבתי, מישהו גם סיפר לי שחילקו עוגיות…אה…מיוחדות. אחד מהסרטונים, שעסק גם בגאוות יחידה של ברקלי, אמר: "איזו עוד אוניברסיטה מקדישה יום ל-getting high"?

בשלב מסוים בהמשך אותו יום, הייתי צריך ללכת למשרד של הביטאון. כשנכנסתי, על הספה היה סרוח בחור שנראה מאד מסכן, כאילו הוא לא ממש הצליח להתמודד עם כמויות השתייה והעוגיות שלו. לידו ישבה בחורה שניסתה לנחם אותו שזה יעבור. סובבתי אליו את הגב לרגע ואז שמעתי רעש שאפשר היה לפרש רק בדרך אחת – כן, כן. הבחור הקיא על עצמו. אחרי זה הוא גם הקיא קצת על השטיח, אבל את זה, לשמחתי, לא ראיתי. התבשרתי על זה במייל נפרד שיצא לחברי הביטאון, בו הם התבקשו בנימוס לא להקיא במשרד (יחד עם עדכונים אחרים. זה לא היה מייל שהיה מיוחד רק לזה, תודה לאל).

ועכשיו מה? סופשבוע ארוך של חג ההודייה (או ת'נקסגיבינג, אם אתם בקטע של תעתיק לועזי-עברי גרוע). לפחות ליומיים הקרובים, מזג האוויר אמור להישאר שמשי ונחמד (בכל זאת, קליפורניה), ואחרי זה אנחנו צפויים לקצת גשם. באופן אירוני, החורף פה, כרגע, יבש יותר מבישראל. תלמידי התואר הראשון, האמריקניים, נוסעים ברובם למשפחות שלהם ברחבי ארה"ב. תלמידי התואר השני שאינם בעלי משפחות, נודדים לכל מיני מקומות, חלק לווגאס, חלק לפורטלנד(?) ועוד כל מיני לניו-יורק. אנחנו נישאר כאן וננסה לאלתר משהו לארבעת הימים הקרובים.

ואחרי זה? בחינות. מצד אחד, כולם חוזרים ומדגישים שכולם עוברים. אבל, לא באנו רק לעבור, נכון? הרוב המכריע רוצים ציונים טובים ובחלק מהקורסים אנחנו מדורגים על עקומה, כך שאם מישהו אחד מקבל ציון טוב מדי, זה בהכרח דוחק מישהו אחר לתחתית העקומה. בקיצור, מי שמבקש לקבל חוויה סטודנטיאלית מקבל אותה עם הטוב ועם הרע (חוץ מהבחור הסיני שהוא כמעט שותף באחד ממשרדי עריכת הדין הגדולים בסין. הוא לקח חלק בהנפקה של עליבאבא, מה שאומר שהוא כנראה גזר קופון לא קטן בכלל. מאז שנהייתי חבר שלו בפייסבוק, גיליתי שהוא נוסע בפורשה, אוכל כל יום במסעדה אחרת ונוסע כל סופשבוע שני לווגאס, שם הוא מבלה את זמנו במטווחים וירייה בכלי נשק שונים. בשיעורים, אם הוא מגיע, הוא בדרך כלל פורש את הכיסוי של הלפטופ על השולחן ונרדם. לסיכום – אני מעריך שלא אכפת לו יותר מדי מהציונים).

אז עכשיו צריך להתחיל ללמוד ולמען האמת, למרות שכבר עברתי כמה וכמה בחינות בחיים שלי – יש פה אלמנט מלחיץ משהו. ראשית, אין מועדי ב'. אין כזה דבר. אני מניח שאם נופל עליך מטאור בדרך לבחינה, יסדרו לך מועד מיוחד, אבל אין משהו קבוע בלו"ז, שאתה יודע שתוכל ליפול עליו לגיבוי. שנית, הבחינות די קרובות אחת לשנייה. אני זוכר שבתואר הראשון הבחינות היו במרחק של שבוע אחת מהשנייה (לפחות במקצועות הגדולים). זה סיפק קצת אוויר בשביל ללמוד לכל אחת. פה, הפערים יותר קרובים ליומיים-שלושה. זה אומר שצריך להיות די מוכן כבר מראש. הבעיה היא, שאין המון זמן להתכונן – בין הסיום של כל השיעורים לבין הבחינות יש פרק זמן שגם הוא עומד על כמה ימים. בקיצור – לא כיף גדול. דווקא הפן של כתיבת הבחינות באנגלית לא מאד מטריד. כל הסמסטר הרי נוהל באנגלית, לרבות חומר הקריאה והעבודות שהגשתי במהלך הסמסטר. אז לזה כבר די התרגלתי  (אבל אני מניח שזה לא תורם להרגשה הכללית). בקיצור, אחלו לי בהצלחה ב-8, 11 ו-15 לדצמבר. אחרי זה אחלו לי בהצלחה, כי אנחנו יוצאים לטיול משפחתי שיכלול נסיעות ארוכות מאד (למי שקרא וזוכר את הפוסט הקודם, נסיעות ארוכות מציבות אתגר לא פשוט בפני ההורה הסביר). פירוט ככל הנראה יהיה רק בפוסט ינואר. אנא התאזרו בסבלנות.

טוב, חייבים לחזור ללמוד, נכון? אבל לא נעזוב לפני שיר השבוע. מאחר שזה פוסט אחרון לפני שאני צולל לתוך הספרים ומאחר שהבטחתי שיר ישראלי, אז הנה שיר שהוא גם ישראלי וגם משמש לסיכומי תקופה או לעידוד באמצע מסע. אני מאד אוהב את השיר הזה (ומתי כספי הוא כנראה האמן הישראלי האהוב עליי ביותר), אבל אין לי סיפור מיוחד שקשור דווקא אליו. אז בשביל להיות קצת יותר מיוחד, אני מצרף גרסה קצת אחרת של השיר, בביצוע משותף עם אביתר בנאי (שאלבום הבכורה שלו עדיין לא יוצא לי מהראש, למרות שחלפו כמעט שני עשורים מאז ששמעתי אותו לראשונה).

ולסיום, מאחר שאנחנו בפתחו של חג ההודייה, אני אנצל את ההזדמנות להודות לכל מי שקורא ומגיב, בין אם זה במייל ובין אם זה ממש כאן בבלוג. בלי לגלוש לסנטימנטליות יתר, הדבר שהכי חסר לי כאן זה לא החומוס של אבו-חסן (אף פעם לא אכלתי שם) או ללכת לים (מלא שמש וחול שם) או נופי ארצנו (למרות שאני מחבב אותם). מה שהכי חסר זה האנשים, האפשרות לדבר עם משפחה וחברים שלא דרך סקייפ או הודעות טקסט/מייל. כנראה בגלל זה, יש כמה אנשים ששלחו לי הערות קצרות במייל ועניתי להם במגילות ארוכות (מצטער אם הצפתי אתכם). הבלוג, למרות שגם הוא לא בדיוק מגע אישי, מאפשר לי להרגיש עדיין קצת את החיבור הזה לאנשים. אז במילים אחרות, תודה לכם שנשארתם עד עכשיו (אם אתם באמת כאן) ואני מבטיח לגמול לכם בפוסט עם תמונות נוף בינואר. Happy Holidays!

אמריקנה!

למען האמת, היו לי תכניות אחרות לגבי הפוסט הזה (שמשלים מניין פוסטים!). אני מאיים כבר כמה פוסטים שיהיו כאן עניינים משפטיים ועדיין לא קיימתי את ההבטחה. חשבתי שהפעם בוודאות אני אקדיש פוסט שלם לנושא של זכויות יוצרים ביצירות מוזיקליות. כמובן, הכל קליל ונחמד וזורם, לא כבד מדי. אבל בינתיים הצטברו עוד כל מיני חוויות אחרות, אז אני חושב שנפצל את הפוסט וננסה שהוא יהיה קצת מכל דבר.

לפני שבועיים חשבנו שהגיע הזמן להתחיל להכיר קצת את הכבישים והחלטנו לנסוע ליוסמיטי. אני מניח שלא צריך להרחיב את הדיבור וגם אם אתם לא יודעים נתונים מדויקים על הפארק (וגם אני לא), אתם בטח יודעים שמדובר בפארק עצום בגודלו, שמכיל מגוון של נופים, החל ממפלי מים, עבור בצוקי אבן מרשימים וכלה בעצי סקויה עתיקים וענקיים. למי שהיה פעם בפארק הלאומי ברמת גן – זה קצת מזכיר, אבל בפארק ברמת גן היה פעם מוזיאון הולוגרמות.

כשהתחלנו למדוד את המרחקים, הבנו שלנסיעה כזו צריך להיערך באופן מיוחד. מדובר בשלוש וקצת שעות, כשאנו חמושים בשני ילדים במושב האחורי. אחד מהם שלא זוכר כבר מה זה להירדם בנסיעות ארוכות ואחת שיודעת להביע חוסר שביעות רצון במגוון אמצעים ווקאליים ו-ויזואליים (צרחות עד האדמת הפנים). הצטיידנו במיטב שירי הכבש ה-16, ענן על מקל, פרפר נחמד, הופ ילדות ישראלית ועוד. אם הייתי כותב את הפוסט בשבוע שעבר, יש סיכוי לא רע בכלל ששיר השבוע היה "אלה הפנים שלי וזה הראש, כמה טוב להיות אני, אחת שתיים שלוש". אחרי שיצאנו לכביש המהיר, הרשיתי לעצמי ללחוץ קצת על הגז ומיד  זכיתי בקולות מחאה מהמנוע (מן יבבה כזאת, של "אני עובד קשה מדי"). הפניתי את תשומת לבה של יערה לרעש, היא האזינה בקשב ונקטה בפעולה המכונאית הברורה ביותר – הגבירה את הרדיו. זה אפשר לנו להדחיק את רעשי המנוע למשך שלושת הימים הבאים.

אחרי כמה שעות נסיעה (כולל עצירה לגן שעשועים בעיירה מודסטו, אותה מיהרנו להכתיר כ"נס ציונה של קליפורניה", אל תשאלו אותי למה. צריך לראות בשביל להבין) הגענו לעיירה (הציורית), מריפוסה. כמו כל עיירת תיירים טובה, מדובר בעיירה שנחצית לשניים על ידי הכביש המהיר, כשלצדדיו מפוזרות מלכודות תיירים שונות. אנחנו בחרנו בדיינר אמריקני קלאסי, שכאילו יצא משנות החמישים, שהגיש מנות אמריקניות קלאסיות, שכאילו יצאו משנות החמישים (וכאילו הוכנו בשנות החמישים והוגשו ממש עכשיו). כולנו כבר היינו די עייפים בשלב הזה, אז התפנינו למלון שלנו. אין באמת טעם להרחיב על המלון. אם ראיתם סרט אימה אמריקני על מלון מבודד וחשוך – זה זה.

מאחר שהפארק הוא יעד מאד פופולרי לאורך כל השנה (בכל שנה מבקרים בו כ-3.5 מיליון תיירים!), המלונות שנמצאים ממש בתוך או סמוך לפארק מוזמנים ומתמלאים כחצי שנה מראש. בנוסף, הם גם עולים פי שניים. מאחר שאנחנו לא כל כך מחושבים ולא כל כך פזרנים, המלון במריפוסה היה מרוחק שעה נסיעה מהפארק. או, אם להיות מדויק, מרחק שעה נסיעה מהכניסה לפארק. אחרי הכניסה כמובן חייבים לנסוע עוד ועוד אם רוצים להגיע למסלול כלשהו. אז, עכשיו, דיברתי מספיק ואני אחלוק כמה תמונות מהטיולים שלנו בפארק.

אז כמו שאתם רואים, הנסיעה מאד שווה את זה והמקום באמת מדהים. אני חושב שבשביל להתחיל ובאמת למצות את הפארק, כנראה שצריכים להקדיש לזה שבוע או יותר. אבל אין ספק שקיבלנו טעימה מהיופי שיש למקום הזה להציע. כמובן ששילמנו על כל היופי הזה בנסיעה חזרה, בה אייל הראה לנו את הגרסה שלו לסרט "ספיד". אצלו, במקום הצורך לשמור על קצב נסיעה קבוע, צריך לשמור על קצב שיחה קבוע. זכינו ליהנות משלל משחקי נסיעה כגון: "מה אני רואה?" (שלאחר כרבע שעה הוחלף במשחק "מה אני לא רואה?"), שיחות טלפון מזויפות בין המושב האחורי לקדמי, איזו חיה מתחילה באיזו אות, מה אני אוהב ועוד ועוד. עייף אתכם לקרוא את זה? תכפילו בשלוש ומשהו שעות נסיעה ותקבלו מושג קל. אני יודע שעלול להשתמע מהאמור לעיל שאני מתלונן או משהו כזה. ממש לא. הילדים באמת מקסימים ובסך הכל – הנסיעה ממש עברה בסדר (ואני לא אומר את זה רק כי אמא שלהם גם קוראת את זה בסופו של דבר).

ולנקודה האמריקנית השנייה של השבוע – האלווין. אז חיכינו חיכינו, אגרנו ממתקים, קיצרנו תחפושות ובסוף זה הגיע. אייל התחפש למכשף רשע (שהרשעות שלו לא ממש באה לידי ביטוי) ושני התחפשה לדלעת, כי כתום וכתום הולך ביחד. בפעם הראשונה באמת יכולנו ליהנות מהעובדה שאנחנו גרים בסוג של קהילה סגורה. המשפחות עם הילדים יצאו בערך באותה שעה, והייתה ממש אווירה נעימה ונחמדה ברחוב. אנשים קישטו את הבתים בצורות מושקעות במיוחד (אצלנו היו קורי עכביש ורוחות רפאים שאבא עזר לצבוע) והרבה מאד אנשים הצטיידו בממתקים (למעט בחור אסייתי צעיר שפתח את הדלת ושאל בפנים מופתעות אם היום זה יום החג. בישרנו לו בעצב שכן, והנחנו שהוא הולך לקבל הרבה מאד פרצופים מאוכזבים בהמשך הערב). אחרי כשלושת רבעי שעה של איסוף ממתקים, אייל הכריז שהוא רוצה ללכת הביתה. הנחתי שהוא התעייף אבל אז הוא הכריז שהוא רוצה ללכת הביתה כי עכשיו הגיע הזמן לאכול את כל הממתקים. פצחנו במשא ומתן קצר והצלחנו להביא אותו מעמדת פתיחה של לאכול את כל הממתקים ללאכול ארבעה בלבד. הממתקים עברו הליך מיון רציני ("מותר לאייל “, "מותר לאייל ולשני", "מותר אבל אבא ואמא רוצים לאכול את זה בעצמם" וכו') ואני הופתעתי לגלות הרבה ממתקים שמכילים בוטנים. זה קצת מוזר, מאחר שיש פה מודעות סופר מטורפת לרגישויות ואלרגיות לאוכל. הגן של אייל חוזר ומדגיש שהוא גן "נקי מבוטנים" ומידע על אלרגנים נמצא פה לכל דורש. בהתחשב בזה, בכל זאת היה לי קצת מוזר שכמויות ממתקי הבוטנים הייתה כזו גדולה (אני גם פחות אוהב את זה, אז בכלל). לסיכום – חג חביב מאד. משלוחי מנות זה נחמד, אבל כשעוברים בית בית והכל מקושט בצורה נחמדה כוז – זה כמו משלוח מנות אחד ארוך ומפתיע.

ועכשיו נעבור לקצת חלק משפטי? אני מבטיח, זה יהיה ממש נחמד. חלק אינטראקטיבי שבו תוכלו לבחון את עצמכם ואת שמיעתכם המוזיקלית. ההשתתפות אסורה על מי שלמד בעבר זכויות יוצרים או קניין רוחני (סתם, אתם מוזמנים ליהנות גם).

אז לפני שבועיים למדנו על זכויות יוצרים ומוזיקה. זה אחד מהתחומים שהכי עניינו אותי, בעיקר כי היו לי הרבה תפיסות שגויות בנושא בעבר הרחוק. בקיצור נמרץ ביותר – כשיש לך זכות יוצרים ביצירה מסוימת, המשמעות היא שיש לך את הזכות הבלעדית לעשות כל מיני פעולות שקשורות לאותה יצירה. לדוגמה, לך יש את הזכות להעתיק את היצירה, לבצע אותה בפומבי, להכין יצירות נוספות שנגזרות ממנה ועוד.

אם אני מעתיק את הלחן משיר מסוים, אני עלול להפר את הזכויות של מי שמחזיק בזכויות היוצרים ליצירה (זה יכול להיות האמן עצמו או חברת התקליטים שלו. זה לא באמת משנה כרגע). התפיסות השגויות שהיו לי בעבר היו שבשביל להוכיח העתקה צריך להוכיח שארבע תיבות מוזיקליות עוקבות הן זהות בין השירים או משהו דומה (קראתי את זה באיזה מקום בגיל 10 וזה נתקע). בקצרה – אין מבחן כמותי אובייקטיבי כזה. לפחות בארצות הברית (ועל המקרים האלו אני רוצה לדבר), יש מבחן קצת אחר.

בזכויות יוצרים, אם מאשימים אותך בהעתקה, אחת מההגנות האפשריות שלך היא "אני יצרתי את זה לבד". כלומר, מעולם לא נחשפתי ליצירה שממנה אתם טוענים שהעתקתי. ישבתי לבד ויצרתי לבד בדיוק את אותו לחן. הרי, יש רק מספר מוגבל של לחנים בעולם, נכון? אז ברור שמדי פעם, סטטיסטית, יהיו לחנים דומים. הטיעון הזה בדרך כלל ייפול כשהצד שכנגד יטען שהייתה לך גישה ליצירה שלו ואז יראה שיש דמיון מספיק. כלומר, אלא אם כן תוכיח שהיית באי בודד במשך השנים האחרונות, בלי גישה לאינטרנט, רדיו, טלוויזיה או כל אמצעי תקשורת אחר – סביר שהייתה לך גישה ליצירה (היא הושמעה ברדיו, הייתה זמינה להורדה באייטיונס וכו').

יותר מזה, גם אם תטען בתוקף שמעולם לא שמעת את השיר, בית המשפט עלול לקבוע שעצם העובדה שהיה לך מכשיר רדיו בזמנים הרלבנטיים יכול להוביל למסקנה ששמעת את השיר ובאופן בלתי מודע, שמונה שנים לאחר מכן, הטמעת אותו ביצירה שלך.

אם היצירות מספיק דומות – אתה גם עלול להימצא אשם בהפרה. נשמע מופרך? בואו נשחק את המשחק – זה מבחן כבוד. תקשיבו לשיר ורק אחרי זה תגללו למטה לגלות את ה"נאשם".

הנה השיר הראשון. תקשיבו לו למשך כמה זמן שתרצו (שיר נחמד). אני ממליץ לשמוע לפחות 40 שניות, זה יכול לעזור לכם מאד במבחן העצמי.

כשאתם מוכנים לשמוע איזה שיר עמד במוקד התביעה, תגללו למטה.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

אז גו'רג' הריסון טען בתוקף שהוא לא מכיר את השיר ושבכלל קטע הגיטרה שלו בתחילת השיר הוא החלק החשוב. היה לו סיפור שלם, איך הוא וכמה חברים (לא הביטלס) ישבו ואלתרו עם סיטאר ופתאום….שיר. בית המשפט לא השתכנע ואמר שסביר שג'ורג' הריסון שמע את השיר באופן תת מודע ושילב אותו בשיר. הריסון, בסופו של דבר, הגיב ברכישת החברה שהחזיקה בזכויות היוצרים לשיר.

והנה עוד קצת תו השעה של גניבות (לכאורה) מוזיקליות. מוכנים? הנה עוד אחד.

