שקרים, שקרים איומים וסטטיסטיקה, או: תוקף כרטיסך? פג!

נפתח בעדכון – ארקדי דוכין הוא המצטרף העדכני ביותר לרשימת הפגים הייצוגיים. מסתבר שבראיון עם רפי רשף הוא סיפר שהוא נולד במשקל של 800 גרם ודאגו שהוא יאכל כל הזמן. שלל הסיפורים האלו על פגים שמגיעים לגובה של שני מטר פלוס כבר התחילו להלחיץ את אחת האמהות בפגייה שממש חששה שהילד שלה ייצא גבוה מדי. איך אומרים בפולנית מדוברת? שאלו יהיו הצרות שלנו.

חזרה לדפנה שלנו.

בפוסט הקודם זנחתי קצת את התיאור של דקה אחרי דקה שאפיין את הפוסט הראשון, וקצת קפצתי קדימה. בפוסט הזה אני אנסה לתאר קצת את ההתחלה שלנו והרבה מאד פרטים לוגיסטיים מרתקים שאני מקווה שלא יהיו רלבנטיים לאף אחד מהקוראים כאן. מתנצל מראש אם הפעם הפוסט יהיה יותר….אינפורמטיבי, אבל גם את הדברים האלו אני מרגיש שיש צורך להעלות על הכתב.

כזכור, אחרי הלידה, יערה עברה למחלקת יולדות, לחדר עם יולדת טרייה. אחרי יומיים שם, גילו התחשבות רבה והעבירו אותה לחדר נפרד. מסתבר שיש מודעות רבה לרגישות המיוחדת שיש ליולדת של פג ומשתדלים להעביר את היולדות האלו לחדרים פרטיים, עד כמה שאפשר. אז החדר הזה בהחלט היה שדרוג, למעט העובדה שמחוץ לחדר, בדיוק מול החלון שבדלת, התנוסס פוסטר של תינוק ענקי. משהו בזווית הייחודית של הפוסטר הזה גרם לי להיבהל כל פעם מחדש, במחשבה שיש תינוק תלת מימדי ענק שמרחף מחוץ לחדר. לא משנה כמה פעמים אמרתי לעצמי שזה לא אמיתי, בכל פעם שנעמדתי בטעות בזווית המיוחדת הזאת….בום! תינוק תלת מימדי לפנים.

אני מנסה לחשוב על הדרך הטובה ביותר לתאר את התחושה שלנו בימים הראשונים האלו, ואני מתכוון ממש ליומיים-שלושה הראשונים. למרבה הצער, הביטוי הכי טוב שהצלחתי למצוא הוא דווקא ביטוי באנגלית – Blindside.  המשמעות של הביטוי הזה היא להיפגע באופן לא צפוי מהשטח המת שלך, ה-Blind side. זה מזכיר לי משהו מעניין שקראתי פעם על פציעות שמתרחשות כתוצאה מנפילות. מסתבר שאם אתה נופל נפילה קטנה (נגיד ביציאה מהאוטו) יש סיכוי גדול יותר שתיפצע מאשר אם תיפול מגובה רב יותר. ההסבר הוא פיזיולוגי – כשיש נפילה ארוכה יותר, הגוף מבין שהוא עומד לספוג פגיעה והוא מכווץ את השרירים או עושה הכנות אחרות שיכולות למזער את הפגיעה. כשהנפילה קטנה וקרובה יותר לרצפה, הגוף ואתה מופתעים יחד ולכן פחות מוכנים ולכן – סיכוי גדול יותר לפציעה לא נעימה. המשפטן שבי מרגיש את הצורך לציין שזה לא חל על כל הגבהים ואין להסיק מהאמור לעיל שעדיף ליפול מקומה חמישית מאשר מקומה שנייה. אבל חזרה לעניין – את הלידה של דפנה אני ממשיל לנפילה מהמרחק הקצר. לא היה זמן להתכונן, ועד שהיא לא נולדה, לא ידענו אפילו שאנחנו בעיצומה של נפילה כלשהי. אז פתאום אתה מרגיש את הרכבת הזאת נכנסת בך מהצד ואתה לא מבין איפה אתה נמצא בכלל. לכן, כמו שציינתי כבר, כל מזל טוב נשמע לנו חורק, כל איחול היה נשמע צורם וכל ההרגשה הייתה של רכב שירד לשוליים ואנחנו אפילו לא יודעים איפה ההגה בשביל לנסות ולהחזיר את הדברים למסלול.