חושבים שמזהים מי יכול להיות ה"גנב"? תגללו עוד קצת למטה.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

בשמיעה ראשונה יש דמיון, אי אפשר להכחיש. התובע הוא זמר קאנטרי שהלחין מזמור דתי והיה משוכנע שאנדרו לויד וובר גנב ממנו את השיר. הוא הצליח להוכיח שהוא עצמו גרף סכום עתק של 78$ תמלוגים מהשיר המקורי (זו לא טעות. שבעים ושמונה דולר בלבד. מאד אהבו לציין את זה באזכורים בעיתונות על המשפט. אמן שהרוויח בקושי את הסכום לכרטיס למחזמר, תובע את המחזמר שהכניס מיליוני דולרים). אנדרו לויד וובר עצמו טען, כמובן, שהוא מעולם לא שמע את השיר ושהוא בכלל גנב את הלחן מעצמו(!). אחרי שמונה שנות דיונים משפטיים, התובע נזרק מכל המדרגות אחרי שמושבעים מצאו שאין הפרת זכויות יוצרים.

ועוד אחד אחרון לסיום. אבל כאן זה טריקי. אם אתם לא רוצים לרמות, תנסו רק להקשיב למנגינה בלי להסתכל על הוידאו. הוידיאו היחיד שיש ביו טיוב מתעקש להציג, משום מה, גם את התווים של השיר שמואשם בהעתקה. אז, תנסו להקשיב לבד, אחרת – אתם רק מרמים את עצמכם.

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

וה"נאשם"……

גם כאן, היוצר המקורי הפסיד ונקבע שלא מדובר בהעתקה. יש כאן שאלות משפטיות מעניינות, אבל אני לא רוצה למתוח את הגבול. זה היה ממש ממש על קצה המזלג וחסכתי מכם סיכומי פסקי דין. מי שרוצה להרחיב דעתו בפורמט נוח לכל נפש, יכול להיעזר בידידנו הטובים בוויקפדיה. קישורים לג'ורג הריסון, אנדרו לויד וובר והבי ג'יז לנוחיותכם.

 

ואחרי כל כך הרבה מוזיקה, עדיין צריך לבחור את שיר השבוע. חשבתי אולי להתחיל מנהג של שני שירי שבוע, כמו בפוסט הקודם. אבל, בהתחשב בעובדה ששוב היה פוסט ארוך ושהפעם שיר השבוע הגיע ממש בהברקה, אנחנו נשמור את השירים האחרים לפעם הבאה.

אז השבוע, ברוח הנסיעה ליוסמיטי, כנראה שאפשר לשים רק שיר אחד. שיר שמדבר על נסיעה במרחבים האדירים של אמריקה, ניסיון למצוא את אמריקה בתוך הבליל הזה של כבישים, נופים, אנשים ומרחקים שלא נגמרים. השיר הזה היה חלק מדיסק אוסף של סיימון וגרפנקל שהיה לי כשהייתי בן 14. אני חושב שזה הגיל היחיד שבו זה עדיין לא מרגיש לך מוזר לשמוע דיסקים באופן אובססיבי, מהתחלה עד הסוף ו…עוד פעם. היום, עם ההיצע הפסיכי של מוזיקה מכל מקום, ושירותים שמציעים לך להכיר מוזיקה חדשה שאתה עוד לא מכיר בהתבסס על מוזיקה חדשה שאתה אוהב מלפני יומיים – יש לך כל הזמן את התחושה שאתה מפסיד משהו. בספר של סטיבן קינג (דווקא לא אחד המוצלחים, לדעתי) יש ציטוט מפואמה שאומר: "כל דבר שאני עושה חבר, אני עושה מהר, כדי שאוכל לעשות משהו, משהו אחר". אז לפעמים אני מקבל את התחושה הזו. אנחנו לא מספיקים ליהנות מהדבר עצמו, ואנחנו רוצים להיות אחרי. אנחנו יוצאים לטיול ומחשבים את הזווית של התמונה, כדי שכשנהיה בבית, נוכל להעלות אותה לפייסבוק או להכניס אותה לאלבום הדיגיטלי הבא. אנחנו רוצים לסיים את התואר, לקבל את הקידום, לגמור את הספר – בשביל שנוכל להגיד שעשינו ולהסתכל אחורה בסיפוק. אנחנו מנסים לצבור חוויות בערימה, בשביל שנוכל להגיד לעצמנו שעשינו משהו, השגנו משהו, יש לנו משמעות. אבל החוויה עצמה – היא קצת הולכת לאיבוד בכל זה. כשנסענו ליוסמיטי, ניסיתי לשמור על זה. על החוויה עצמה, ליהנות מהדברים כשהם קורים. ובעצם, זה גם מה שאני מנסה לעשות כאן באופן כללי. ברור שזו חוויה חד פעמית, עמוסה, דורשת איזון בין חיים חברתיים (?) ללימודים (!) למשפחה (!!!) ועדיין אני מנסה בכל יום למצוא כמה דקות, להסתכל על הדברים בפרספקטיבה וליהנות מהרגע. זה יותר קשה ממה שזה נשמע.

אז עכשיו אני נזכר בתקופה ההיא, כשעוד היה לגיטימי להיתקע על דיסק אחד ולשמוע את סיימון וגרפנקל מהתחלה עד הסוף, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. יש לי המון מה להגיד על איך הגעתי לאהוב את סיימון וגרפנקל, על חוויות שהיו לי שקשורות לשירים שלהם ועוד המון דברים. אבל, מאחר שכבר דיברתי הרבה, אני אתן למוזיקה לדבר. אתם מוזמנים לשמוע את השיר ולדפדף חזרה למעלה לתמונות. זה משתלב יפה.

מקווה שנהניתם גם הפעם. בקרוב חוויות מסעירות מ-Thanksgiving (אולי).

אחרי החגים (זה ממש כמו לפני)

שלום ואחרי החגים שמח לכולם. כאן לא מאד הרגשנו את החגים (למעט כיפור שסיפרתי עליו בפעם שעברה והימים שבהם לא היה גן בגלל סוכות). את התגובות שאני רואה מהארץ ל"אחרי החגים" אפשר לחלק לפי מי שאין לו ילדים ("אוי…עכשיו אין חופשה ארוכה עד פסח….אוף…") לבין מי שיש לו ילדים ("יוהו! סופסוף זה נגמר! אני הולך לבלות עשרים שעות בעבודה כל יום!"). אצלנו, כאמור, ההבדל לא מאד מורגש ואפילו סופי השבוע כאן לא ממש מורגשים, כי אני עדיין צריך ללמוד הרבה ולפעמים, אפילו ללכת בשבת, בשמונה בבוקר, לבלות ארבע שעות בבדיקת ציטוטים למאמרים משפטיים. כן, זה חלק מההשתתפות בביטאון של משפט וטכנולוגיה וזה נקרא: Cite Checking Party. בואו נגיד ככה – לא מהמסיבות הכי מוצלחות שהייתי בהן בחיי.

אני יודע שהבטחתי בלי הרבה תמונות של ילדים, אבל הנה אחת שאני חייב לשתף. מי שחבר שלי בפייסבוק כבר ראה, אבל זו באמת תמונה מקסימה בעיניי ואת כל הקרדיט אני מעניק לצלמת המוכשרת שהיא לגמרי במקרה אשתי היקרה והאמא של הילדים המתוקים שבתמונה. רק להשלמת התמונה, אני אציין שבזמן שהתמונה הזו צולמה, לחופי המפרץ והאוקיינוס השקט, אני ביליתי תחת תאורת ניאון. לא שאני מתלונן חלילה, אבל שלא תחשבו שאני רק נהנה כל הזמן (טוב…אז שמתי עוד אחד חמודה, לא יכולתי להתאפק).

 

הערה כללית – מאחר שכבר השלמתי ברובו את תהליך הקליטה, הפוסטים נהיים קצת פחות ברוח של "מצאתי את חנות המכולת!" או "שילמתי בפעם הראשונה באוטובוס" ויותר עוברים לסתם הרהורים ומחשבות. כמעט שקלתי גם לצרף חלק משפטי הארדקור, עם דקויות של תוכנה וזכויות יוצרים, אבל בסוף החלטתי לשמור את זה לפוסט נפרד. לעומת זאת, החלק המוזיקלי קצת יותר נרחב. אז השבוע קצת יותר קישורים למקומות אחרים וקצת יותר מחשבות פנימיות. בעוד שבוע אנחנו אמורים לנסוע לחופשה משפחתית ליוסמיטי. בהנחה שהכל יעבור כשורה ולא ניתקל בגשם שוטף או בעיות אחרות – אני מקווה להעלות תמונות רבות של עצי סקויה בהמשך. ונעבור לעניינינו.

בתור התחלה, בניגוד לכל כללי השיווק הדיגיטלי, אני הולך לשים כאן לינק שמפנה מחוץ לבלוג שלי. אבל באמת, אולי זה הרגישות שלי שהתחדדה כשאני כאן, אולי זה הכתיבה של עוזי וויל, אבל תעשו לעצמכם טובה – קחו כמה דקות ותקראו את הקטע הבא. בעיניי – הוא פשוט מקסים. אני יודע שגם בטקסטים יש עניין של טעם, אבל אי שם באוגוסט, כשפתחתי את הבלוג, הבטחתי לחלוק דברים שאני נתקל בהם ועושים לי חשק לשתף אותם עם כמה שיותר אנשים. אז הנה אחד כזה.

ולעניינים יומיומיים יותר – למי שזוכר, אנחנו גרים ב"כפר" של האוניברסיטה. אל תתנו לשם להטעות אתכם. זה רחוק להפליא מהאוניברסיטה (כ-3 מייל) ושכר הדירה אמנם נמוך משמעותית מכל מה שיכולנו למצוא בחוץ, אבל עדיין – נתח יפה מההוצאות החודשיות שלנו. כל מי שמתגורר בכפר אמור להיות סטודנט רשום בברקלי, כשבגדול המגבלה היא עד 6 שנות מגורים (למרות שכבר נתקלנו בכאלו שטוענים שהם גרים כאן כבר קרוב ל-10). אז חוץ ממני, גרים כאן עוד כ-15 סטודנטים למשפטים שנמצאים בתכנית התואר השני. את רובם המכריע אני מכיר ברמה כזו או אחרת, עם חלקם אני מיודד ועם חלקם אני רק חולק ניד ראש קצר במסדרונות של הפקולטה. אבל, המכשלה העיקרית היא נושא האוטובוס.

התחבורה הציבורית כאן, באופן מאד כללי, היא לא מה שציפיתי. התדירות של הקו שאני צריך, זה שיוצא מהכפר ומגיע לאוניברסיטה, היא לא מאד גבוהה. פספסת את האוטובוס? לפעמים המשמעות יכולה להיות גם חצי שעה של המתנה. אבל, לא זה מה שרציתי לומר. התחנות של הקו נמצאות בתוך הכפר עצמו, כך שאתה יכול לראות פה ושם את אותם פרצופים מוכרים מחכים ועולים איתך לכיוון האוניברסיטה.

למיטב זכרוני, באחד הפוסטים הקודמים כתבתי שאני אדם נחמד בסך הכל. זה עדיין נכון, עם חריג אחד. בוקר. ההגדרה לבוקר היא מאד רחבה. זה לא חייב להיות שש בבוקר, או אפילו שמונה. אם התעוררתי והשיעור שלי ב-11, אז 10 בבוקר, הזמן שבו אני צועד בגב זקוף לתחנה – זה בוקר. והמהדרין יוסיפו – עשר לפנות בוקר. אז…זה לא שאני לא נחמד באופן אקטיבי בבוקר. אני פשוט מעדיף להתכנס קצת בתוך עצמי ושיעזבו אותי בשקט עד יעבור זעם (או עד שתיגמר הנסיעה לאוניברסיטה). זה מוביל אותי למשהו שאני לא גאה בו, אבל צריך לומר אותו בריש גלי – אני מכנה את התופעה הזו: "המחול המוזר של הבוקר".

נניח שאני מתקרב לתחנה. זה רק שתי דקות הליכה מהבית שלי, ומרחוק, אני כבר מבחין בסטודנט היפני ההוא, שאני לא יודע איך מבטאים את השם שלו ואני גם לא מבין אף פעם מילה ממה שהוא אומר. אם ניפגש בנסיבות אחרות – אני אהיה לבבי, אתעניין, אשתדל שהילדה שלו תשחק עם  הילדים שלי. אבל עכשיו? העדיפות העליונה היא שהוא לא יראה אותי, כדי שאני לא אצטרך לבלות 45 דקות עכשיו בשיחה(!) שאני בקושי אבין ממנה שני משפטים (!!). בוקר, בכל זאת (זה מזכיר לי שבהתחלה חשבנו שליפנים יש אפיון מאד מיוחד. אם הם לא מבינים מה אתה אומר, הם יחייכו ויהנהנו. אחרי שבוע וקצת ראיתי שכולם עושים את זה, כולל אני. איך אמר הפרופסור שקלט אותנו ביום הראשון: Do you know what’s the most common language in the world? Broken English ).

אז ברגע שאני קולט אותו, מתחילות תנועות המחול. אני מזייף סמס דחוף בנייד וקובר את הפרצוף שלי בתוכו, תוך התקדמות איטית. מדי פעם אני שולח מבט למעלה, רואה שהוא מסתכל לכיוון הכללי שלי ואז אני מייד נזכר שאני חייב לבדוק מה המצב של המדרכה, וממהר להשפיל מבט. כל זה יכול לעבוד. בדרך של שתי דקות אני מספיק לכסות שטח נרחב של שמיים ואדמה ומכלול גיאוגרפי שלם שמשאיר אותו בשטח המת שלי. אבל מה קורה בזמן ההמתנה וכשהאוטובוס מגיע? זו כבר אמנות של ממש. צריך להעביר את דקות ההמתנה במינון מדויק של מבטים לסלולרי, הצצה בשעון, בהייה בחלל האוויר, חיטוט בתיק תוך פרצופים של "איפה המאמר הזה? בטח הדפסתי אותו" ועוד. החלק המאתגר ביותר הוא כשהאוטובוס באמת מגיע. כל האנשים מצטופפים יחד ואין ברירה אלא להרים מבט. מתזמנים היטב את העלייה לאוטובוס (מרחק של אדם אחד נראה לי לגיטימי בשביל לטעון שלא ראיתי אותו) ואז בוחרים באסטרטגיה של בחירת מקום ישיבה (אם הוא מתיישב לפניי, אני צריך מבט נחוש שמופנה קדימה ולהתיישב בחלק האחורי, אם הוא ממשיך ללכת, זה משחק של לנחש מתי הוא מסתובב ולמהר להתיישב לפני).

בקריאה נוספת של מה שכתבתי לעיל, זה נראה כאילו אני משקיע מאמצים אדירים בלהיות לא נחמד (או מיזנטרופ, לחובבי המונח הלועזי). אבל, כמו שאמרתי, זה רק הבוקר ורק הנסיעה באוטובוס. כל זמן אחר של היום – אני באמת מאיר פנים ומוכן תמיד לשיחה מעניינת שמתוכה אבין בין 50% ל-25%, תלוי בלאום של הדובר. ורק להשלמת התמונה, לפעמים אני חש שסטודנטים אחרים בתחנה או באוטובוס עצמו נוהגים באופן דומה כלפיי ואז, כמובן, אני נעלב נורא. כי, כאמור, אני כמעט תמיד אדם חיובי.

טוב, אז אחרי מנת המיזנטרופיה היומית, כמה תמונות קטנות משעשעות מהפקולטה ועוד אחת מהבית.

ספרייה + ידו הארוכה של צה"ל בברקלי

שמיים ליד הבית

חבר'ה משועממים מבית האחווה ליד האוניברסיטה יושבים על הגג (קצת קשה לראות, אבל זה היה נראה מוזר)

וקצת נרות שבת בברקלי, בשביל היידישקייט

ועכשיו – לקטע המוזיקלי. אני מודה – הפעם הייתה לי התלבטות משולשת. מצד אחד, פתאום נחתה עליי ההכרה שעד היום לא שמתי אף שיר ישראלי! כמה מביך. לא מספיק שאני בניכר, אני עוד שוכח את כור מחצבתי? אפילו שיר בספרדית היה. אז החלטתי שאני אשים שיר ישראלי. שניות לאחר ההחלטה הזו הבנתי שכל השירים הישראליים שאני אוהב הם מאד שקטים ויש שיאמרו – עצובים משהו. מה לעשות? לכל ישראלי יצא לומר מתישהו שהשירים של ימי הזיכרון הם היפים ביותר. אז החלטתי לנסות לדחות את זה לשבוע הבא. ואז, עברתי לאופציה השנייה שלי. להקה שמאד חיבבתי לפני כ-15 שנים (ואוו…זה באמת היה מזמן) וכשהתחלתי להיזכר בה פתאום גיליתי שיש לה כמה וכמה שירים שליוו אותי בתקופות מסוימות בחיים. אחרי זה, להוסיף על ההתלבטות, פתאום התאהבתי בשיר אחר ששמעתי במקרה ומאד התחשק לי לשים אותו. אז במקום להתלבט, החלטתי לשים גם וגם (חוץ משיר ישראלי – את זה נשמור לאחד הפוסטים הבאים).

אז זה חלק א' של שיר השבוע – הנגיש יותר. הלהקה שאני מדבר עליה, כמה גלג"לצי מצדי, היא טרוויס. להקה סקוטית במקור, חביבה ביותר. הייתה תקופה שהיא הייתה מאד פופולרית בישראל. אחד מהשירים שלהם היה "why does it always rain on me?" והאגדה האורבנית סיפרה שהסולן כתב את השיר הזה לאחר שביקר בת"א, מקום שבו הבטיחו לו שהשמש זורחת כל השנה, ויום גשום במיוחד הכה בו. אני לא מאד אוהב את השיר הזה, אז דווקא הוא לא יהיה כאן. מצד שני, יש כמה וכמה שירים אחרים שגיליתי שמזכירים לי מאד תקופות ספציפיות בחיים, רובן סביב סוף הלימודים ותחילת הצבא. זה קצת מזכיר לי את הדיונים שהיינו מנהלים פעם בחבר'ה – מה החוש שהכי מזכיר לך דברים מהעבר ובאיזו רמה? היו את הטוענים החזקים לחוש הריח. ריח מסוים יכול לזרוק אותך שנים אחורה, לגרום לך להרגיש פיזית כמו שהרגשת אז ועוד ועוד. חוש השמיעה בדרך כלל היה באופוזיציה הלוחמנית, כשאנשים מסוימים היו טוענים שהם מסוגלים לזכור שירי ערש שהושרו להם כשהם היו בני שבועות ספורים (לדעתי, מישהי שלמדה איתי בתיכון עשתה את הדוקטורט שלה על ההשפעות של חוש הריח על מוח האדם, או משהו דומה. אני מניח שהיא הייתה יכולה להכריע בויכוח הזה בצורה מדעית יותר). בכל מקרה, מאחר שאני לא יכול להריח את הלהקה, אני מסתפק בחוש השמיעה והשירים שלהם בהחלט מצליחים לזרוק אותי אחורה בצורה מאד יעילה ולא בלתי נעימה.

מאד אהבתי את גרסת הכיסוי הזאת שלהם (והיא גם מאד הצחיקה אותי בפעמים הראשונות ששמעתי אותה) והיא מצליחה תמיד להזכיר לי את שנה ג' באוניברסיטה. זו הייתה בעיקר תקופה של דייטים מביכים, רובם בליינד דייטים, שמהם בדרך כלל הייתי חוזר, אחרי לחיצת יד לבבית לבחורה, תוך תהיות על מקום הימצאן של בחורות שאני אצליח להעביר איתן ערב בלי לרצות לתקוע לעצמי מזלג בעין. פעם אחת, חזרתי באיזור 23:00 בלילה, והקשבתי לשי ודרור. אז הם עוד שידרו ברדיו ת"א בלילה, בתכנית שנקראה "שארית היום" והייתה להם מפיקה עם צחוק מתגלגל מדבק שהיו שומעים במהלך השידור (אני חושב שלפני כמה שנים היא הופיעה בתכנית ריאליטי כלשהי, אבל לא ממש עקבתי). הם השמיעו את השיר הזה, ואני זוכר שעצרתי עם האוטו בחנייה בשביל לשמוע עד הסוף. כשהם סיימו להשמיע את השיר, הייתה שנייה של שקט ואז דרור אמר: "טוב, אז המסקנה היא שצריך להרוג את בריטני ספירס שהצליחה להרוס כזה שיר יפה". אז זה אמנם עדיין לא שיר השבוע, אבל אני חולק גם אותו.

אני לא רוצה להעמיס יותר מדי שירים, אבל מי שרוצה ויש לו כוח להעמיק בקישורים, אז זה השיר שהכי מזכיר לי את התקופה שלי בתור קצין צעיר, עם הרבה התלבטויות על המקום שלי וזה השיר שבדיוק התחיל להיות פופולרי דקה אחרי שנפרדתי מחברה שלי באותה תקופה (מה שהיה קצת אירוני, בהתחשב בנסיבות).

ולשיר השבוע עצמו (גרסה ראשונה) –בחרתי אותו גם כי הוא שיר מעולה בעיניי (שימו לב לבנג'ו בפתיחה) וגם כי הקליפ שלו מטופש להפליא. אין לו שום קשר למילים ובעצם, גם המילים לא מאד קשורות לעצמן. השיר הזה מחזיר אותי בדיוק לתקופת הביניים בין הלימודים לצבא. מן איזור דמדומים כזה. תקופה של המון חששות וגם המון סקרנות ורצון להבין איך בדיוק ייראה השירות הצבאי הזה. בגלל כל מיני עניינים בירוקרטיים (צבא, אתם יודעים) יצא גם שחיברו לנו חופשה קצת ארוכה יותר ואז בכלל הייתה מן תקופה מאד מיוחדת (זוכרים את מגנוליה, מלפני פוסט או שניים? בתקופה הזו ראיתי אותו בפעם הראשונה). אז בלי להרחיב יותר מדי – קבלו את השיר:

ושיר השבוע (גרסה שנייה) – להקה קצת פחות מיינסטרימית, אבל ממש לא אזוטרית. אני מדבר על Arcade Fire. אז אני לא יודע כמה משמיעים אותם ברדיו, אבל אני בטוח שלרוב האנשים יצא לשמוע לפחות שיר אחד שלהם. קטונתי מלהסביר עליהם, אני רק יודע שיש להם אלבום אחד שהוא מופתי בעיניי (אבל אני תמיד עצוב כשאני מסיים לשמוע אותו) ועוד כמה אלבומים שאם רק אקדיש להם עוד כמה שמיעות אוהב גם. הם אמנם להקת רוק (אינדי, פרוגרסיב, מה שלא תרצו), אבל יש להם גם כינורות ואקורדיון פה ושם ועוד כל מיני מאפיינים מיוחדים. מה שאני אוהב במיוחד בשני השירים שאני אצרף כאן (שרק אחד מהם הוא באמת שיר השבוע), זה דווקא הגרנדיוזיות בעיבודים של השירים. יש אמנים שמעיקים עליך בפאתוס. זורקים עשרים כלי נשיפה ואת הפילהרמונית של בוסטון ומצפים שנתעלף. בדרך כלל זה מריח ממאמץ במקרה הטוב ומחוסר כישרון ומלודיה במקרה הרע. בחלק מהמקרים, יש יחס הפוך בין מספר הנגנים על הבמה לבין היופי של השיר עצמו. אז במקרה שלהם – זה לא העניין. אם אתם רוצים להבין על מה אני מדבר כשאני מדבר על גרנדיוזיות ש"עובדת" טוב, אתם לא חייבים לשמוע את כל השיר הבא – פשוט חכו עשרים שניות  (אני כמובן ממליץ לשמוע את כל השיר, כי הוא מצוין).

שיר השבוע עצמו מתחיל הרבה יותר רגוע. קוראים לו My body is a cage. המילים כל הזמן נמצאות על הגבול של להיות ניו אייג'יות מעצבנות, אבל איכשהו מצליחות להתחמק מהמלכודת הזו. המילים הן (בתרגום חופשי מאד) הגוף שלי הוא כלוב והוא מונע ממני לרקוד עם זו שאני אוהב, אבל הנפש שלי מחזיקה את המפתח. אם הייתי קורא את המילים במנותק מהשיר, אני מניח שזה לא היה מרשים אותי במיוחד. אבל הקול של הסולן, עם אפקט ההד,  כשהוא נשמע כמעט נואש ומיואש – כולם מכניסים אותך מאד לאווירה של השיר. ואז, אחרי שתי דקות, השיר מתפוצץ. עוגב כנסייה תופס את הפרונט, התופים שמנגנים כמו במצעד צבאי, קולות מקהלה ברקע. מה שעד עכשיו היה שיר קינה שקט על הקיום האנושי הופך להיות כתב מחאה נוקב, והקול של הסולן שהיה נשמע קודם כמעט עצוב נשמע פתאום קצת כועס. בעצם – למה אני צריך להסביר? הנה הקישור.

 

מקווה שנהניתם גם הפעם, על אף הטון השונה מעט. מזכיר שוב שתגובות, הצעות לשיפור ופידבק מכל סוג שהוא יתקבלו בברכה.

 

על פרטיות, התחזות וכל השאר

אני כבר מוכן ל-Halloween, ואתם?

לא באמת, כן? החג הוא רק בסוף אוקטובר, אבל כבר התחילו למכור גולגולות מפלסטיק, כמויות ענק של ממתקים במחירי מבצע וכמובן – דליי דלעת לאיסוף הממתקים. אני מעריך שבבוא החג נחווה את החוויה של (סליחה על התרגום) "תעלול או ממתק".

ועוד משהו קטן לפני שמתחילים – כשהתחלתי לכתוב את הפוסט, חשבתי שהוא יתפרסם לפני יום כיפור ואז לא יהיו לי ייסורי מצפון שהוא ארוך, כי יהיה לכם מה לקרוא במהלך החג. אבל לא הספקתי אז אני מוסיף את זה לרשימת הסליחות של שנה שעברה והשנה הבאה.

ונעבור כמובן לחדשות המסעירות של השבוע – יערה והילדים (וההורים של יערה ככוח עזר משמעותי) נחתו לפני כמעט שבועיים. הזמן רץ פה במהירות מטרידה וזה גרם לי לחשוב על המשפט מתחילת השנה – "תצאו מהשיעור הראשון, תמצמצו ופתאום יהיה מרץ". זה ממש מתחיל להיראות ככה. אבל לפני זה נחזור רגע שוב לנקודה שפתחתי בה –  היה מפגש מרגש כשהילדים נזכרו איך זה לראות את אבא לא דרך מסך (שני קינחה עליי את האף, אקט שבעולם הילדים מסמל את דרגת הקרבה הגבוהה ביותר). אין צורך לציין שגם אני מאד התרגשתי לראות שוב את כל המשפחה ביחד ולציין לשבח במיוחד את יערה, שאחרי חודש וחצי עם הילדים לבד (בתנאי מלחמה בחלק מהזמן) קינחה בטיסה טרנס אטלנטית וטיסה פנימית בתוך היבשת בסך מצטבר של כ-16 שעות.

ועכשיו, באופן רלבנטי ביותר, סוג אחר של דיסקליימר/מחשבה – פרטיות בכלל ופרטיות ברשת בפרט זה נושא מאד אקטואלי עכשיו. הרשתות החברתיות, הבלוגים, אפילו הפונקציה בווטסאפ שמראה מתי "נראית לאחרונה" – כולם נוגסים נתחים אדירים בפרטיות שלנו. כל מי שבוחר לשתף או אפילו להיות חלק פסיבי מהאלמנטים האלו בחייו – מוותר על היבטים מסוימים בפרטיות שלו, לפעמים (ולמעשה ברוב המקרים) – מבלי שניתן להחזיר את הגלגל לאחור. באנגלית יש ביטוי נפלא לזה, שלא ממש עובר טוב בתרגום לעברית – You can’t unring a bell. מהרגע שהמידע שלך, אותו חלק מהפרטיות שלך, יצא החוצה לעולם – הוא כבר לעולם לא ישוב. אני, בעוונותיי הרבים, מחזיק גם חשבון פייסבוק וגם טוויטר (שבו אני לא ממש משתמש) וגם כותב את הבלוג הזה. לא מעט פרטיות שחולפת עם צלצול הפעמון. לפני שהתחלתי לכתוב את הבלוג, חשבתי הרבה על נושא האנונימיות – לכתוב בלוג אנונימי? לכתוב בשמי המלא? כמה בדיוק להסגיר? אני מודה שהשיקול שהכריע את הכף לבסוף היה תועלתני להחריד – אני רוצה שאנשים יקראו. בשביל שאנשים יקראו, הם צריכים לדעת על הקיום של הבלוג ולרצות לקרוא אותו. הדרך הקלה ביותר להשיג את המטרה הזו, היא לפרסם את הבלוג בקרב מכריי. לכן, החלטתי ללכת על אופציית השם המלא והפרטים הבסיסיים. אבל, אין ספק שזה הופך את הכתיבה כולה לפחות משוחררת. הידיעה שאי שם, בעתיד הרחוק (או בהווה הקרוב), מישהו יוכל למצוא משהו שכתבתי ולזקוף אותו לחובתי (יהא זה מקום העבודה, חבר חדש או סתם עובר אורח עם כוונות רעות) – מטרידה אותי.

והמחשבה הבאה בתור היא – מילא אני, שכבר בחרתי את זה, אבל מה לגבי שאר האנשים בחיי? אני כמובן מתייחס למשפחה. מי שמכיר את חשבון הפייסבוק שלי יודע שאני כמעט ולא מעלה תמונות של יערה. אין לה פייסבוק (בחיי!) ואני מכבד את הרצון שלה (גם אם לא הובע במפורש), שלא להתפרסם במדיה החברתית. תמונות של הילדים אני כן מעלה, כי מאד קשה להתאפק, אבל גם – מעט מאד. אז למה למעשה אני מספר לכם את כל זה? בעיקר בשביל תיאום ציפיות. אחרי כמה וכמה דיונים פנימיים, החלטתי להמשיך ולשמור, עד כמה שאוכל, על הפרטיות של שאר המשפחה. עד כמה שהפיתוי גדול, אני אשתדל מאד שלא לפרסם תמונות של הילדים ויערה (לפחות לא ברורות מדי) וכן לכתוב יותר דברים שקשורים אליי מאשר להם. אז כן, יהיו פה מדי פעם חוויות מהגן של אייל (אני מניח, נראה לי שזה כר פורה להתנגשות תרבויות), תמונות וחוויות מטיולים משפחתיים (מינוס בני המשפחה), אבל תיעוד מדוקדק של חיי המשפחה כנראה שלא יהיה כאן. אז למי שציפה לעדכון מפורט מחוויות האיחוד המרגשות של המשפחה – צר לי. מי שחבר שלי בפייסבוק כבר זכה לראות תמונה, והיא הייתה כך כך מוצלחת עד שאני חושב שכדאי שאפרוש בשיא (דרך אגב, התמונה שברה את שיא הלייקים! מצד שני, מאז שהגעתי לכאן מספר ה"חברים" שלי גדל בטור הנדסי, אז אני לא יודע כמה חשיבות לייחס לנתון הזה שממילא, בינינו, הוא חסר משמעות להחריד מלכתחילה).

ולעניינים שקשורים יותר ללימודים. כמו שסיפרתי, הלימודים במרבית הקורסים הם משותפים לתלמידי התואר השני והתואר הראשון. תלמידי התואר השני מקבלים ציונים על עקומה נפרדת – אם יש בקורס יותר מ-11 תלמידי תואר שני, אז 50% מהם אמורים לקבל את הציון הסטנדרטי – Pass (סוג של "עמד בהצלחה"), 30% אמורים לקבל Honors ("סיים בהצטיינות") ועוד 20% High Honors ("השקיע יותר מדי ולא הלך למסיבות אחווה"). אם יש פחות מ-11, העקומה הופכת להמלצה בלבד. רק להשלמת התמונה, ביצועים גרועים במיוחד יזכו אותך בסוג של "נכשל", אבל להבנת רוב המסלול שלי מדובר באפשרות שהיא תיאורטית ברובה (ובואו נקווה שאני מעולם לא אגלה באופן אישי אם התיאוריה גם יכולה להפוך למעשה….בררררר).

אם לחזור על מה שאמרתי בעבר – תלמידי התואר השני מאד מאד נחמדים. יש ממש תחושה שרוב האנשים עשו סוויץ' בראש (או שתמיד היו כאלו) ובאו להכיר ולפגוש ולהתעניין. מצד שני….ככל שהסמסטר מתקדם, אפשר לחוש פה ושם בתחרות סמויה. כמובן, וגם את זה כבר סיפרתי בעבר, אחת מהשאלות הפופולריות ביותר בשיחות בין הסטודנטים היא: ומה תעשה אחר כך? יש סטודנטים שאצלם התשובה קלה – יפנים שנשלחו ללמוד מטעם מקום העבודה ושבים אליו בסוף השנה, גרמנים שרק רוצים שורה לקורות החיים בשביל מקפצה נוספת בגרמניה (ששם מסתבר, לדבריהם, הציונים בפקולטה בחו"ל ממש לא משנים והשורה עצמה נותנת מספיק משקל), ברזילאים שבאו ליהנות ועוד ועוד. אצל חלק אחר, אלו שרוצים לעבוד בארה"ב או להמשיך לדוקטורט, התשובה יותר מעורפלת. פתאום יש תשובות של: "נראה…אני עוד לא יודע…מוקדם לומר….". הענייניים נהיים קצת יותר מסובכים כי גם לצורכי עבודה וגם לצורכי דוקטורט – המפתח הוא להתחבר למרצה טוב. מרצה כזה יכול לתת המלצה למקום עבודה (והיא בעלת משקל משמעותי ביותר) או להיות מליץ היושר למי שרוצה להמשיך לדוקטורט. מאחר שרוב הקורסים שלי הם בקניין רוחני, אני רואה את אותם פרצופים ואז אני רואה גם את המאבקים הסמויים על ליבם של המרצים. באחד מהשיעורים, אני יודע שחמש דקות לפני סוף השיעור אני אשמע כבר את הרעשים המוכרים של כפות רגליים שמגרדות בעצבנות את הרצפה, לפטופ מקרקש, עיניים נשלחות למעבר….כשהמרצה מכריזה שנתראה בשיעור הבא, אנשים נורים כמו מלוע של תותח לתפוס מקום ליד שולחן המרצה ולשאול שאלה דחופה ביותר על החומר שנלמד היום, בשבוע שעבר, בשבוע הבא, המלצות למסעדות באיזור המפרץ ועוד. אחרי כמה שעורים אתה מזהה את אותם פרצופים ואותם אנשים ואותם, לא נעים להגיד, חיוכים מעט מתחנפים. עכשיו – שלא תבינו אותי לא נכון – אין שום בעיה בלדבר עם מרצה ולשאול שאלות על החומר או להציע רעיונות אבל! כשזה קורה אחרי כל שיעור בבהילות כזו, זה נראה קצת מגוחך. שנית, לכל מרצה יש שעות משרד – שעות שמוקדשות אך ורק לשיחות עם תלמידים והם מעודדים את זה באופן אמיתי וכן. בוער לך? אתה חש שדחף החנופה הוא לאו בר כיבוש? לך לשעות המשרד! אני מניח שפשוט כמי שתמיד מרגיש שהוא קצת נחבא אל הכלים בקטעים האלה, אני אולי קצת מקנא במי שמסוגל לגשת בביטחון כזה למרצה ולהציע תובנות.
לפני כמה שנים שמעתי בפעם הראשונה על "תסמונת המתחזה" – אנשים מצליחים, הישגיים, עם קבלות – מרגישים שהכל הצגה ובכל רגע הם עומדים להיחשף בבורותם, בחוסר יכולתם, בחוסר ידיעתם וכו'. הייתי רוצה לומר שאני סובל מהתסמונת הזו במידה מסוימת, אבל אז זה ירמוז שאני מתייחס לעצמי כאדם הישגי ומצליח….סוג של פרדוקס, לא? האם אדם יכול להעיד על עצמו שהוא סובל מתסמונת המתחזה, או שעצם ההודאה בכך שוללת ממנו את הזכות, כי הוא רואה בעצמו אדם מוצלח יותר? שאלה מעניינת, אבל זו לא הייתה הנקודה המקורית שלי. מה שרציתי לומר, זה שהרבה פעמים אני נתקל בקשיים המוכרים של העולם האקדמי ועדיין לא מצליח לשכנע את עצמי שזה קורה לכולם.

אצלי זה בעיקר מתייחס לתחום הרעיונות החדשים. בתחום של להכיר את החומר הקיים, אני משוכנע במידה גבוהה של ודאות שאני מבין טוב את התחומים שאני מתעסק בהם. זה בסדר, תמיד יש עוד מאמר שלא קראת ועוד זווית מעניינת שלא כיסית, אבל זה מגבלות טבועות מראש. יותר מזה – אני אפילו די בטוח שיכולתי ללמד אחרים את החומר הזה ברמה גבוהה. אבל בתחום של למצוא משהו חדש, מעניין ומקורי להגיד? זה הרגע שבו אני קצת משתנק ומכחיל. אחד מחבריי האקדמיים (האמיתיים, ד"ר למשפטים והכל), אמר לי פעם שיש לו בכל רגע נתון משהו כמו שישה מאמרים שמחכים להיכתב. שישה? אני אסתפק באחד מוצלח (או שניים בינוניים). התחושה היא שהכל כבר נאמר ואם לא – אז זה לא נאמר כי זה טריוויאלי. ואם זה לא טריוויאלי? אז זה בלתי ניתן להוכחה אמפירית או אחרת או סתם לא נכון. אני לא יודע אם זה סטנדרטים מחמירים שאני חושב שצריך לעמוד בהם, שכל רעיון חייב להיות "ואוו! ביקעת את האטום" (או המקבילה המשפטית לזה) או שאני לא מייחס מספיק חשיבות לרעיונות שהם טובים מספיק או כל חלופה אחרת לבחירתי. בסמסטר הבא תכננתי לקחת פרויקט מחקר עצמאי, שאפשר לעשות בהנחיית אחד מחברי הסגל. אני מאד רוצה לעשות את זה ולהתנסות בכתיבה משפטית אמיתית באנגלית – אבל, כאמור – החשש הזה מלא להצליח למצוא רעיון שיהיה "ואוו" קצת מטריד אותי. מצד שני, הרבה פעמים גיליתי שמה שנראה לי טריוויאלי זה כן משהו שדורש כתיבה ולא הכל נאמר וכבר הצלחתי לכתוב בעבר תזה שכן הצליחה לחדש במשהו….אז אולי אני סתם דואג? אולי זו התסמונת?

אני לא ארחיב הרבה על החגים בניכר. רק אציין שבערב ראש השנה הצלחנו להשתרך למסעדה איטלקית (בקושי רב, יען כי מרבית הנוכחים היו רק יום לאחר נחיתה מטיסות ממושכות). מה שכן היה משעשע, זה לשמוע את חבריי לכיתה עם זיקות קלושות ליהדות מאחלים לי "שאנה טופה" (פ' לא דגושה) או משהו דומה (ולגבי הזיקות הקלושות, אני לא צוחק. מישהו הסביר לי שטכנית הוא 1/8 יהודי). את ערב יום כיפור העברתי בבית כנסת רפורמי, שזו חוויה מעניינת כשלעצמה (לרבות פתיחת הערב בנגינת צ'לו, ריבוי נשים עם כיפות ועירוב של תפילות בעברית ובאנגלית), אבל היא פחות חשובה לי. מה שחסר לי הכי הרבה, באופן אולי קצת מוזר, היא האווירה המשפחתית של החג. בצהריים של ערב החג המשפחה שלי הייתה מתכנסת אצל ההורים שלי ובדרך כלל את ערב כיפור עצמו אני הייתי מבלה עם ההורים, בשיחות ארוכות שלא מופרעות על ידי טלוויזיה או סלולריים. בערב יום כיפור בשנה שעברה סיפרתי להם בפעם הראשונה שאני מגיש מועמדות ללימודים בחו"ל ופתאום – עברה שנה ועכשיו אנחנו כאן. אז נכון שיש סקייפ ו-ווטסאפ ומיילים ופייסבוק, אבל, עדיין אחרי כל זה, יש תחושת ריחוק שקשה לגשר עליה ובחג זה נהיה יותר בולט.