יומיים אחרי הלידה חזרתי הביתה מאוחר, לנסות לאכול משהו וללכת לישון לכמה שעות לפני שאחזור שוב לבית החולים. ההורים של יערה לקחו את הילדים, יערה הייתה כמובן במחלקת יולדות והייתי לבד בבית. ישבתי ליד שולחן האוכל וניסיתי להתרכז באיזו כתבה מטופשת בעיתון כשפתאום, נחתה עליי מן הכרה משונה כזו שזהו. באמת נולדה לי ילדה בשבוע 26 ועכשיו הולכת להיות פה דרך ארוכה מאד, בלי ערובות לתוצאה הסופית. ברור שהבנתי את זה כבר קודם ואפילו הספקתי טיפה לעכל, אבל זה כמו מכה כזו, שבהתחלה אתה אפילו לא בטוח אם האצבע הקטנה ברגל באמת פגשה את הקצה של השולחן שוב. אבל אחרי כמה שניות, כשההלם הראשוני עובר, אתה מרגיש את הגלים של הכאב מתפשטים למעלה ומבין שכן, זה באמת קרה. אז זה היה מן רגע כזה, שבו אתה מבין שלא משנה כמה תמיכה ואהבה וחיזוקים תקבל מהסביבה, זה העולם הפרטי והאישי שלך שחטף את המכה הזו, ועכשיו מתחילה התמודדות שאתה בכלל לא מוכן אליה ולא חשבת אי פעם שתידרש אליה. כל הסיפור הזה של הלידה והפגייה וכל מה שמסביב עמוס ברגעים מפחידים, עצובים, מרגשים ושמחים. אבל כנראה שמכל הרגעים האלו, דווקא הרגע הזה, במטבח, לבד בבית, יומיים אחרי הלידה – זה הרגע שבו ההכרה שלי סופסוף החליטה להדביק את הפער מהמציאות ולנחות עליי בכל העוצמה שיש לה.

לפחות במחלקת יולדות גם זכינו לאקשן מסוים כשבערב אחד התפרסו במחלקה מאבטחים קשוחים, שניים במסדרון ושניים מחוץ לחדר של אחת היולדות. הם היו נראים כמו מאבטחי שב"כ טיפוסיים, עם האזנייה המתחייבת והאקדח הלא-כל-כך סמוי. ניסינו לנחש אם מדובר ביולדת של משפחת פשע, אישיות פוליטית רמת דרג או מחבלת מסוכנת. בסופו של דבר, המאבטחים התאיידו די מהר וכותרת בווינט רכילות ביארה לנו ששני כהן ילדה. הנחנו שהיא בילתה את הזמן המתחייב במחלקה לפני שהיא עלתה למלונית.

זה יישמע קצת מצחיק, כי החיים של הידוענים ממילא רחוקים משלנו בכל כך הרבה מובנים, אבל כשראיתי את התמונות שלה יוצאת מהמלונית עם הסל-קל, מוכנה להתחיל בחיים החדשים, הרגשתי צביטה בלב. כאילו, הנה מישהי שאני מכיר (כאילו) והיא הולכת הביתה עם תינוק/ת והכל פשוט נפלא ופוטוגני. כמובן שזו מחשבה לא רציונלית ולכל אחד יש את הקשיים שלו….ובכל זאת.

חזרה לעולם של פשוטי העם. הפגייה די מאורגנת ויודעת שהורים לפגים הם אנשים מאד מבולבלים שצריכים סיוע והכוונה. לכן, יש ממש ערכת הכנה שמקבלים מאחת מעובדות הפגייה שמקדישה את כל זמנה לתדרוך ההורים החדשים. התדרוך מקיף נושאים לוגיסטיים חשובים, חלקם רפואיים וחלקם לוגיסטיים של ממש. למי שמודאג מהיבטים פרקטיים – רכב אחד מקבל חנייה חינם לכל תקופת האשפוז והרכב השני יכול לרכוש מנוי בהנחה. מאחר שאחוז נכבד מהפגים הם תאומים, יש גם כל מיני משחקים לגבי איזה רכב לרשום על שם מי. הורים לתאומים מקבלים שני אישורים חינמיים, אבל מאחר שהמנוי פוקע ברגע שהילד משתחרר, כדאי לעשות את המנוי עבור הילד שסביר שישתחרר מאוחר יותר או משהו כזה. לא רלבנטי אלינו בכל מקרה (תודה לאל). חוץ מזה, אנחנו מקבלים לוקר וצידנית קטנה (חשוב מאד להובלת חלב אם לפגייה). הצידנית היא מתנת עמותת לה"ב – למען הפגים בישראל. אני מודה ששמעתי על העמותה הזו עוד הרבה לפני שהיא נהייתה רלבנטית עבורנו וזה תמיד קצת שעשע אותי. כאילו הפגים הם איזה מגזר כזה שיוצא להפגנות (בלי למחזר יותר מדי מהדמיון הפורה שלי מהפוסט הקודם, אתם יכולים להשלים לבד את התמונה – אינקובטורים חוסמים את איילון וכל מיני תמונות כאלו).