 

ובכל זאת, בשביל שלא תחשבו שאני רק סובל פה, כמה תמונות קטנות מעוד סיור יום בסן פרנסיסקו. לא צילמתי באזור אשבורי הייטס, אבל תדמיינו משהו כמו שינקין, רק הרבה יותר היפי וקצת יותר מסומם. אם אתה יוצר קשר עין עם מישהו ליותר מעשרים שניות, רוב הסיכויים שהוא יציע לך לקנות משהו לעשן. זה חל במידה שווה גם על גבר שחור מבוגר עם קביים וגם על בחור צעיר עם מראה של גולש. אני מניח שאם היינו נשארים לעמוד ליד אחד הכלבים שהסתובבו שם ליותר מדי זמן, הוא היה מאותת לנו עם הזנב שיש לו חומר טוב בקולר. בפרפרזה על צ'רצ'יל – מעולם לא ניסו רבים כל כך, למכור למעטים כל כך, שממש לא היו מעוניינים (כל כך).

ו…לשיר השבוע. אז שמתי לב שהנטייה שלי לבחור שירים עברה לפן קצת יותר שקט ועגמומי, אז החלטתי שהשבוע אני אנסה בכל כוחי למצוא שיר שיהיה שמח יותר. אני מודה שלא התנגן לי משהו ספציפי בראש השבוע, אז החלטתי לבחור משהו אקראי מהעבר. זה נופל למסגרת של שירים שגיליתי מחדש. הסיפור הקצר מאחורי הגילוי מחדש של השיר הזה נעוץ בחוויה קצרה מהשירות הצבאי שלי. מאיזו סיבה, שאני כרגע לא זוכר מהי, הסעתי ברכב שלי את מי שהיה המפקד שלי באותו זמן. חוץ מלהיות מפקד מצוין, הוא גם היה ברוך כישרונות, ביניהם חגורה שחורה בקארטה ונגינה על גיטרה בס. בדרך לבסיס עצרנו לתדלק, ואני יצאתי מהאוטו לטפל בענייני המשאבה. הצצתי חזרה לאוטו וראיתי אותו מנגן על גיטרת אוויר דמיונית, בהתלהבות בלתי מוסתרת. החלונות היו סגורים, אז לא היה לי מושג איזה שיר זה, אבל חשבתי שבטח מדובר באיזו פצצת אנרגיה של רוק כבד או משהו כזה. כשנכנסתי לאוטו הופתעתי לגלות שזה Lessons in Love של Level 42. נתתי לו מבט של: "מה"? והוא אמר לי שאני צריך להקשיב לשיר הזה מהתחלה ולשמוע איזו פתיחת בס מטורפת יש לו. עשיתי את זה, וגיליתי את השיר מחדש. היום אני לא מסוגל לשמוע את השיר הזה בלי לשמוע כל הזמן את התפקיד של הבס. ממליץ מאד.

אחרי הבחירה של השיר, פתאום גיליתי שהוא מתחבר גם בשני מישורים אחרים לפוסט השבועי:

הראשון – המערכת השבועית שלי, הלימודים, הם כבר לא רק קניין רוחני בעידן הטכנולוגי (או משהו כזה), אלא גם הרבה משפחה ואהבה ולנסות ללמד את הילדים שיעורים באהבה (בייחוד, שכשאבא מבקש בתקיפות לא לגעת במתגים של האור או אוסר על סיבוב נוסף של "שירים לפעוטות", זה הכל מתוך אהבה). את יערה אני לא צריך ללמד, היא יודעת לבד.

השני – הלהקה שמבצעת את השיר שאבה את שמה מסדרת הספרים של דאגלס אדאמס, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה. מי שלא מכיר – שיילך לקרוא. זה מאד מצחיק. בין היתר, אחד הספרים מגלה מהי התשובה לשאלה האולטימטיבית לחיים, היקום וכל השאר. המשימה נמסרת למחשב שעובד על כך במשך 7.5 מיליוני שנים ולבסוף חוזר עם התשובה: 42. הבעיה היא, כמובן, שאף אחד לא יודע מה בדיוק השאלה, ולכן התשובה היא חסרת משמעות. הלהקה שאבה את שמה מהתשובה האולטימטיבית הזאת ואני שאבתי את כותרת הפוסט הזה מהכותרת של הספר: "החיים, היקום וכל השאר". אז הנה – עוד קישור קטן.

ולסיום אותיר אתכם עם עוד ציטוט אחרון ונפלא מסדרת הטרמפיסט, בשפת המקור:

There is a theory which states that if ever anyone discovers exactly what the Universe is for and why it is here, it will instantly disappear and be replaced by something even more bizarre and inexplicable.

There is another theory, which states that this has already happened

 

מקווה שנהניתם, שסלחתם לי אם פגעתי (לא היה בכוונה, בחיי) ושתהיה לכולם שנה טובה וחתימה טובה.

מסך הכסף

שוב שלום,

הפעם אני מנסה לעמוד בקצב של עצמי ולפרסם עוד פוסט, גם אם ללא אירועים מיוחדים והרבה יותר פילוסופי מהרגיל.

נתחיל דווקא בחדשות טובות – בסקר שנערך לאחרונה, ברקלי נבחרה במקום ה-3 מבין הערים שהכי טוב לחיות בהן בארצות הברית! (מאד מוזר. בהתחלה היא הייתה במקום השישי, ואז הקישור נעלם ופתאום היא קפצה שלושה מקומות למעלה. קונספירציה? לא ניתן לשלול זאת). אני מניח שאני אמור לחוש גאוות יחידה מטופשת (זה לא כאילו תרמתי במשהו לבחירה). החדשות הפחות טובות – אחת מהסיבות העיקריות שהיא נבחרה למקום הזה, היא הסצינה הקולינרית העשירה והמגוונת שקיימת פה. יש פה איזור שלם שנקרא Gourmet Ghetto, שמרכז בתוכו מסעדות שוות במיוחד. למה זה החדשות הפחות טובות? כי השבוע אכלתי סבווי לארוחת צהריים. כן. בדרך כלל אני כמעט ולא אוכל צהריים בחוץ (מערכת גמישה, נכונות להכין סנדוויצ'ים בבית, ניסיון מטופש לחסוך בכסף), אבל בפעם האחת שאני כן אוכל בחוץ – סבווי? בואו נגיד ככה, אני מניח שסבווי יכולתי לאכול גם בעיר שמדורגת הרבה יותר נמוך במדד.

ובפינת "פוליטיקה מהעולם" (הבטחתי שאני לא אכתוב על פוליטיקה, אבל התכוונתי לפוליטיקה ישראלית, אז זה בסדר). למרות שאנחנו בקושי מסיימים חודש ראשון של לימודים, כבר התחילו התכניות איך להנציח את השנה המופלאה והטובה בחיינו שתעבור עלינו בברקלי (זה באמת מטריד. כל מי שמדברים איתו, בייחוד בוגרי התכנית של שנה שעברה, טורחים לציין שאנחנו עומדים בפני השנה המופלאה בחיינו. אני מודה, זה מפעיל עליך לחץ במידה מסוימת. אם אתה מרגיש שאתה לא נהנה כפי שלא נהנית בחייך – אולי אתה לא בסדר? מה אתה מפספס? ביום האוריינטציה בתחילת השנה, הפרופסור שאחראי על התארים המתקדמים אמר שעבור 95% מאיתנו זו תהיה השנה הכי טובה בחיינו. התאפקתי לא להרים את היד ולשאול מה קורה ל-5% האחרים. פולני, מה לעשות?). חזרה לעניין – באופן מפתיע, מסתבר שהקונספט של חולצות סוף מסלול הגיע גם לחו"ל, ואחד הסטודנטים (שאינו ישראלי) הציע להכין חולצה עם כיתוב של ברקלי, כשהכיתוב יורכב משמות המדינות מהן מגיעים הסטודנטים. רעיון יפה והעיצוב שהוא הציע היה ממש נחמד. בהתחלה הייתה מעין התכתבות מבודחת כשהסטודנטים היפנים ביקשו להגדיל את הכיתוב של "יפן", כי הם הרבה סטודנטים ואין ייצוג הולם לזה בגודל האותיות. משעשע. אבל אחרי זה העניינים הפכו להיות קצת פחות משעשעים. מסתבר שכמה סטודנטים סיניים ניגשו לבחור שערך את החולצה וביקשו ממנו שיסיר את "טאיוואן", כי הם לא מדינה. אאוץ'. אני לא אסביר כאן את המורכבות הפוליטית של המצב (מאחר שאני ממש לא מתיימר להבין מספיק בשביל להסביר), מי שמעוניין, תמיד יכול לפנות לחבריי המצוינים בויקיפדיה (היי! זה לא מאמר משפטי כאן. אני יכול להפנות לויקיפדיה אם בא לי). אני רק יכול לציין שאצלנו זה די הוציא את החשק לעשות את החולצה. והנה הליכה על חבל דק של פוליטיקה ישראלית – נניח שהיה סטודנט מרמאללה בתכנית ועל החולצה הייתה מופיעה "פלסטין"? אני לא מסגיר את דעתי האישית (בעיקר כי אני בטוח שבין הקוראים יש כאלה שאומרים שאין כאן שאלה בכלל, אבל הם משני צידי המתרס), אז כל אחד מוזמן לעשות חושבים עם עצמו. מי שרוצה להביע דעה, דרך אגב, מוזמן גם במייל וגם כאן.

בחוויות לימודים (כי פטור בלא כלום אי אפשר) – השבוע סופסוף נשמע המשפט המפחיד מכל –  "Mr. Ber?" אמנם המרצה הצליחה לבטא את זה בצורה שממנה השתמע שאני קזחי (זה לא כזה מסובך! רק צריך להגיד "ברקלי" עם קפד זנבו קצר), אבל הבנתי שזה אני. אז אמנם זו לא הייתה שאלה מאד קשה, אבל עניתי באופן משביע רצון (ובאנגלית! למרבה הפלא….) ואפשר להכתיר את טבילת האש הראשונה בהצלחה.

בנוסף, הצטרפתי לביטאון המשפט והטכנולוגיה של ברקלי (שהוא המוביל בתחומו והכי ותיק והכי מצוטט ועוד משפטי גאוות יחידה שטרחו להחדיר בנו בזמן ארוחת הצהריים שנועדה לפתות אותנו להצטרף לביטאון. דרך אגב – זו תופעה מדהימה. סטודנטים כאן עטים על כל ארוחת צהריים/ערב/בירה שהם יכולים להשיג. זה כנראה קשור לעובדה שרבים מהם כאן בזכות הלוואות סטודנטים, אותן הם יצטרכו להחזיר במשך רוב חייהם הבוגרים, אבל זו תופעה מעניינת. דרך אגב – מי שרוצה לשמוע ניתוח משעשע ומעניין על הנושא של הלוואות סטודנטים יכול לבדוק את הקישור הבא – אני ממליץ, אבל צריך לפנות לזה לפחות רבע שעה. תאמינו לי, זה ממש שווה את זה).

ביום שישי נערך המפגש הראשון, שבו אתה מגלה לאיזה צוות שובצת. באופן מפתיע, ובהתאם לאחת מההעדפות שלי, שובצתי לצוות הבלוג של הביטאון (אז צפו לקישורים באנגלית של פוסטים קצרים על משפט וטכנולוגיה שאני מקווה להצליח לכתוב השנה). חוץ מזה, נשלחנו למשחק של "חפש את המטמון" ברחבי הקמפוס (מצא את הדובי הקטן ביותר, מצא את המקום שבו נשיא בית המשפט העליון שכב פעם על הדשא ועיין בעיתון וכו'). היה משעשע ובזכות המוטיבציה הבלתי נדלית של הקבוצה שלי, אפילו הגענו למקום הראשון (זכיתי במחק בצורה של אייפון, נא לרסן את ההתלהבות). את הסיום אתם יכולים לנחש לבד – אוכל ושתייה, אבל בלי אלכוהול. עוד פרט מעניין לבוגרי ביטאונים ישראליים – זה עולה כסף! בשביל להיות חבר בביטאון באוניברסיטה, אתה צריך לשלם סכום של 40$ לסימסטר! זה קצת מדהים, בהתחשב בשכר הלימוד שנדרש מסטודנטים כאן (כל קבוצה הייתה צריכה לבחור לעצמה שם, ומאחר שהיינו קבוצה די הטרוגנית, ניסינו למצוא מכנה משותף לכולם. השם שנבחר בסוף לקבוצה היה Massive debt).

וקצת תחזית לשבוע הבא: משפחה מגיעה! יערה והילדים ינחתו (לאחר 16 שעות וקונקשן אחד בלבד) והחיים האמיתיים כאן בקליפורניה יתחילו. הגעגועים יחד עם החשש מההתאקלמות בהחלט נמצאים במוקד הימים הקרובים ואני מחזיק אצבעות לקליטה מהירה (בסך הכל נחמד פה, לא? כולם מחייכים, יש נוף יפה, הבית מוכן – בואו נהיה אופטימיים). עדכונים בהמשך, ככל שהזמן יותיר, עם שני ילדים שמתרוצצים פה (שער אחד למדרגות כבר הותקן  – לא מאמינים? הנה תמונה).

ועכשיו לשיר השבוע – אני מתנצל מראש, זה יהיה עצוב מהרגיל ויכלול קצת מחשבות על קולנוע, אז מי שרוצה לשמור על מצב רוח טוב, מוזמן להפסיק לקרוא עכשיו.

את השיר השבוע אני מקדיש לאיש יקר, שהיה רופא המשפחה שלי בערך מאז שהייתי בן 12 (בניכוי שנות הצבא, כמובן). השבוע, באופן די מפתיע, בשיחת סקייפ סטנדרטית עם הארץ, הודיעו לי שהוא נפטר. אני חושב, בלי צניעות מזויפת, שהייתי צעיר המטופלים שלו. בואו נגיד ככה, כשבאתר של קופת החולים מצוין שהרופא דובר גם אידיש, אתה מבין שקהל היעד הוא לא בדיוק ילדי אור הירח. ובאמת, ברוח השפה, אני חושב שההגדרה הכי טובה עבורו היא "מענטש", כי באידיש הכל נשמע יותר טוב. התרגום המילולי לדעתי, הוא "בנאדם" (ויתקנו אותי שני דוברי האידיש מבין קוראי הבלוג). אבל התרגום הלא מילולי הוא הרבה יותר עמוק ומשמעותי. לא רק בנאדם במובן הבסיסי של התקיימות אלא איש של אנשים. תמיד כשהייתי בא אליו הוא היה מתעניין, שואל מה שלום ההורים, אפילו נותן עצות לחיים פה ושם. האמת, שאני מרגיש שכל מה שאמשיך לכתוב רק יחטא לאמת, כי תמיד כשקוראים מעין "הספדים" כאלו, יש מן נימה אפולוגטית של המספיד: "על כולם אומרים שהם היו מיוחדים, אבל הוא! הוא היה ממש מיוחד". כל אחד מיוחד הרי בדרכו, לא? לא זוכר מי אמר לי פעם (או שקראתי באיזה מקום) שאולי לא נזכור מה אנשים אמרו ומה אנשים עשו, אבל תמיד נזכור איך הם גרמו לנו להרגיש. אז הרופא שלי גרם לי להרגיש בידיים טובות ומשפחתיות. וזה המון. אז נוח בשלום על משכבך, ד"ר קנכט. הרווחת את המקום שלך בגן עדן ביושר.

ושיר השבוע, בכל זאת. אז מאחר שהבשורה על הפטירה הלא צפויה השרתה עליי עגמומיות מסוימת, הרגשתי צורך לשמוע כמה שירים עגמומיים יותר (זו שאלה מעניינת דרך אגב, שאני בטוח שחוקרי פסיכולוגיה/סוציולוגיה עוד יקדישו לה מאמרים יום אחד. איזה שירים אתה מעדיף לשמוע בזמן עגמומיות – שמחים או עצובים? ומה זה אומר?). בין היתר, קפץ לי לראש השיר הזה של איימי מאן. החלטתי שבגלל הכותרת שלו, שמאד מתאימה לעולם הרפואה, הוא ייכנס לפלייליסט השבועי. וזו הזדמנות מצוינת לדבר גם קצת על קולנוע, כמו שהבטחתי אי שם, הרחק הרחק, בפוסט הראשון. אז השיר הזה לקוח מהפסקול של הסרט "מגנוליה". כמעט כל השירים בסרט הזה נכתבו ובוצעו על ידי איימי מאן, ומשפטים מסוימים מהשירים אפילו מופיעים בדיאלוגים בסרט.  אני זוכר שבפעם הראשונה שראיתי את הסרט הזה, בערך בגיל 21, הוא פשוט הימם אותי. זה נשמע כמו מילה גדולה לסרט, אבל יש בסרט הזה משהו מאד מכשף. הוא מורכב מכמה וכמה סיפורים שקשורים לזה לזה, עם הרבה התייחסות ליחסי הורים-ילדים, צירופי מקרים בלתי אפשריים, אהבות לא ממומשות, התמודדות עם העבר ועוד. לא ראיתם את הסרט? חבל. פנו לעצמכם שלוש שעות(!) ולכו על זה. תאמינו לי, זה שווה את זה. לא בא לכם שלוש שעות? (ולהאשים אותי אחר כך שבזבזתי לכם את הזמן?) תראו את טום קרוז בשתיים וחצי דקות של אחד מתפקידיו הגדולים.

עזבו את ג'רי מגוויר, עזבו את נולד בארבעה ביולי – זה התפקיד שעליו הוא היה צריך לקבל את האוסקר. הוא משחק מה שנקרא בישראל "אמן פיתוי". גבר שמלמד גברים איך להתחיל עם נשים. סליחה, איך להשיג נשים, במובן הכי "מגעיל" של המילה – הסדנה שלו נקראת Seduce and destroy. לא בדיוק גבר שאוהב נשים. הקטע הזה מצוין, אבל אם אתם באמת רוצים לראות איך דמות מתגלה, מתפתחת, מפתחת רבדים ואיך שחקן עושה עבודה בלגרום לך להרגיש שאתה מכיר ומבין את מי שיש על המסך, יותר טוב ממה שאתה מכיר את עצמך – תראו את הסרט. משפט נפלא שרוברט מקי, מחבר הספר "סיפור" אמר פעם על דמויות בסרטים: "אני מכיר אותן טוב יותר משאני מכיר את עצמי. ריק מ"קזבלנקה" תמיד יהיה ריק מ"קזבלנקה". אני קצת מוטל בספק".

קצת בדומה למה שכתבתי לעיל על אנשים – גם מסרטים אני זוכר איך הם גרמו לי להרגיש. מישהו פעם אמר שסרטים הם, בסך הכל, מניפולציה. אתה נכנס לאולם קולנוע (או יושב בבית) ומתחיל לראות סרט. שום דבר לא באמת קורה לך. אתה עדיין נמצא באותה נקודה. אבל, בכל זאת, אתה מתרגש, אתה נמתח, אתה חרד, אתה נעצב – מה שאתה רואה על המסך משפיע עליך, אפילו שזה לא באמת קורה לך. הסרט הזה גרם לי לחשוב, להקשיב לפסקול שלו שוב ושוב, לרצות לדבר עליו עם אנשים אחרים. אני לא ארחיב על הניתוחים והמשמעויות של הסרט, כי מאלו יש ממש הרבה, אבל נזכרתי במשפט אחד מהסרט שנחרת לי בזיכרון עד היום (ובכל זאת….כמעט 15 שנה, לא?). באנגלית זה נשמע יותר טוב: “We may be through with the past, but the past ain’t through with us". מעין – אתה יכול לברוח, אבל לא להסתתר. העבר שלך ימשיך לבוא איתך חשבון. למה דווקא המשפט הזה? אין לי הסבר ממש טוב, אבל אני חושב שכמעט כל אחד מאיתנו יכול לחשוב על העבר שלו להבין שהוא אולי סיים עם העבר שלו, אבל העבר שלו לא סיים איתו. דרמטי קצת, אבל נכון ברובו.
בקיצור, אחרי הרבה מילים על הסרט, רק נותר לי שוב להמליץ לכם ללכת לראות אותו (עם אזהרה שייתכן ולא תאהבו אותו) ולהשאיר אתכם עם השיר המקסים הזה של איימי מאן. אמנם מרגיש קצת עצוב, אבל בסך הכל היא מבקשת ממישהו ספציפי שיציל אותה מהאנשים המוזרים האלו שחושדים שהם לעולם לא יהיו מסוגלים לאהוב אף אחד. מקווה שאתם לא מאלה: או שכבר מצאתם או שעוד לא התייאשתם מלחפש. ובנימה חצי מהורהרת זו – נתראה בפוסט הבא.

Paradox Lost

אז לא לקח לי הרבה זמן וכבר לא הצלחתי לעמוד בקצב שקבעתי לעצמי, של פוסט לשבוע. מצד שני, אם אני לא רוצה להפוך לבלוג של "כתבנו מדווח מהשטח", כנראה שאני צריך לצבור קצת יותר חוויות מאשר לתאר איך אני הולך לישון מאוחר כי אני קורא ממש הרבה.

אז השבוע פוסט קצת שונה – קצת יותר מחשבות והרהורים, קצת פחות יומן מסע. מתנצל מראש אם יצא קצת מבולבל, אבל החלטתי לתת צ'אנס גם לזרם התודעה .כפיצוי – יותר תמונות. ובתור התחלה – כיתוב שהיה בשמיים ולא הצלחתי לפענח. בין הפותרים נכונה תוגרל האפשרות לישון על הספה שלי (בתוקף עד מאי 2015. אין כפל מבצעים. אני רשאי לשנות את התנאים בכל עת וללא הודעה מוקדמת).

כמו שהשתמע מהאמור לעיל, הלימודים נכנסו להילוך גבוה. בשבוע הראשון ה"אמיתי" של הלימודים כשכתבתי שעכשיו זה אמיתי והנה קוראים ושואלים שאלות והכל – זה היה עדיין כשמרצה אחת שלי הייתה בתחרות אופניים של חובבים בסלובניה (או בלקן אחר). אז היא חזרה (קטפה את המקום הראשון לקבוצת הגיל והמקום השלישי הכללי או להיפך) ועכשיו נהיה מעניין באמת (כי היא גם קטפה את פרס ה"אלוהים אדירים! כמה צריך לקרוא לשיעור הבא?!"). בפעם הראשונה זכיתי לראות את הקטע הזה שבו המרצה בוחרת שם אקראי ומבקשת ממנו לתאר את העובדות במקרה מסוים ואת דעתו בעניין. זה היה מדהים. כאילו גל הדף עבר בכיתה ויכולת לראות את כל התלמידים מתכווצים אינסטינקטיבית במקום. הבחורה שישבה לפניי ביום רביעי, עברה כמה שורות אחורה ביום חמישי. שאלתי אותה מה קרה, והיא אמרה שהיא מנסה להימנע מליצור קשר עין עם המרצה.

יש משפט כזה בארץ, שכשגבר הולך למילואים ועולה על מדי ב', הוא מייד נהיה עייף, רעב וחרמן. אני חושב שיש הרבה דמיון לגבי מה שקורה כשאתה מכניס אנשים למסגרת של כיתה. לומדים איתי שופטים ואנשים שהיו עוזרים לנשיאי המדינה שלהם ואנשים עם קורות חיים מרשימים מאד – אבל ברגע שהם במסגרת לימודים, הם מתלוננים על כמויות הקריאה ומסתתרים כשהמרצה מחפשת מתנדבים לענות על עוד שאלה מעניינת. אז עכשיו יש לימודים ממש ואני מוצא את עצמי רודף אחרי עצמי במאמץ לקרוא הכל (ובקורס מסוים קורא את סיכומי פסקי הדין של ויקיפדיה. אל תגלו למרצה. ודרך אגב – הויקיפדים עושים עבודה לא רעה בכלל).

ועכשיו – לדברים יותר אישיים. יש המון דברים לעשות כאן. המון. וזה עוד רק בברקלי. אסור לשכוח שסן פרנסיסקו, שנחשבת למקום נפלא ומקסים וכל זה, נמצאת במרחק יריקה מכאן (למרות שזה קצת מטעה. כי באוטו זה באמת לוקח עשרים ומשהו דקות. אבל אז, לך תחפש חנייה בחמישים דולר ליום ותאכל פקקים שיהפכו את הנסיעה לשעה וחצי. אז אתה לוקח אוטובוס לרכבת התחתית ומחליף באמצע ויורד בתחנה שממנה רק הולכים רבע שעה וכו').

אז רק בברקלי יש מסעדות ומקומות והרבה דברים שעושים חברים לכיתה. וסן פרנסיסקו…טוב, שם יש עוד פי עשר דברים לעשות. ובכל קליפורניה – אין מה להרחיב את הדיבור, נכון?

וכאן יש את פרדוקס ה"מגורים לצורך לימודים" – אתה לא תייר, אבל הזמן שלך פה בכל זאת קצוב. כשאתה תייר, אתה יודע שיש לך מסגרת זמן מצומצמת. אז אתה עושה את כל הדברים התיירותיים ועולה על האוטובוס האדום ולוקח סיור מודרך פה ועוד לונלי פלנט שם. אז אתה מספיק הרבה, מסיים כל יום עם הלשון בחוץ, יש לך איזה שתיים-שלוש (חמש מאות) תמונות למזכרת ושלום על ישראל.
כשאתה תושב, אתה מתייחס לדברים האלה בזלזול מסוים. האוטובוס האדום? לתיירים (בבוז). האזור הזה? תיירותי לגמרי! יקר יותר ומי שמבין באמת קונה רק ברחוב הזה ולא שם, כי זה זול בשני סנטים. אתם מבינים את הרעיון, נכון?

אבל הפרדוקס הוא שבסוף, בתור "תושב" אתה לא באמת עושה את הדברים התיירותיים. הדוגמה הכי טובה להמחשה היא למי שנפגש עם החבר'ה של תגלית בישראל. הם מספרים לך על כל המקומות שהם היו בהם בישראל ואז אתה מבין שאתה, שגרת כל חייך בישראל (ובגבעתיים), אף פעם לא היית במקומות האלה. אז יש לי איפשהו מן חשש כזה שנגיד לעצמנו: "טוב, אנחנו פה להרבה זמן, אנחנו לא תיירים שחייבים להספיק הכל  ממש עכשיו". האדישות זאת עלולה להוביל אותנו לשנה הבאה כשאנחנו נגיע להכרה שראינו רק את הדרך מהבית לגן של אייל, לאוניברסיטה וחזרה (ואולי נאכל במסעדה המקסיקנית בברקלי שיש לה 15 סוגי סלסה שונים!).
יש לי מן תסריט אימה כזה בראש, שאני חוזר לישראל ומישהו אומר לי: "טוב, אני בסן פרנסיסקו שבוע הבא. על מה אתה ממליץ?" ואני אצטרך להגיד לו "חכה רגע" ואחפש מהר בגוגל המלצות (בעצם, פה מחפשים רק ב-Yelp, אז לפחות אני אוכל להפנות אותו לשם וזה יראה שאני מקומי לשעבר).

בקיצור – אני מאד חושש מהחלק הזה של "מיצוי" החוויה. מצד אחד – חוויה אקדמית (שעליה הרחבתי כבר בפעם שעברה, אז אני אנסה לשקם את התדמית שלי עכשיו). מצד שני – חוויה חברתית – חבורת אנשים חכמים, נחמדים שרוצים לעשות המון דברים ביחד (אני מודה שעוד לא השתלבתי באף קבוצה חברתית ספציפית. אני מצטרף מדי פעם לכאלו ואחרים ואז מאד נחמד, אבל אין לי "חבורה" במלעיל). מצד שלישי – חוויה משפחתית. הרבה חששות גם כאן. יערה והילדים עוד לא הגיעו. חוץ מגורם הגעגועים (שהולך ומתגבר) יש גם את החששות של "איך הם יתאקלמו?" "כמה זמן ייקח להם להבין שזו המציאות החדשה?" "כמה הם יתגעגעו?" "כמה אני אתגעגע?" (השאלה האחרונה לא קשורה ליערה ולילדים, אבל מטרידה לא פחות). יש פה מלאכת איזון עדינה מאד, וכרגיל, חייבים לתעדף. זה מאד מתחדד בתואר כמו זה, כי הוא שנה (אקדמית) אחת בלבד וזו תקופה מאד קצרה. כרגע אני עוד במצב יחסית נוח – המשפחה עוד לא כאן, אז אני מאד חופשי, יחסית. כרגע אני צריך לאזן רק בין לימודים לבין אירועים חברתיים. עוד שבוע וקצת זה יהפוך למשולש של לימודים – משפחה – אירועים חברתיים ואז אני מעריך שהמשפחה והלימודים יקבלו את הבכורה. אז מצד אחד – אני נורא מתגעגע ומחכה כבר לאיחוד משפחות. מצד שני – אני מאד חושש לגבי איך לשלב בין כל הדברים. בעיקר כי אני מאד רוצה שזו תהיה חוויה משפחתית מעולה (אחרת, מה עשינו בזה?)

והשבוע, בגלל שאני מרגיש שיש לי פחות מה לכתוב, אני אשתף בדברים שהם לא רק חוויות "אמיתיות". לפני כמה ימים עברתי מבחן תיאוריה וכעת אני מחזיק רישיון זמני אמיתי במדינת קליפורניה. הידד! אני רק צריך לתקן את הטעות בתאריך הלידה (יומיים קדימה, לא דרמטי) ולעשות מבחן מעשי (טסט), ואז אקבל רישיון קבוע (תיכף תבינו למה זה אישי, ולא חוויתי). חוץ מהעובדה ששכחתי להדפיס בבית את הטופס שמעיד על זה שאני שוהה באופן חוקי בארה"ב, כל התהליך עבר ללא אירועים מיוחדים (למי שעושה מבחן תיאוריה בקליפורניה – התשובה היא תמיד, תמיד, לתת זכות קדימה להולכי רגל). בגלל שהייתי מושפע ממבחן הנהיגה ומהיעדר המשפחה כאן, נזכרתי בסרטון בטיחות בדרכים הטוב ביותר שראיתי אי פעם. בניגוד לסרטונים אחרים, שמנסים לזעזע אותך עם תמונות של תאונות ריאלסטיות, הסרטון הזה עושה משהו אחר לגמרי. זה מאד קצר ומאד יעיל (ואם יורשה לי וידוי אישי לרגע, ואל תחשבו עליי פחות – אני לא מסוגל לראות את הסרטון הזה בלי להזיל דמעה. אמיתית. וראיתי אותו בטח עשרות פעמים). אז סליחה על הרגשנות, אבל כשראיתי אותו (שוב), אמרתי לעצמי שאם כבר יש לי בלוג, אז אני אשתף גם את זה.

 

חוץ מזה, לא שכחתי את פינתנו – "רולי משתלב בחברה האמריקנית". השבוע קניתי בפעם הראשונה משהו מקרייגיליסט. אם הבנתי נכון,  כל עניין הקרייגליסט התחיל כאן, באזור המפרץ ומאד פופלרי כאן (בתכל'ס – מעין "יד 2" מאד מבולגן ולא נוח לשימוש). הבעיה היא שאני שמעתי סיפורי אימה על "רוצח קרייגליסט" (יש אחד כזה) ובתור ישראלי פרנואידי אני מאד לחוץ באופן כללי. אני רציתי לקנות פסנתר חשמלי והצצתי במודעות. גיליתי עסקה ממש טובה והחלטתי ללכת על זה. מייד סימסתי לבן הדוד את פרטי המיקום שלי והנחיתי אותו שאם אני לא מתקשר עד 19:30, שיקרא לשירותי החירום. למרבה המזל, מדובר היה בבחור מאד נחמד שהיה בעל זקן עבות וחולצה צמודה של סופרמן (שלא מאד החמיאה לגזרה הכללית שלו), כך שניצלתי בנס. אני לא סופר מרוצה מהרכישה, אבל המחיר היה טוב, והצלחתי לחזור בחיים, אז בשורה התחתונה אני מסכם את זה כהצלחה.

אתמול הייתי בסיור עם עוד כמה חברים מהלימודים באלקטרז. זה די נחמד – לוקחים סירה שמפליגה במשך כ-10 דקות עד לאי ומשם יש נוף די מקסים של העיר. הכרתי עוד כמה אנשים נחמדים (כולל בחור ששמע שאני מישראל ואמר שהוא הכי מסוכן בשבילי, כי הוא גרמני וההורים שלו איראנים. באופן אירוני, הוא אחד האנשים הכי נחמדים שפגשתי עד עכשיו). לא אשעמם אתכם בסיפורים על הכלא, כי רובם גם די מוכרים, אבל הנה כמה תמונות.

מה שהיה באמת נחמד בסוף הסיור, הייתה המסעדה שהלכנו אליה. הגענו בתזמון מצוין, אז הושיבו אותנו במן חדר פרטי, שכלל רק עוד שני שולחנות, עם נוף נחמד למפרץ. אבל! הדבר הכי טוב היה שהמסעדה מגישה מה שנקרא Clam Chowder  בתוך קערה שעשויה מלחם. כשהייתי בן 12 נסעתי עם ההורים שלי לטיול בר מצווה בארה"ב. בין היתר, היינו במדינת וושינגטון, שידועה בנזיד שלה. בכל מקום שהיינו בו, הזמנתי תמיד את אותה מנה ותמיד נהניתי מאד. חיכיתי בסבלנות את כל השנים האלו בשביל לטעום שוב את המנה הזו בדיוק (טוב, אני קצת מרמה. כי לפני כמה שנים פתחו בנמל ת"א מקום שהגיש משהו מאד דומה והלכתי עם יערה. זה היה דומה, מאד, אבל לא בדיוק אותו דבר). אז הנה תמונה שמעידה שאם אתה רוצה משהו מספיק, בסוף הוא מגיע אליך, גם אם זה בדרך שלא חשבת עליה בכלל. מצ"ב תמונה, לקטני האמונה.

ובלי קשר לכלום – הנה תמונה של זחל שהיה ליד הדלת של הבית שלי. הוא נראה מאד נחוש, אז צילמתי אותו.

ולשיר השבוע: כרגיל, שיר שאומר לי הרבה, ופחות לאוזן הממוצעת. הקרדיט, דרך אגב, על הגילוי של השיר הזה, הולך ללירון היקר, שיודע בדיוק מיהו, גם אם אני לא כותב שם משפחה (למרות שאני בעיקר קורא לו בשם המשפחה שלו). אצלי, זה מסוג השירים שהייתי זקוק לכמה שמיעות בשביל להתאהב בהם. אבל, ברגע שזה קרה, התאהבתי ממש ושמעתי אותו שוב ושוב. תנו לזה גם כמה פעמים, תאמינו לי, זה שווה. הייתי רוצה לפרט יותר על המשמעות של השיר הזה עבורי, אבל מאחר שאני כותב את הבלוג הזה תחת שמי המלא, אני קצת חושש. אני רק אגיד שהשיר הזה פגש אותי בתקופה קצת (הרבה) מבאסת בחיי, כשהייתי במקום שלא התאים לי. באותו זמן למדתי תסריטאות בתור תחביב וכל התסריטים שכתבתי היו על "אנשים שלא נמצאים במקום שלהם". זו הייתה ההגדרה הכי טובה שהצלחתי למצוא למצב שלי. בסופו של דבר, אני חושב שזו הבעיה של רוב האנשים הלא מאושרים/מסופקים וכו' (כמובן, חוץ מבריאות וצרות "אמיתיות" אחרות – להיות "לא במקום"). אז אני הייתי מאד "לא במקום" במשך תקופה לא קצרה וזה היה קשה מאד. התחלתי לחשוב שאולי אין לי מקום בכלל, ואני צריך לשנות את כל מה ומי שאני (או מי ומה שחשבתי שאני). אני רק ארגיע אתכם שהנושא הזה נפתר יחסית, אבל עוד לפני זה, במהלך אותה תקופה, נקלעתי לנסיעה ארוכה באוטובוס. שמתי את השיר הזה, ואזניות שמבטלות את הרעש החיצוני, ויכולתי לראות שדות ירוקים דרך החלון של האוטובוס. זה נשמע קצת מוזר בדיעבד, כי זה לא שהייתי בארץ רחוקה, או במקום אחר מהותית, אבל השיר הזה, יחד עם המראות של הטבע בחוץ, אותתו לי ביחד: "אתה לא במקום הנכון". השם של השיר הוא Fugitive Motel. מלון של נמלטים. הרגשתי בדיוק ככה. כאילו אני חייב לברוח וללכת למקום אחר. בסוף עשיתי את זה. ומצאתי את המקום שלי. והיה לי נוח. אבל, אם קראתם את הפוסטים הראשונים, אתם יודעים שהנוחות קצת התחילה להפחיד אותי. אז עכשיו אני כאן. אני עוד לא בטוח אם זה המקום שלי, או אם זה יכול להיות המקום שלי לשנה הקרובה (בינתיים ממש נראה שכן), אבל מה שבטוח – השיר הזה הוא תמיד מקום טוב בשבילי. מקווה שתהנו גם.

קליפורניה מאירה פנים (ופרצוף)

הנה, הגיע הרגע. אחרי שני פוסטים שארכו הרבה יותר ממה שתכננתי אני מתחיל את הפוסט הזה בחשש שלא יהיה לי מספיק מה לכתוב. השבוע התחילו הלימודים ממש (אפילו לא ממש, כי קורס אחד לא התקיים, בגלל שהמרצה משתתפת בתחרות אופניים (!) כמו בכל שנה (!!), אחרי שבשנה שעברה היא זכתה במקום הראשון (!!!)).

אז יש כבר הרבה פחות לוגיסטיקת מעבר וסיפורי אמריקנה, והרבה יותר סיפורים משפטיים (עשיתי ספירה חוזרת של מי שאני מניח שקורא את הבלוג והגעתי ליותר משני לא-משפטנים. לא הרבה יותר, אבל עדיין קצת יותר). מאחר שאני מאד רוצה לרצות (מלשון to please) את מי שקורא את הבלוג הזה, אז אני אנסה, גם כשאני מדבר על משפטים, שזה יהיה קצת יותר מעניין – גם לקורא הלא משפטן (או המשפטן שלא מעוניין לקרוא על משפטים ומאלה יש לא מעט).