ובכן, כידוע קארמה היא כלבה ועכשיו המליצו לי לעיין באתר שלהם ולמצוא שם מידע חשוב שיסייע לנו להבין ולהתמודד יותר טוב עם המצב החדש. זוכרים את הערב הקשה שעבר עליי לבד בבית? כשהבנתי שזה באמת קורה? אז באותו לילה התקשיתי מאד להירדם והחלטתי לגלוש קצת באתר של לה"ב דרך הנייד. איכשהו, שני הקישורים הראשונים שהגעתי אליהם הכילו סטטיסטיקות קשות על בעיות התפתחויות כאלו ואחרות של פגים ומיהרתי לסגור את הטלפון הנייד וליתר ביטחון גם לשים אותו מתחת למיטה. בהקשר הזה נזכרתי שלפני כמה שנים טובות, חבר טוב שלי חלה במחלה לא סימפטית. אחרי האבחון הראשוני הוא הלך להתייעץ עם הרופא שלו שאמר לו: דבר ראשון, אל תקרא באינטרנט על המחלה. לכל אחד יש את המחלה שלו ובאינטרנט סביר שתקרא דברים קיצוניים, מפחידים ובעיקר – לא רלבנטיים למחלה שלך. אז ידע הוא כוח? או בורות היא אושר? בכל מקרה, אני החלטתי שזה לא יעזור לי לדעת מה אחוז לקויות הלמידה הקשות של פגים, כשכרגע דפנה עוד בטיפול נמרץ. כשזה נוגע אליך, זה כבר לא סטטיסטיקה, זו מציאות. אתה המאה אחוז של עצמך. עם המחשבה הזאת ניסיתי להירדם.

אז אמנם נרדמתי, אבל הבוקר, ממזר שכמותו, מגיע בכל יום ואיתו ההתמודדות החדשה. אם נחזור לעובדת הפגייה שתדרכה אותנו לגבי כל העניינים הלוגיסטיים, אז הגיע הזמן לספר על הדרך של הפגייה לשמור אותך בלופ – סמס יומי. בכל יום (כמעט) בתשע בבוקר, אתה מקבל סמס שמודיע לך באיזו מיטה ממוקם ילדך החמוד (או החמודה) ומה המשקל שלו. שקלתי להכניס כאן איזו הלצה על אנשים שעוקבים באובססיביות אחרי המשקל שלהם, אבל המשקל של הפגים זה עניין רציני מדי מכדי להתבדח עליו (שזו דרך אחרת להגיד שלא מצאתי בדיחה מספיק טובה). בכל מקרה, משקל זה פקטור עיקרי מאד בחייו של הפג ובעיקר – בחיים של הוריו. עלייה במשקל משולה לעלייה מהירה בסולם החברתי. פג ש"מקבל במשקל" (כפי שאומרים בפולנית עתיקה) יזכה לצאת מטיפול נמרץ מהר יותר, לעבור מאינקובטור לעריסה, ולבסוף – לצאת הביתה. כששני הורי פגים נפגשים, המשפטים הראשונים שהם יחליפו ככל הנראה יישמעו כמו קודים למתבונן מהצד: "אצלנו? 26 פלוס 3, 943". "יפה! אצלנו 29 פלוס אחד אבל 847". מאחר שמי שקורא את הפוסט הזה הוא כבר ככל הנראה קורא מנוסה ובקיא בהלכות פגים, יש להניח שהקוד פשוט למדי לפענוח – החלק הראשון הוא השבוע שבו התרחשה הלידה והחלק השני הוא משקל הלידה.