אז נתחיל בהמשך הסדרה של "רולי נטמע בחברה האמריקנית" – השבוע הלכתי למרכז מסחרי שממוקם לא רחוק מהבית שלי (לא רחוק במונחי קליפורניה, שזה אומר רק עשר דקות נסיעה). התחלתי ללכת לכיוון החנות שרציתי לקנות בה, כשלידי עצר אוטו עם זוג די מבוגר. אני מניח שהם עברו את גיל 80 (ואולי גם לפני כמה שנים). האישה נהגה ושניהם נראו מאד נחושים לחנות ולהתחיל בסידורים. האישה יצאה ראשונה מהאוטו ומייד נתקלה באבן שפה ונפלה על הפנים. כשאני אומר "נפלה על הפנים", אני מתכוון בדיוק לזה. בלי לבלום עם הידיים או למעוד קודם על הברכיים – פשוט נפילה חופשית קדימה, שנעצרת רק כשהפרצוף פוגע במדרכה. אני הייתי עדיין קרוב, ויחד איתי עוד בחור אמריקני בעליל. חששתי קצת להזיז אותה לבד ופניתי לבחור ואמרתי לו: "אנחנו לא צריכים לעזור לה?" הוא הסתכל עליי, משך בכתפיו ואמר: "probably" בטון מאד מוזר. ואז הוא הלך. לא הסתכל אחורה. פשוט התפוגג מהמקום. ואז נזכרתי בכל סיפורי האימה ששמעתי על האמריקנים וחוש הצדק המפותח שלהם שמתבטא בלתבוע את כל מה שזז, לרבות מי שניסה לעזור להם ובטעות הרע את מצבם. להשלמת התמונה, אני רק אציין שבעלה של האישה, היה עסוק באותו שלב בלצאת מהאוטו. כאמור, הוא לא מהצעירים שבחבורה ולדעתי, ואני לא מדבר על דרך המליצה – הוא יצא מהאוטו במשך חמש דקות לפחות. כל אותו הזמן, לא היה לו מושג על הדרמה שמתחוללת בחוץ. מייד אחרי שהבחור האמריקני נס באלגנטיות, הבנתי שכנראה אין מנוס מלחייג 911. תוך זמן קצר מאד נעניתי, המוקדנית החביבה הנחתה אותי שלא להזיז אותה ולא לגעת בה, ושאלה שאלות מנחות כמו: "יש דם? יש הרבה דם? יש הרבה הרבה דם?". היא ביקשה ממני להישאר במקום ולנופף לאמבולנס. בינתיים הגיע לזירה בחור ניו-זילנדי (אי אפשר לטעות במבטא). הוא לא התייחס לדאגה האמריקנית מתביעות ולכן התחיל לנסות ולהרים את הגברת ולהזיז אותה לצל. בינתיים בעלה הבחין סופסוף במהומה ורכן בדאגה ובאהבה ליד אשתו. בתוך כל הסיטואציה המאד הזויה הזו, אני חייב להודות שזה קצת חימם את הלב. אחרי שתי דקות הגיע למקום רכב כיבוי אש(??) ממנו יצאו ארבעה פרמדיקים חסונים, חמושים בכפפות ובמצב רוח טוב. בשלב זה עזבתי את המקום והבחור הניו זילנדי ואני שוחחנו קצת על המנטליות האמריקנית המוזרה. אז שלב נוסף בהשתלבות בחברה הושלם – גם נזהרתי מתביעה על גרימת נזק רפואי וגם חייגתי את מספר החירום המוכר. ברכות לי. האמת שזה הטריד אותי עוד אחר כך – אין לי באמת הכשרה לעזור לאישה הזו, אבל אם זה היה קורה בישראל, רוב הסיכויים שכן הייתי מנסה לעשות משהו. מצד שני, כשאתה יודע ששירותי החירום מגיעים תוך שתי דקות לאיזור, זה מעניק לך תחושת ביטחון – אנשים שמוכשרים לטפל במצב מגיעים ממש בקרוב, אז כדאי שתשאיר את זה להם. אני מניח שבשורה התחתונה עשיתי הכל בסדר, אבל זה עדיין מרגיש לי קצת עקום.

אז בכל זאת קצת על הלימודים? אני חושש שכן. כמו שציינתי בפוסט הקודם, השבוע התחילו הקורסים האמיתיים. את רובם אני חולק עם סטודנטים אמריקניים שלומדים לקראת התואר הראשון שלהם. זו חוויה מעניינת. מסתבר שכובע בייסבול הפוך הוא לבוש לגיטימי (ואולי אפילו חובה?) ושהמילה “Fuck” שטורחים לצנזר מכל תכנית טלוויזיה או סרט – מהווה אחוז ניכר מכל שיחה. לפני תחילת הקורס שלי בזכויות יוצרים, שמעתי שני תלמידי תואר ראשון משוחחים מאחוריי וזה נשמע בערך כמו: "so I took this fucking shit and I said ‘fuck!’" ולזה הגיב שותפו לשיחה בתשובה השנונה: "no fucking way man. That shit is fucking stupid". בסרטים אמריקניים ישנים יש מוסד משעשע שנקרא "swear jar" – יעני, צנצנת קללות. כל פעם שמישהו מבני המשפחה מקלל, הוא צריך לשים דולר בצנצנת. אני חושב שאם אני מייסד משהו דומה בקורסים האלו, אני יכול עוד לצאת ברווח מהשנה הזו.

ובשביל שגם אתם תצאו עם רווח מהבלוג הזה, הנה כמה דקות של השכלה בקניין רוחני וזכויות יוצרים. שני קורסים שלי החליטו לציין את הסיפור המשעשע והמעניין מאחורי התמונה הזאת:

מי שרוצה לקרוא על זה באנגלית יכול לעשות את זה כאן וכאן. מי שמתעקש על עברית משום מה, יכול לקרוא על זה כאן (מקווה שחומת התשלום של הארץ לא חוסמת אתכם. אם כן, יש עוד המון תוצאות בעברית. חיפוש פשוט של "סלפי קוף" יביא אתכם למקום המבוקש). מי שלא רוצה ללחוץ על קישורים (וצודק לחלוטין) – הנה ההסבר (בקיצור נמרץ של ממש ובהשמטות המחויבות) – צלם טבע נסע לשמורה בכוונה לצלם קופים שמצויים בסכנת הכחדה. אחד הקופים חטף את המצלמה שלו והתחיל לצלם תמונות סלפי של עצמו. הצלם, שלמעשה לא לחץ על הכפתור ולא באמת "יצר" אף אחת מהתמונות, טען שיש לו זכויות יוצרים בתמונות הסלפי הקופיות. בהתחלה, הטענה שלו נדחתה על ידי ויקיפדיה (שהתמונות הוספו למאגר התמונות ל"שימוש חופשי" שלה). לאחר מכן, גם הרשויות האחראיות בארצות הברית על רישום זכויות יוצרים אותתו שהן כנראה לא יסכימו לרישום זכויות יוצרים על תמונה כזו. הצלם, כמובן, טוען שהוא מפסיד מכך רווחים עצומים. התמונה הפכה לויראלית ונפוצה מאד ברשת, הוא השקיע ממון רב בנסיעה, בציוד, בהכנות וביצירת התנאים המתאימים לצילום הקופים. האם הוא לא אמור להיות בעל זכויות היוצרים? זו שאלה מעניינת, והגישה הרווחת כיום היא שזכויות יוצרים יוענקו רק ליוצר "אנושי". כשהמקרה הוצג בשיעור, אני שאלתי מה יקרה במקרה ההיפותטי הבא: הצלם יציב את המצלמה במיקום מתאים, יכין אותה מבחינת מהירות צמצם, חשיפה ועוד הכנות אמנותיות, יתרחק על מנת להפעיל את המצלמה מרחוק ולפתע – אבן תדרדר ממורד צוק ותפגע בכפתור הצילום, כך שלמעשה – האבן תצלם את התמונה. הרי הצלם הכין את הכל ו"יצר" כבר את כל ההכנה לצילום – האם הוא לא זכאי לזכויות היוצרים? אני חייב להודות שמאד שמחתי כשהמרצה עצרה לרגע ואמרה: "המממ….אולי כדאי לי להכניס את זה כשאלה למבחן?" (בסוף כנראה שלא….אולי אני אופתע בסוף הסמסטר).

בלי להתייחס כרגע לשאלה אם לצלם מגיעות זכויות היוצרים או לא (שהיא מאד מעניינת, תאמינו או לא) – אני רוצה רק לומר לרגע, בלי שמץ של ציניות או לעג – בשביל זה נסעתי ללימודים במקום כמו ברקלי. ברקלי נחשבת המובילה בתחום הקניין הרוחני וזה, אחרי הכל, התחום שאני הכי אוהב (כן…זה מוזר לומר "אוהב" על תחום במשפטים, אני יודע. אבל זה תחום שכל הזמן מתפתח, כל הזמן עולות בו שאלות חדשות והן בדרך כלל קשורות לדברים אמנותיים יותר, שזה כבר מעניין יותר. כמו שכתבתי בדף ההיכרות שלי לשאר הסטודנטים – כתבתי תזה על סאטירה וזכויות יוצרים כי זה היה תירוץ מצוין לראות הרבה פרקים של סאות' פארק ו-Family Guy). אז להיות במקום הזה, ללמוד מהאנשים המובילים בתחום שכל הזמן מתעדכנים בסוגיות החדשות שעומדות על הפרק – נו, זה מאד חנוני להמשיך להתלהב, אבל זו באמת חוויה חד פעמית.

ובלי קשר, או אולי קצת עם – כן, כמויות הקריאה לא נראות מחרידות בהתחלה. 30 עמודים, 20 עמודים. נשמע סביר. אבל חשוב לזכור כמה דברים – ראשית, זאת הדרישה בכל קורס ומאלה יש כמה. כלומר, העמודים האלו מצטברים. שנית, עמוד בספר אמריקני הוא מאד דחוס. שלושה משפטים יכולים להיות משמעותיים מאד. אי אפשר לרפרף על העמודים ולקוות לטוב, כי הדבר השלישי והחשוב הוא – ממש צריך לקרוא. לא סתם. תכנית השיעור היא לא לעבור על מה שהיה ברשימת הקריאה. התכנית היא להתקדם, בהנחה שכולם קראו את החומר. אם לא קראת את החומר – אין לך ממש מה לחפש בשיעור. ויותר מזה, כבר הזהירו אותנו שהתסריט הבא עומד להתממש: המרצה מתכוונת להצביע על אנשים ולבקש מהם לספר על המקרה, להציג את העובדות, את הנימוקים של ההחלטה וכו'. לכן, אתה גם אמור לשבת באותו מקום, למרצה יש טבלת ישיבה וזה אמור ללכת משהו כמו: “Mr. Ber! Please state the facts in the Feist case” וכו'. מרצה אחד הדגיש במיוחד: "אל תורידו את הראש ותקוו שאני אתעלם. אני פשוט אצביע עליכם עד שתרימו את הראש ותגלו שאני מצביע עליכם". אז זה קצת מלחיץ מצד אחד, אבל גם מדרבן מצד שני. זה מאד לא מקובל להגיע בלי לקרוא את החומר וכאמור – זה גם לא ממש תורם להבנה של החומר. אז אפשר לומר שהלימודים התחילו, באופן די רשמי – יש כבר שלוש עבודות להגיש, קרוב ל-100 עמודים לקרוא לשבוע הבא (אולי קצת יותר), אבל, בינתיים – הרוב מאד מעניין ואני מרגיש שאם אני אשקיע את מה שמצופה ממני, אני אצא מכאן עם ערך מוסף אדיר (יצא פוסט קצת מתלהב, אבל אני משוכנע שתגלו הבנה).

קצת חוויות קולינריה וקליפורניה:

בארץ הייתי מכור לקרטיב משמש. השבוע ראיתי בסופר משהו שנראה דומה ומייד חטפתי אותו הביתה. בחינה קרובה יותר של האריזה רמזה שמדובר בסוג של קרטיב בריאות שהוא שילוב מפליא של קלמנטינה וגזר (?!?!). אחרי היכרות קצרה עם הסופרים האמריקניים, אני כנראה צריך להודות למזלי הטוב שזה לא בטיגון עמוק או מצופה בפירורי בייקון וגבינת צ'דר והאמת – זה אפילו די טעים. לא אגיד שטעם הגזר דומיננטי מדי, אבל זה לא רע.

ובתחום אחר לחלוטין – בתור חובב ג'ק דניאלס, המליצו לי מאד לנסות את המוצר הזה. כן, סוג של ויסקי עם דבש או דבש עם ויסקי. בוא נגיד ככה…אולי כשאני אהיה מצונן. כרגע, זה סתם בקבוק נחמד לאוסף הבקבוקים שלי.

היום ביקרתי בפסטיבל האמנות של עיירה קטנה (וציורית) בשם סאוסליטו. הפסטיבל עצמו לא היה מאד מעניין (תמונות של סן פרנסיסקו ב-2,500 דולר אפשר לקנות גם קרוב יותר לברקלי). מצד שני, המיקום של הפסטיבל היה ממש מקסים, על קו המים. לצערי, התמונות לא מאד מעבירות את זה, אבל בכל זאת – הנה כמה.

ולסיום, כמובן, שיר. השבוע אין לו הקשר מיוחד. סטיבי וונדר. אני חושב שרוב בני המחזור שלי (קח או תן כמה שנים לפה או לכאן), אם תזרוק להם את השם סטיבי וונדר, יתחילו לזמזם מייד את I just called to say I love you. למי שהיה ילד בשנות ה-80 ויכול לזכור את הקליפ המתקתק הזה שהיה משודר לפעמים בשישי לפני הסרט הערבי, זו באמת חתיכת זיכרון. אבל, הרבה לפני חתיכת הקיטש (היעילה) הזו, שזכתה באוסקר ובגלובוס הזהב, סטיבי וונדר היה (ועודנו) אחד מהאמנים המוערכים ביותר בעולם. אני לא יכול לטעון להבנה מעמיקה בעבודתו המוקדמת, אבל השיר הזה הוא דוגמה מצוינת לקסם שהוא ידע ליצור עם הפסנתר והקול שלו. כשהייתי סטודנט לתואר ראשון בתקופת הבחינות, הייתי לומד בדרך כלל בלילה, עם רדיו תל אביב ברקע. אלו היו השנים המוקדמות של רדיו תל אביב (כש"היפות והאמיצות" עם מיכל ניב ז"ל עוד הייתה תכנית הבוקר). בלילות, הרדיו היה עובר לשדר שירים ברצף, בלי קריינות ובלי הקדמות. זה עדיין לא היה העידן של שאזם ושל אינטרנט מהיר, אז אפילו לא ידעתי בהתחלה שזה סטיבי וונדר ולא ידעתי איך קוראים לשיר. אבל פעם בכמה לילות השיר הזה היה חוזר ומופיע. הייתי יושב ולומד, לילה אחרי לילה, ומחכה למנגינה הזו שתחזור דרך הרדיו וגלי האתר. יש לזה קסם מסוים. היום, הכל נמצא בקצות האצבעות. בא לך לשמוע שיר? לראות קטע מסרט? הכל נמצא ביו טיוב או באייטיונס או במדיה אחרת. ובכל זאת, כשאתה נכנס לאוטו ויש בדיוק את השיר שאתה אוהב ברדיו, זה מרגיש אחרת קצת. אז במקרה הזה, אני הייתי מחכה לשיר. כאמור, הוא לא היה מגיע כל לילה, אבל כשהוא כן היה מגיע, זה היה קצת קסום. הייתי מגביר מעט את הרדיו, סוגר את הקלסר, עוצם עיניים ונשען לאחור בכיסא. אם אתם קוראים את הפוסט הזה בסביבה שמאפשרת לכם לקחת 6 דקות ופשוט לתת למוזיקה את המקום שלה – אני ממליץ בחום. תהנו.

נ.ב.

כנראה שהחששות שלי לגבי פוסט קצר מדי לא התממשו השבוע. נחכה לשבוע הבא….

I feel the earth move

כמיטב המסורת – עבר שבוע, פוסט חדש. כאמור, מרגע שהלימודים יתחילו ממש (ובעיקר אחרי שהמשפחה תגיע לכאן), אני לא בטוח שההספק הזה יישמר, אבל נכון לעכשיו – ממשיכים הלאה! השבוע יצא קצת יותר ארוך מהרגיל, אני מתנצל מראש. למי שרוצה לחלק את הקריאה לפי תחומי עניין – החלוקה היא: רעידת אדמה, רכישת רכב, ענייני לימודים ותרבות (ההופעה שהייתי בה).

אז לחוויות השבועיות:

נתחיל דווקא מהסוף – אתמול בלילה זכיתי ליהנות מחוויה קליפורנית אמיתית. התעוררתי בשלוש ועשרים לפנות בוקר, בלי סיבה מיוחדת. הצצתי בטלפון, ראיתי שיש לי כמה הודעות מייל ושקלתי אם לקרוא אותן או שזה יפריע לי לנסות לחזור לישון. בעודי מתלבט, האדמה התחילה לרעוד. חוויתי כמה רעידות אדמה בחיים, כולן בישראל, שבעיקר כללו אחריהן הרבה שיחות של: "הרגשת? בחיי שהרגשתי. הכסא שלי זז קצת". לגבי הרעידה הזו – לא יכול היה להיות ויכוח אם היא מורגשת או לא. על פי מקורות זרים, המוקד של הרעידה היה בנאפה (מה שרובכם אולי מכירים כאזור של יין איכותי ומחירים מופקעים) בדרגה של 6 בסולם ריכטר. מבלי להיכנס לפרטים (שאני ממילא לא מבין בהם) ורק על מנת לסבר את האוזן – סולם ריכטר בנוי באופן כזה שהעוצמה של כל דרגה גדולה פי 10 מהדרגה שקדמה לה. בקיצור, 6 זה לא רע בכלל והיום בבוקר גיליתי שזו הרעידה החזקה ביותר מזה 25(!) שנים בקליפורניה ושהוכרז מצב חירום בנאפה. כשעברתי לכפר, קיבלתי מן חבילת "ברוכים הבאים" (האמריקנים מאד אוהבים את מושג ה-Welcome packet). בפנים היה גם דף קטן של התמודדות עם רעידות אדמה. לא קראתי אותו עדיין.

אז חזרה לאתמול בלילה – אני רואה איך כל הבית רועד ואני מנסה להיזכר מה אמורים לעשות לעזאזל ברעידת אדמה. בהברקה של רגע אני נעמד מתחת למשקוף של הדלת, ומרגיש מטופש באותה מידה כמו לעמוד בחדר המדרגות בזמן אזעקה בישראל. אחרי משהו כמו 15-20שניות של רעידה, האדמה נרגעה, נתנה עוד שיהוק קטן של רעידה ואז חזרה לנוח. יצאתי מתחת למשקוף ומייד עשיתי מה שכל אדם במצבי היה עושה – נכנסתי לראות אם כתבו על זה משהו בפייסבוק. הבחור ההודי שיושב לפני בכיתה פרסם דברי שבח לאל והצטרפו אליו סטודנטים נוספים שבירכו על מזלם הטוב (וסטודנט גרמני שאמר שלא הרגיש כלום, כי הוא הלך ברחוב. מאחר שהוא מבלה את רוב הזמן שלו כאן בשתיית בירה, סביר שממילא הוא לא יציב באופן כללי, אז אני לוקח את דבריו בערבון מוגבל).

איך אומרים? חוויה. אפשר לוותר עליה, אבל כנראה שאין ברירה. ביום שישי הלכתי לבקר את הגן העתידי של אייל (שנקרא באופן מאד אמריקני "גן הדר" – בכל זאת, גן של הקהילה היהודית). בין שלל הטפסים שאני נדרש למלא (כולל אישור מפורש של ההורים לגננות למרוח קרם הגנה על הילדים), אנחנו נדרשים לספק מספר חירום בארצות הברית, מחוץ לקליפורניה, כי במקרה של רעידת אדמה, קווי הטלפון נוטים להתנתק. זה מנחם ומרגיע כאחד (ציניות, כן?). מצד שני, אני מניח שאם הייתי מספר למישהו בקליפורניה שבמדינת המוצא שלי, יורים עלינו טילים ואנחנו מחשבים מסלול לפי מיקום של מרחבים מוגנים, הוא כנראה היה חושב שאני לא נורמלי.