אצל דפנה שמחנו לגלות שהמשקל שלה היה באמת 943 גרם, גבוה יותר מההערכה שהייתה לפני הלידה. ידענו עוד, שתינוקות מאבדים ממשקלם אחרי הלידה. זה קורה אצל כל תינוק וגם אצל תינוקות שנולדו לפני המועד. כל הידיעה הזו לא עזרה לנו כל כך כאשר בבוקר של יום רביעי קיבלנו את ההודעה הבאה:

ידענו שזה מגיע. ברור שידענו. אבל זה 150 גרם! אצל תינוקת ששוקלת רק 950 גרם! זה….אחוז כלשהו מהמשקל שלה! (אני לא חזק בחשבון, מצטער). אני זוכר שאני קיבלתי את ההודעה בזמן שהלכתי מהאוטו לפגייה והסתכלתי עליה למשך כמה שניות טובות בלי להבין ממש. אחרי זה נזכרתי וניחמתי את עצמי שכן, ידענו את זה, וכל התינוקות יורדים במשקל בהתחלה. ואז יערה בדיוק התקשרה אליי בוכה, כי היא גם ראתה את ההודעה. לא בוקר מוצלח.

למה המשקל באמת כל כך חשוב? אז חוץ מהעובדה הברורה שעלייה במשקל מסמנת התפתחות תקינה ומאפשרת לתינוק לפתח כל מיני מנגנונים חיוניים, היא חלק מארבעת הקריטריונים החשובים לשחרור.

כבר בהתחלה אומרים להורים מה קו הסיום, בשביל שנדע לאן לשאוף. אז ככה, בשביל להשתחרר, הפג המצטיין צריך:

1. להגיע לשבוע 36, לפי הספירה המקורית של ההריון;
2. לשמור על חום גוף (ולא, באינקובטור זו לא חוכמה, וגם לא בעריסת בחימום);
3. לנשום לבד;
4. לאכול לבד;
5. לשקול לפחות שני ק"ג;
6. להפגין התנהגות טובה ורוח צוות (זה לא ממש, אבל צריך להכליל איזה סעיף סל בשביל המשפטנים שקוראים את הבלוג. וכן, חשבתי כבר לקרוא לזה סעיף "סל-קל", אבל יש אפילו גבול להומור פגייה שאני מרשה לעצמי פה);

כמו שחדי העין מכם הבחינו – סבלנות ממשיכה להיות שם המשחק בכל מה שנוגע לטיפול בפגים השובבים.

איפה אנחנו היינו בשלב הזה? ילדה ששוקלת 800 גרם, שבוע 26 (פלוס 3!), נושמת עם משקפי חמצן, ואוכלת דרך זונדה. לפחות בתחום ההתנהגות הטובה היא הצטיינה. האחיות אמרו שהיא פייטרית קטנה ונאחזנו בזה, בהיעדר דברים אחרים להיאחז בהם בשלב הזה.

אז זה השבוע הראשון. אסור לשכוח שגם חיכינו לתוצאות של בדיקות דם, לראות אם הזיהום שגרם ללידה גם הגיע אליה. חוץ מזה מחכים לאולטרסאונד ראש (פגים נוהגים לסבול מדימומים במוח), ומוזהרים שבדיקת העיניים שהיא תעבור בעוד חודש היא טראומטית להורים ועוד כל מיני. לגבי הבדיקת עיניים, סתם שתדעו – מי שעשה בדיקה כזו ודאי זוכר את הנוהל – מטפטפים טיפות להרחבת אישונים, מחכים קצת ואז אומרים לך להסתכל הצידה, למעלה, למטה וכו'. עד הקטע של להסתכל לצדדים – גם אצל פגים זה ככה. מקבלים טיפות להרחבת אישונים ונהנים. אבל, פגים נוטים להיות לא ממושמעים ולא להסתכל לאן שאומרים להם. לכן, הפרופסור המומחה משתמש בסוג של מקל בשביל להזיז את גלגל העין למקום הרצוי. נשמע נפלא, נכון?

בשביל לא לסיים בכזו נימה קודרת, אני רוצה לעבור לפינה של "הפגייה מעליבה חפצים דוממים".

 

ובמעבר חד לשיר הפוסט – ברוח מה שכתבתי לעיל, לפעמים, עדיף לא לדעת את כל מה שאפשר לדעת בנוגע לנושא מסוים. למשל, סיבוכים אפשריים בפגים. לפעמים, לדעת פחות זו החלופה הטובה יותר. ובכן, איזה שיר יכול להתאים יותר משיר שזו בדיוק הכותרת שלו? כבונוס – זה שיר שאני מאד אוהב וקליפ שאני מאד אוהב, אם כי הצפייה בגרסה המלאה שלו עלולה להיות מעט…בוטה, לצופים מסוימים. תהנו.