ולעניינים משמחים יותר:

אפשר לומר שאני מגשים את החלום האמריקני. להגיע חסר כל לארצות הברית ובאמצעות עבודה קשה, להפוך לאט לאט לבעל נכסים. אז, נכון, לא בדיוק הגעתי חסר כל והעבודה הקשה התמצתה בעיקר בלהוציא שיק בנקאי מסניף הבנק המקומי שלי (ותשלום עמלה של 10 דולר! איפה המפקח על הבנקים?) והנכס הוא בסך הכל רכב ניסאן סנטרה 2012 – אבל עדיין – החלום האמריקני בהתגלמותו. החוק בקליפורניה הוא מאד נוקשה בענייני ביטוח, והמוכר של הרכב חייב לוודא שיש לך ביטוח לפני שאתה רוכש ממנו את הרכב, כך שביליתי חלקים נרחבים מסוף השבוע בקבלת הצעות לגבי ביטוח רכב שלא הייתי משוכנע שאני רוצה לקנות. ההצעות היו מאד מגוונות והיו פערים של 300 דולר לחודש בערך בין ההצעה היקרה ביותר לבין הזולה ביותר. כמו כל דבר בארצות הברית, הדבר המשמעותי ביותר הוא ההיסטוריה שלך. אם מדובר בבנק – רוצים לראות היסטוריית אשראי. אם מדובר בביטוח רכב – רוצים לראות היסטוריית נהיגה. ושוב, כמו כל דבר בארצות הברית, מה שקורה מחוץ לארצות הברית הוא בלתי רלבנטי לחלוטין. רישיון הנהיגה הישראלי שלי, שנמצא איתי כבר קרוב ל-20 שנה, לא ממש מעניין את חברות הביטוח. יתרה מזאת, חלק מהחברות בכלל לא מוכנות לדבר איתך אם אין לך רישיון נהיגה אמריקני (אני עובד גם על זה. תיאוריה ומבחן מעשי…כן, כן. עדכונים נוספים בעוד כשבועיים).

אז לסיכום העניין – רכשתי רכב מחברת ההשכרה הרץ. בלי פרסומת סמויה, חלילה, אבל המחירים שלהם היו טובים בהרבה מכל מה שיכולתי למצוא בשוק המכוניות המשומשות האמריקניות. לכל חבריי בישראל שמפנטזים על רכישת פורשה ב-100 דולר – ובכן, בהצלחה.

את הרכב הייתי חייב לאסוף מהמשרד שלהם בשדה התעופה, כך שחווית הנהיגה הממשית הראשונה שלי הייתה בדרך חזרה מסן פרנסיסקו לאלבני, לכפר האוניברסיטה. כבר בפנייה הראשונה, ביציאה מהחניון לכביש המהיר, נאלצתי להתגבר על כל האינסטינקטים שלי ולפנות ימינה באדום. כן, כמו שציינתי בסופו של הפוסט הקודם – אתה פונה ימינה באדום, בתנאי שעצרת קודם (וכמובן, בתנאי שאין הולכי רגל. להולכי רגל יש זכות קדימה מוחלטת בקליפורניה. הם יכולים לקפוץ לאמצע הכביש, בלי מעבר חצייה, ועדיין – אם אתה פוגע בהם, זו אשמתך הבלעדית. קליפורניה, נו). הכביש המהיר היה בסך הכל סביר, עד שהגעתי חזרה לתוך העיר ונאלצתי לפנות שמאלה. כן….גם הפנייה שמאלה היא מאד מתוחכמת. יש לך אור ירוק, אבל גם לנהגים שבאים מולך. אתה אמור לצאת בזהירות לתוך הצומת ואז, או "לגנוב" במהירות את השמאלה בזמן שאין מכוניות, או לחכות עד שיהיה צהוב, ואז מותר לשתי מכוניות לפנות שמאלה. מוזר? כן. מטריד? לגמרי. עובד? לחלוטין. אל תשאלו אותי איך. מה שבישראל היה נגמר בקטטה המונית ו-17 תאונות דרכים בדקה וחצי, איכשהו עובד כאן.

אבל כתבתי כבר המון על נהיגה ורכבים וזה לא באמת כזה מעניין. רק נקודה אחרונה – חשבתי לעצמי שהנהיגה חזרה תהיה נחמדה כי אני אשים לעצמי קצת רדיו ואשמע מוזיקה. אז הגעתי לשתי מסקנות עיקריות:

1. אם היחס הוא שלוש פרסומות על כל שני שירים – עדיף כבר לשים דיסק או מוזיקה מהטלפון.
2. מה זה השירים האלה? אחרי שכמעט הגעתי, שמעתי את הקריינית מבשרת על ה-stress free weekend והבנתי! אני שוב בישראל. זו הגרסה שלהם לסופשבוע רגוע. עכשיו אני רק צריך לקנות טלוויזיה ולהתחבר שוב לשידורים החוזרים של סיינפלד וחברים ואני מסודר.

אבל הבטחתי גם קצת לימודים, נכון? (מי שענייני המשפטים האלו לא ממש מעניינים אותו, וזה חל כמובן גם על עורכי דין, יכול לקפוץ לחלק בסוף שבו אני מדבר על ההופעה שהייתי בה השבוע ומציג את השיר השבועי).

טכנית, עוד היינו בשבוע אוריינטציה. אז אחרי עוד יום של אוריינטציה של עניינים טכניים, התחלנו קורס אמיתי! ממש! הקורס הוא קורס חובה לכל מי שלא למד בארה"ב או בקנדה והוא נקרא יסודות המשפט האמריקני (בתרגום חופשי מאד). לקוראי הבלוג שאינם משפטנים (כל השניים), אני רק אסביר שבחלוקה גסה מאד, עולם המשפט נחלק למדינות של משפט מקובל ומשפט קונטיננטלי. המשפט המקובל כולל בגדול את ישראל, ארה"ב, אנגליה ועוד כמה מדינות דוברות אנגלית (ויסלח לי פרופ' שלף, עליו השלום, שאני לא מפרט בדיוק את המדינות ואת ההבדלים). מרבית הקורס עד עתה מתמצה במרצה שמזהיר את התלמידים שמגיעים ממדינות של משפט קונטיננטלי (כשהוא בעיקר מתייחס לאירופאים למיניהם) – "זה הולך לזעזע אתכם! אתם הולכים לחשוב שזה בכלל לא משפט!" וכו' וכו'. בתור מי שלמד משפטים בישראל – אני מודה, לא הזדעזעתי. אבל אם הגעתם עד כאן, אני יכול לספר גם סיפור מצחיק ששמעתי בעבר על מרצה באוניברסיטת תל אביב (השם שמור במערכת הבלוג). אותו מרצה לימד את הקורס "שיטות משפט" וביקש לחדד את ההבדלים בין שיטות המשפט השונות. הוא שאל את התלמידים: "מה זה ה'מקובל' הזה, במשפט המקובל?" מהשורות האחוריות נשמעה צעקה: "מה שאתה לא היית בתיכון!". אני לא יודע אם מדובר באגדה אורבנית או לא, אבל אני חייב להודות שהסיפור הזה עדיין משעשע אותי.

אז בינתיים אנחנו נדרשים לקרוא פסיקה אמריקנית עלומה, מספר עב כרס ולצערי הרב – כרגע בעיקר למדנו על אחריות מוחלטת למוצרים פגומים (לא בדיוק הענף המשפטי עליו חשבתי כשנסעתי ללימודים). אז זה נחמד בתור תרגול, אבל האקשן האמיתי מתחיל בשבוע הבא.

ללימודים לתואר השני בברקלי אין תכנית סדורה. אתה בונה לעצמך את המערכת. יש שני שיעורי חובה – יסודות המשפט האמריקני (ראו לעיל) וכתיבה ומחקר משפטיים לתלמידי תואר שני (קורס חובה של שני סמסטרים). ככלל, יש שלושה שיקולים עיקריים שמנחים אנשים כשהם בונים מערכת.

שיקול ראשון – מי שרוצה לגשת לבחינות הלשכה בקליפורניה חייב למלא דרישות מסוימות ולקחת קורסים מסוימים. החדשות הטובות: אם אתה עורך דין במדינת המוצא שלך, או אי פעם התקבלת ללשכת עורכי הדין במדינת המוצא שלך – אתה יכול לגשת לבחינה בלי ללמוד קורסים כאלו ואחרים. החדשות הרעות – זו נחשבת אחת הבחינות הקשות ביותר בארצות הברית. שלושה ימים של יותר מזל משכל. רוב הסטודנטים לוקחים מורה פרטי(!) בשביל לנסות ולעבור. המרצה של יסודות המשפט האמריקני אמר שסיכויי המעבר שקולים להטלת קובייה (גם לסטודנטים אמריקניים). הרבה סטודנטים, מסתבר, שוקלים לעשות את בחינות הלשכה של ניו-יורק. יש ממש שיעור מיוחד (אופציונלי, כמובן) שאמור להסביר לך על התהליך ועל מה כדאי ולא כדאי לעשות בדרך, ביחס לכל אחת מהבחינות.

שיקול שני – תעודות התמחות. אתה יכול לסיים את התכנית בברקלי ולקבל תעודת התמחות בתחום מסוים (משפט וטכנולוגיה, משפט סביבתי, משפט עסקי וכו'). לכל תעודת התמחות יש דרישות משלה (בדרך כלל קורסים מסוימים ומרכיב מסוים של כתיבת עבודה). למען האמת, עדיין לא ברור לנו אם התעודות האלו באמת עוזרות במשהו, אבל הרבה אנשים מנסים להשיג תעודות מסוימות. אני, ככל הנראה, למרות חוסר ההבנה שלי ביחס ליתרון היחסי שהתעודות האלו יכולות להעניק לי בהמשך הדרך, אנסה להשיג את התעודה של משפט וטכנולוגיה (בעיקר כי אני ממילא עומד במרבית התנאים, כי אני לוקח קורסים שמעניינים אותי בתחום).

שיקול שלישי – מסלול תזה מול מסלול קורסים. ברקלי מציעה את האפשרות להיכנס למסלול של כתיבת תזה. זה דורש כל מיני קורסים מיוחדים של כתיבה וכמובן – מציאת מנחה, נושא, קבלת אישור ו, החלק שכולם נוטים לשכוח – כתיבת העבודה עצמה. אני מודה שמאד התלבטתי לגבי בחירה במסלול הזה. זה לכאורה המסלול הטבעי למי שמעוניין להמשיך לדוקטורט. אמנם, כרגע אין לי תכניות להמשיך לדוקטורט (אין לי אפילו נושא), אבל אני מאד אוהב להרגיש שיש לי אופציות שפתוחות בפניי. אם, במקרה הבלתי סביר, שנחליט כמשפחה, שאנחנו רוצים לנסות להישאר לעוד קצת, הייתי שמח לדעת שיש לי לפחות את האפשרות לנסות ולהתקבל לתכנית הדוקטורט. בפגישת ייעוץ אקדמי שהייתה לי, אמרו לי שזו לא דרישת קדם והיו תקדימים של תלמידי דוקטורט שעשו מסלול קורסים, אז נכון לעכשיו – נשארתי באופציה של הקורסים.

אז אחרי כל השיקולים האלה (שאף אחד מהם לא היה שיקול של שעות נוחות במערכת או קורס קל – התבגרתי) – הצלחתי לארגן מערכת של 16 יחידות בסמסטר, עם קורסים שבאמת מעניינים אותי (רובם בקניין רוחני וזכויות יוצרים ועוד אחד, ממש קצת, בדיני מלחמה, בשביל לשמור על הגחלת). אין לי מושג עדיין מה באמת עומס הלימודים האמיתי כשהסמסטר יתחיל, אבל איך אמרה לי הגברת הנחמדה ממשרד התארים המתקדמים? It looks very manageable. כנראה שאאלץ להסתפק בזה בינתיים.

נקודה אחרונה מעניינת – רוב מכריע של הקורסים משותף לתלמידי התואר השני והתואר הראשון גם יחד. אז זו אמורה להיות חוויה מעניינת כשלעצמה.

ואחרי ענייני המשפטים – שיר השבוע + התייחסות להופעה. אז כאמור, גיליתי שאחת מהלהקות האהובות עליי מופיעה בסן פרנסיסקו. אחרי התלבטות קצרה (כי בכל זאת….לנסוע לבד ולהיות בהופעה לבד), החלטתי שזה בדיוק סוג ההזדמנויות שאני אמור לנצל במסגרת השנה הזו. אז הזמנתי כרטיס ושמתי פעמיי לסן פרנסיסקו (עניין פשוט של אוטובוס, רכבת ועוד אוטובוס). אחרי שהגעתי לבסוף למועדון, גיליתי שמדובר במקום לא גדול עם אווירה מאד נחמדה. היו שתי להקות חימום, לא מאד מוצלחות (בעיניי לפחות). להקה אחת עלתה עם רצח בעיניים, סולן בלי חולצה, שיער ארוך, עמוס קעקועים. הוא התחיל באקורד זועם על הגיטרה, התופים בהרעשה כבדה מאחוריו. ציפיתי למילים בנוסח של: "אני שותה דם של ילדים" או משהו בסגנון, אבל כל המילים התרכזו ב:"בייבי, זה קל לאהוב אותך" או "בייבי, אני אוהב אותך" או מילים בעלות משמעות דומה. אחרי שהוא חזר על אותה שורה חמישים פעם, הוא חתך לסולו גיטרה משעמם וחסר הצדקה של חמש דקות. שני שירים שנשמעו בדיוק אותו דבר ארכו משהו כמו 20 דקות. הלהקה השנייה הייתה קצת יותר מוצלחת, אבל הסולן התעקש לנהל דיאלוג מורכב עם עצמו, במסגרתו הוא ניסה לנחש מאיפה בקנדה הלהקה הגיעה. מדי פעם נזרקה אליו הערה מהקהל ואז הוא צחקק באופן מוזר והמשיך לשיר. בסופו של דבר, הלהקה שלשמה באתי (Built to spill) עלתה על הבמה. הם התחילו דווקא בשיר לא מוכר, אבל החל מהשיר השני, שהוא אחד האהובים עליי, תפסה אותי צמרמורת שלא עזבה אותי עד סוף ההופעה. כשהם ניגנו את השיר הראשון שלהם שגרם לי להתאהב בלהקה, זה בכלל היה רגע נדיר. בניגוד להופעות אחרות שהייתי בהן, כאן ממש יכולתי להתקרב לבמה ולראות מקרוב את הלהקה, כולל האינטראקציות הקטנות בין הגיטריסט למתופף ואת הדיאלוג עם הקהל (שבדרך כלל הסתכם ב-thank you  מבויש בסוף כל שיר). בלי לגלוש לקלישאות מיותרות – חוויה נהדרת שבאמת הזכירה לי כמה מוזיקה זה דבר נפלא. את הדרך חזרה לכפר עשיתי כבר בגרסה האמריקנית של get taxi שנקראת כאן Uber. בגלל שנרשמתי עם קוד הנחה של חבר, הנסיעה עצמה עלתה לי 3 דולר בלבד. עסקה משתלמת.

ולשיר השבוע – כמו כל להקה טובה, גם Built to spill  עלו להדרן. בהדרן הם ביצעו עוד שיר אחד שלהם ועוד גרסת כיסוי מצוינת לאחד השירים האהובים עליי. את השיר הזה גיליתי בפעם הראשונה בפתיח לסדרת הטלוויזיה "העמדה" שנעשתה לפי ספר של סטיבן קינג (סיפור על שפעת-על שמחסלת את רוב אוכלוסיית העולם). השיר הזה במקור שייך ללהקה שנקראת Blue Oyster Cult  (וכבר ראיתי תרגום לעברית של השם בתור: "פולחן הצדפה הכחולה". תרשו לי להתעלם). השיר נקרא “Don’t fear the reaper" והוא למעשה מדבר, באופן מורבידי למדי, על מוות (אני לא אכנס ממש למילים, אבל זה בחור שמסביר לחברתו שאין מה לחשוש מהמוות). בגלל זה, הוא פתיח מתאים לסדרת טלוויזיה שעוסקת במגיפת שפעת שמחסלת 99% מאוכלוסיית העולם. חוץ מזה, יש לו פתיחה מצוינת, פזמון נהדר ומילים מאד אפלות, שתורמות לקסם שלו. מאחר שזה גם אחד מהשירים האהובים עליי וגם משתלב נפלא עם ההופעה – אין מתאים ממנו לסיום הפוסט של השבוע. תהנו!

נ.ב.

למעלה – רגע של גאווה ישראלית. Israeli Couscous – מה שנקרא בישראל "פתיתים".

דיס-אוריינטציה (וגם קצת אוריינטציה)

לפני שפתחתי את הבלוג, חיפשתי קצת בגוגל על מה זה "בלוג טוב" ואיך לשמור על עניין וכו'. למען האמת, רוב העצות לא היו רלבנטיות, אבל אני זוכר שרוב האנשים המליצו על פרסום של פוסט בערך אחת לשבוע. זה נשמע לי כמו הספק שאני יכול לעמוד בו וכמו פרק זמן הולם לבחינת השבוע שחלף. אז בתמצית רבה – זה היה השבוע שהיה:

ראשית, בלי קצת לוגיסטיקת מעבר אי אפשר. ביום שבת גויסו למבצע "רהט ביתך" גם בן הדוד וגם הדודה ובת הדודה. במבצע סדור היטב, ביום שבת נסענו צפונה עד לסקרמנטו (בירת קליפורניה, אבל זה לא באמת משהו ששמים לב אליו ברחוב). רוקנו את הדירה של בת הדודה למשאית U-Haul וחזרנו חזרה דרומה (אני מקצר כאן משמעותית לוגיסטיקה של יום שלם שכללה נסיעה ברכבת, פירוק והעמסה של רהיטים, נסיעה חזרה במקבילה האמריקאית לפקקים של סיבוב מוצא והעלאת הרהיטים במעלה שלוש קומות). המסקנה העיקרית מהיום הזה – משפחה זה דבר נפלא. במילים אחרות, את הפוסט הזה אני כותב בישיבה על המיטה הנחמדה שלי, אחרי שבישלתי לעצמי אורז במכין אורז האוטומטי שלי (האמריקאים האלה…עד שיש מאכל אחד שאני מומחה בלהכין, אפילו את זה הם לקחו לי), אכלתי עם הסכו"ם שלי ותיבלתי במלח-שום שלי (כן! גם תבלינים קיבלתי והתבלין הזה גאוני במיוחד. צריך להתחיל לייבא אותו לארץ. אני חוזה הצלחה כלכלית כבירה). כל מה ששלי (ולא מניתי אפילו חצי ממה שהגיע אליי), כמובן, היה שייך קודם לבת הדודה והועבר אליי במאמץ משותף של יום שלם. כמו שאמרתי – משפחה.

מסקנה שנייה ולא פחות חשובה – יש משהו מאד נחמד בברקלי (הפעם אני מתייחס לעיר ולא לאוניברסיטה). מאפיין ניכר של העיר הוא שחלק נכבד מהתושבים טרם הפנים את סופן של שנות השישים ולכן מתלבש ומתנהג בהתאם. יש בזה משהו קצת מוזר בהתחלה (וזה עוד מבלי להתייחס לאלו שצועקים בפינת הרחוב או מוכרים תכשיטים סטייל הטיילת באילת), אבל אחרי כמה זמן אתה מבין שזה עניין של אווירה. אנשים יותר…רכים? רגועים? מוזרים? אפשר לסכם את זה אולי בחוויה נוספת מיום שבת. בסופו של יום האריזות והפריקות המפרך, החלטנו לחגוג בארוחת ערב בפיצרייה מאד נחשבת באזור. בדרך לשם חלפנו על פני מישהי שצעדה במרץ עם אזניות, שיער קצר עומד בצבע כחול עמוק, קעקועים מגוונים, גופיה צמודה (עם גזרה שלא ממש יצאה נשכרת מהעניין), ומבט נחוש בעיניים. בשלב מסוים היא נעצרה באמצע הרחוב והחלה לבצע סדרת תנועות שנראתה כמו ריקוד מודרני (או התחשמלות מזרם במתח נמוך). יש להניח שיחד עם המוזיקה באזניות, שרק היא יכלה לשמוע, היו לתנועות האלו משמעות, אבל לצופה התמים מהצד זה בהחלט היה נראה מוזר. אני מניח שהיה לי מבט מעט מזועזע כי בת הדודה פנתה אליי ואמרה: welcome to the bay area! בינתיים אני מנסה לזרום עם זה.

אתמול, למשל, חיכיתי לאוטובוס וגבר שחור מבוגר, עם מספר שיניים סמלי בלבד, צעק על העוברים ושבים, לפי הלאום. משהו בסגנון של "יפני! תן לי כסף", "הודי! תן לי כסף". אחרי שכל הלאומים סיימו לעבור לידו והאוטובוס שלי עדיין לא הגיע, הוא נעץ בי מבט שואל. השתדלתי להיראות אמריקני ככל האפשר וזכיתי במקבילה האמריקנית של "מה המצב, אחי?" החלטתי שלא יהיה מנומס להתעלם אז עניתי שאצלי הכל בסדר ומה קורה איתו. הוא היה מרוצה והשיב לי שחונקים אותו, אבל הוא נלחם בהם. אמרתי לו שזו הרוח הנכונה והעמדתי פנים שקיבלתי הודעה דחופה מאד בטלפון שלי, שדורשת ממני להתרחק כמה צעדים. למזלי, האוטובוס הגיע לא הרבה אחרי, אז אמנם לא ביקשו ממני דולר, אבל מצד שני – כנראה שלעולם לא אדע מי חונק אותו והאם הוא אכן הצליח להילחם בחזרה.

טוב. עכשיו מספיק לוגיסטיקה/מוזרויות ונעבור לעניינים קצת יותר נחמדים.

לפני שבוע, בפיצרייה קטנה (לא זו שהזכרתי קודם), הזדמן לי בפעם הראשונה לפגוש חלק קטן מאד מהכיתה. אם הייתי רוצה להציג את זה כבדיחה, יכולתי להגיד שישראלי, יווני וצ'יליאני נכנסים לפיצרייה….אבל התיאור המדויק יותר יהיה: יפני, יפני, יפני, יפני (ועוד כמה) נכנסים לפיצרייה ואז מגיעים כל השאר. כן, הנוכחות האסייתית היא המשמעותית ביותר. הסינים והיפנים הם הלאום המוביל (למיטב ידיעתי, עם יתרון קל לסינים). אבל לא על זה רציתי לדבר. השורה התחתונה היא שהאנשים ממש (ממש!) נחמדים. אני יודע, זה לא אמור להיות מפתיע, אבל בהתחשב בעובדה שמדובר באוכלוסייה שלפחות חלק ממנה מורכב מעורכי דין, זה עדיין נעים לגלות. אחרי היכרות ראשונית קצת מוזרה (שבעיקר כללה ניסיון שלנו לבטא שמות יפניים וניסיון של היפנים ושאר הלאומים לבטא את השם שלי) השיחה מאד זרמה. ההתחלה של רוב השיחות הייתה זהה: מה התכניות לאחרי התואר? היית כבר בסן פרנסיסקו? איפה אתה גר? מתי הגעת? הסדר קצת התחלף, אבל אלו היו שאלות היסוד. אחרי שאלות היסוד התפתחו שיחות מאד נחמדות ומעניינות (הצלחתי להפגין את שליטתי ביפנית, באמצעות זה שזכרתי שיש להם מונח מיוחד ל"מוות מרוב עבודה קשה". אם מישהו מעוניין, זה נקרא "קארושי". ידעתי שזיכרון לפרטים אזוטריים יהיה שימושי יום אחד). רק אחרי שעה וחצי מישהו נזכר לשאול אותי מה העניינים עם המצב בעזה, אבל הכיוון הזה נזנח במהרה. יצאתי בהרגשה מאד טובה מהמפגש הזה (מישהו אפילו הציע לעזור לי עם מעבר הדירה ואולי בדיעבד, הייתי צריך לבדוק עד כמה הוא רציני….).

ועכשיו – לעניין שלשמו התכנסנו כאן –לימודים! אבל לפני לימודים, החלק החשוב ביותר מבחינת האמריקאים – יום האוריינטציה, שהיה ממש היום. יום שלם שמוקדש להסברים על אספקטים שונים שקשורים ללימודים (הדרישות המינימליות, מה נדרש בשביל לגשת לבחינות הלשכה במדינות השונות וכו'). יש ליום הזה כמה יתרונות: אתה מקבל ארוחת בוקר וצהריים. אתה זוכה לפגוש סופסוף את כל המחזור יחד (עם תגי שם!). אתה מתחיל להרגיש חיבור יותר משמעותי ללימודים, חוץ מלהיפגש עם חברים למחזור במקומות מוזרים ברחבי ברקלי. אתה מגלה שלפקולטה יש גם קומה שנייה עם נוף יפה שלא עובר בתמונות. החסרונות? בשלב מסוים, היום הזה הרגיש כמו קריאה מודרכת של אתר האינטרנט של הפקולטה, שהוא באמת די מקיף. אבל, בכל זאת, היו כמה נקודות מאד משעשעות ששוות אזכור.

בתחילת היום שוכנענו להעניק לעצמנו סבב מחיאות כפיים ולטפוח לעצמנו על השכם. אני לא אכחיש – זה היה נחמד. לאחר מכן, קיבלנו הסברים על מה הופך את הלימודים לחוויה מלאה ומספקת ומה עלול לסכן את עתידנו. במישור החוויה, הניסוח היה – אם אתה יושב ליד מישהו שמדבר את השפה שלך – you’re doing it wrong (לצורך העניין, גם לגרמנים ולשוויצרים לא כדאי להתערבב). החוויה האולטימטיבית אמורה להיות בחור ברזילאי, בחור יפני ובחור אינדונזי שהולכים למשחק פוטבול – כי אז זו חוויה ייחודית לכולם (אפשר להחליף לאום ומגדר כמובן). מאחר שבמחזור שלנו יש נציגים מ-40 מדינות, זה מתחיל להיראות כמו שאלה בקומבינטוריקה. החלק הפחות נחמד היה כשהסבירו לנו על קוד הכבוד של ברקלי (די בסיסי – אל תציג רעיונות של אחרים כשלך, תן קרדיט ומראה מקום, אל תעתיק, אל תגלוש באינטרנט במהלך בחינה אם אסור וכו'). המרצה שהציג את הקוד אמר שאם הוא יגלה שמישהו רימה בקורס שלו, הוא יעשה כל שביכולתו בכדי להכשיל את אותו סטודנט, לגרום לסילוקו מהתכנית ולוודא שהוא לא יוכל לעסוק בעריכת דין בארה"ב לעולם. נשמע די מרתיע, לא? בוא נגיד שלא הייתי זקוק לשכנוע, אבל זה בהחלט היה הדובדבן שבקצפת. נוסף על זה, כמובן שכבר קיבלנו מטלות קריאה לשיעור הראשון (יסודות במשפט אמריקני. מעניין אם יש פטור למי שראה מספיק פרקליטי ל.א./חוק וסדר/ אלי מקביל. טוב…האמת היא שלא ראיתי הרבה אלי מקביל. נו, מילא. אז נעשה את הקורס). המרצה גם ציין שקנה המידה בטקסט בוק אמריקני הוא קריאה של 6 עמודים בשעה (!). נשמע קצת מטריד. מניח שנגלה בקרוב.

אז שוב יצא לי פוסט קצת ארוך, די לוגיסטי, אבל אני מניח שזה נסלח, לאור העובדה שאני עדיין בתחום ההתאקלמות והסתגלות.

בכל מקרה, לא אשבור מסורת קצרה וגם הפעם נכליל שיר לסיום. אני יודע שהבטחתי דברים מחוץ למיינסטרים, אבל זה ייאלץ לחכות עוד ממש קצת. השיר הבא היה להיט לרגע באזור 2005, פחות או יותר. כל כך חיבבתי אותו, עד שהחלטתי ללמוד ספרדית (כן, זה מביך, אבל הייתי צעיר ופוחז). זה לא ממש הצליח לי. נזכרתי בו כשניסיתי לנהל שיחה עם סטודנטים צ'יליאנים, שמדברים ספרדית מהירה. חשבתי שאם רק הייתי מתמיד אז, הייתי יכול גם להבין את השיר וגם לנהל שיחה נעימה עם חבריי ללימודים. במקום זה, אני אקשיב עוד קצת לשיר החביב הזה ואני מזמין אתכם לעשות את אותו הדבר.

 הערה טכנית – מאחר שהעדכונים צפויים להיות פחות סדירים, אמור להיות כפתור קטן של "הרשמה" בתחתית העמוד. מי שיכניס לשם את כתובת המייל שלו ייצא נשכר ויקבל הודעה בכל פעם שאני אעדכן את הבלוג. נסו ותהנו!

 *דברים שלא נכנסו לפוסט הזה בשל קוצר היריעה –

נסיעה לסן פרנסיסקו ומפגש נהדר עם בחור מקסים שהיה איתי בצבא לפני לא מעט שנים (הסופרלטיבים המוגזמים הם ליתר ביטחון. הוא קורא את הבלוג….)

להתעורר חולה ועם חום יום לפני האוריינטציה ולדמיין איך אני מגיע לשם חמוש בנורופן. למי שדואג – אני מרגיש יותר טוב, תודה. אבל, עדיין יש מקום לשיפור.

גילוי מפתיע שאחת מהלהקות האהובות עליי מופיעה בסן פרנסיסקו בשבוע הבא והחלטה ספונטנית ללכת להופעה לבד, במסגרת ניצול הזדמנויות.

נפלאות הנהיגה ורכישת הרכב בקליפורניה – פנייה ברמזור אדום, רמזור ירוק שלא מגן עליך ממכוניות שמגיעות מהכיוון הנגדי, צומת שכל כיוון בה מעוטר בתמרור עצור ועוד הפתעות.

 

 

 

 

 

 

יוצאים לדרך

מאירועי הפרקים הקודמים: משפחה בת 4 נפשות מחליטה באומץ (ובטיפשות?) לעבור לברקלי למטרת לימודים, רכישת השכלה וחוויות. לאור אילוצים כאלו ואחרים, אב המשפחה (זה אני) יוצא כחיל חלוץ לתקופה ממושכת יחסית על מנת לתור את הארץ, לרהט דירה, לבצע רכישות שונות (וגם להתחיל ללמוד מתישהו בתהליך).

ולפוסט שלפנינו – רציתי להוסיף עוד כמה מילות הבהרה לחידוד הסיטואציה. לפני שלושים ומשהו שנים נולדתי בגבעתיים (וכמאמר הבדיחה – אבל אז עוד הייתי קטן). עד לא מזמן, גרתי בגבעתיים כל חיי (בדירות שמרוחקות אחת מהשנייה כ-500 מטר ובהזנחה של תקופה קצרה שבה התגוררתי ברמת אפעל). אם הייתי נשאל לפני שנה, הייתי משיב שלאחר אריכות ימיי (עד 120, טפו טפו טפו), כנראה שגם אמות בגבעתיים. אני מניח שההבנה הזו הייתה אחת מהסיבות (ויש עוד כמה, אל תטעו) שגרמו לי לרצות כל כך לנסות ולגור במקום אחר ומדינה אחרת לתקופה משמעותית. אז אחרי לא מעט התלבטויות ותהייה אם האופי הגבעתיימי שלי יאפשר את זה, לקחתי נשימה עמוקה ולקחתי צעד גדול קדימה שהתחיל, כצפוי, בנתב"ג.

חברת התעופה שבה טסתי החליטה לייעל תהליכים ויצרה שני תורים נפרדים – תור לרישום עצמי ורישום רגיל. ההבדל בין התורים? לא ברור. החיסכון בזמן? לא קיים. אנשים עברו מתור אחד לשני וניסו להבין איפה הם צריכים להיות, ולמה הם עשו רישום באינטרנט ואיפה המנהל ועוד תהיות כאלו.
הבלבול הוביל ליצירת "תור ישראלי". תור ישראלי מתאפיין בדרך כלל בשני דברים: הראשון, תור שאין לו צורה הנדסית ברורה. זה מעין "ענן" של תור, גוש של אנשים, מזוודות וילדים קטנים שעוברים ממשפחה למשפחה לפי מצב הרוח. השני, החיתוך האלגנטי. בשדות תעופה יש את המחסומים שמורכבים מסרטים שנמתחים ו"מולבשים" על עמודים. מסתבר שבקלות רבה ניתן להסיר את המחסום המעיק הזה ולהתקדם לתוך הענן של התור מכל מיני זוויות שונות ומשונות.

השעה הייתה 21:30 והטיסה שלי הייתה מתוכננת ל-23:30. הייתי בטוח שאני לא אספיק להגיע אליה בקצב הזה. למרבה המזל, כמו באגדות, הגיח לפתע דייל קרקע ושאל: "יש כאן מישהו שנוסע לבד? נוסע בודד?" תוך שניות חתכתי דרך ענן התור והתגברתי על הפיתוי לצעוק: "!So long suckers" לאלו שנשארו מאחור. אני אמנם אדם נחמד ביסודי, אבל אחרי ששלוש משפחות עם 17 מזוודות כל אחת, חתכו אותי בשיטת המחסום הנייד, הרגשתי שגם אני נמצא כבר על הסף.

אחרי טיול קצר בשדה ובייגלה וקולה ב-30 ש"ח הגעתי סופסוף למטוס ואחרי 45 דקות באוויר התחלתי להרגיש אמריקה. נוסעת שלידי ביקשה מיץ עגבניות מהדיילת והדיילת ניסתה לשכנע אותה שלא לנקוט בצעד הנמהר הזה בגלל ריכוז הסודיום הגבוה במיץ (?). היא גם הוסיפה שריכוז סודיום גבוה בטיסה בגובה רב זה לא בריא. חבריי המדענים מוזמנים לסתור את הנחות היסוד המובלעות בהרצאה הקצרה הזו, אבל אני בעיקר הרגשתי שיש משהו מאד אמריקני בסיטואציה הזו.

אחרי 12.5 שעות טיסה נחתנו בשדה התעופה של פילדלפיה. הייתי חייב להספיק לטיסת ההמשך לסן פרנסיסקו ונזכרתי בסיפורי אימה על אנשים שפספסו את הטיסה ולכן חתכתי דרך השדה במהירות. בבידוק הבטחוני, שכחתי משום מה שיש לי סוכריית מנטה בכיס. איש הביטחון נעץ בי מבט חודר ושאל מה יש לי בכיס. הוצאתי במהירות את העטיפה והראיתי לו, התנצלתי ששכחתי ומרוב לחץ וחוסר שינה זרקתי אותה במופגן לפח האשפה לידו. הוא נעץ בי מבט מוזר (ובטח חשב לעצמו שאני קצת לא בסדר), אבל סימן לי לעבור. כמובן שמאחר שעשיתי את הכל בכזו מהירות, היו לי עוד שעה וחצי להרוג. התיישבתי על כסא וחיכיתי לרגע הזה שהבטיחו לי – באמריקה תגלה שישראל היא לא מרכז העולם. הרגע הזה בושש להגיע, כנראה בגלל שברקע הטלוויזיה הייתה פתוחה על CNN ורק דיברו על הפסקת האש שכן או לא תהיה בין ישראל לחמאס ברצועה.

לאחר עוד טיסת פנים נחתתי סופסוף בסן פרנסיסקו. למרבה המזל והשמחה (ובתיאום מראש), בשדה חיכה לי בן דוד של יערה, אמריקני אמיתי, שלומד בברקלי עצמה והוא לקח אותי תחת חסותו. אחרי צ'ק אין קצר במלון, הלכנו לסיבוב סידורים יעיל להפליא. כמה שעות אחרי שנחתתי כבר הייתי בעליו של מספר טלפון נייד אמריקני, חשבון בנק ולפטופ שאמור להגיע אליי בדואר (ודרך אגב – לחבריי הבנקאים – פתיחת חשבון בארה"ב היא די מהירה ופשוטה…).

בנוסף, עשינו סיבוב קצר בקמפוס עצמו, שמכיל יערות, וסנאים וחנייה שמורה למי מחברי הסגל שזכה בפרסי נובל. זה שלט מאד מצחיק (אבל לא היה לי כוח בשלב ההוא לצלם אותו) ומסתבר שהבדיחה היא שהמרצים מקווים לזכות בפרס נובל בעיקר בשביל מקום החנייה.

אחרי זה, יכולתי לנוח קצת במלון ולגלות שאני עדיין מרגיש בארץ, כי יש ערוץ שמראה רק שידורים חוזרים של סיינפלד וחברים. חשבתי שרק בישראל עלו על הטריק הזה.

הימים שאחרי התאפיינו בעיקר במעבר לדירה שאמורה לאכלס בשלב מאוחר יותר את כל המשפחה וכרגע מאכלסת רק אותי. אנחנו נגור ב"כפר" של האוניברסיטה. מעין מעונות, שרחוקים 3 מייל מהקמפוס עצמו ונראים כמו קיבוץ קטן. שכר הדירה כולל את כל התשלומים, בדירה יש מקרר, תנור ואינטרנט והקהילה עצמה אמורה להיות חמודה ומגובשת.
לאחר ההודעה על הקבלה ללימודים, נרשמנו לרשימת ההמתנה של הכפר, כשיכולנו לבחור מבין סוגי הדירות המוצעות את המועדפת עלינו. קיבלנו לבסוף דירה גדולה יחסית (2 קומות, או 3 אם סופרים גרם מדרגות מיותר לחלוטין שיש בכניסה לבית). כמובן שהמחיר גם יקר יותר בהתאם, אבל המשמעות של לוותר על הדירה הייתה לחזור לתור הכללי. מאחר שהעדפנו לקבל דיור כזה מאשר לא לקבל דיור בכלל, זו הדירה שבחרנו לקחת.

אז אחרי שני לילות במלון עברתי לדירה הגדולה (מאד) והריקה (בינתיים). מהבן דוד קיבלתי מזרן אוויר מתנפח עם סדין ושמיכה, אבל חוץ מזה באמת שלא היה כלום בדירה. אז פרקתי את המזוודות לתוך ארונות (שאין בהם מדפים, באמת, אין כלום בדירה). מחר אני אמור לקבל ריהוט די מקיף מבת הדודה של יערה, שהיא גם אמריקאית אמיתית שעוזבת דירה. אז לפחות אני מקווה שהמקום יתחיל לקבל קצת יותר תחושה של בית (כי את הפוסט הזה אני כותב כשהלפטופ על השטיח ואני על המזרון אוויר הנאמן שלי).

רק אנקדוטה קטנה אחרונה לפני שאני מסיים את הפוסט המאד ארוך ומפורט הזה – לפני שנסענו התחברנו לעוד זוג ישראלי שנוסע לכאן עם ילדים (הבעל ילמד יחד איתי). הם הגיעו לפניי, אז הם קצת יותר מאורגנים ואתמול הצטרפתי אליהם לנסיעה לקניות. הרגשתי מאד גאה בעצמי שאני קונה המון דברים חשובים לבית (כמו וילון למקלחת וסבון ידיים) נזכרתי שאני גם צריך לאכול, אז קניתי קצת קורנפלקס ויוגורט לארוחת בוקר. הרגשתי מאד גאה. חזרתי לבית ואז נזכרתי שאין לי לא קערה ולא כפית. מטריד.

וכמובטח, עוד שיר. כרגע השירים עדיין בתחום המיינסטרים, אבל אני מקווה שככל שאני אתקדם בכתיבה ובזמן, אני אוכל גם להרגיש נוח מספיק בשביל לשים דברים אזוטריים יותר. אז הנה קולדפליי, שבכללי אני לא מאד אוהב, אבל זה שיר יפה, שמזכיר לי תקופות נחמדות ושהכותרת שלו היא גם מצחיקה (כי היא לקוחה ממדריך הטרמפיסט לגלקסיה) וגם מתאימה למצב של התחלה במקום חדש:
Don't panic!

מקווה שבפעם הבאה אוכל לעדכן קצת יותר על ענייני לימודים או דברים אחרים שהם לא רק לוגיסטיקת מעבר. וכרגיל – קראתם? נהניתם? תשאירו תגובה (או הצעות ייעול או מתכונים שמיועדים למי שלא יודע לבשל)

* רק הבהרה נוספת – שלא ישתמע מהאמור לעיל שאני לא אוהב את גבעתיים. אחלה עיר. תמונת הרקע של הבלוג צולמה בעיר, בשעת לילה לא מאוחרת מדי.