זן ואמנות החזקת הפג או: האם פגים חולמים על מוניטורים חשמליים?

ראשית, תודה רבה לכל המגיבים. למרות שאנחנו כבר כמה שבועות בתוך החוויה, אנחנו עדיין שמחים לקבל חיזוקים, עידודים (ומספר מפתיע של אנשים שהסיפור שלנו מזכיר להם סיפור דומה שלהם). אז תודה. זה עוזר מאד. הייתי ממש רוצה להגיב באופן אישי לכל אחד, אבל זה נראה לי טרחני מדי, אז…קחו את זה באופן אישי בבקשה.  ועכשיו לפוסט הנוכחי.

מאירועי הפרקים הקודמים: נולדה לנו פגה בשבוע 26. זה די ממצה, לא?

אז כמו שפירטתי בפוסט הקודם, מצאנו את עצמנו, למרות כל התחזיות, אוחזים בפגה מצטיינת שנולדה למעשה בחודש השישי להריון (כותרת אלטרנטיבית לפוסט הזה הייתה: "שישה ירחי לידה"). העובדה שכל הרופאים אמרו ליערה שהיא לא מדאיגה אותם ושהיא לא תלד, גרמה לנו למשבר אמון קל עם אמירות רפואיות נוספות שנשמע במהלך השבועות הקרובים.

אבל אני מקדים קצת את המאוחר.

לפני זה, הנה רשימה לא ממצה: וינסטון צ'רצ'יל, אלברט איינשטיין, פבלו פיקסו, סטיבי וונדר ועוד ועוד. כן, אלו הפגים הייצוגיים ברמה הגבוהה ביותר. סטיבי וונדר הוא אמנם דוגמה מפוקפקת משהו, כי העיוורון שלו הוא תוצאה של הפגות שלו, אבל בכל זאת – מוזיקאי מוכשר וכאלה.

יש רגעים שאתה ממש לא מבין את הנשים האלו שבוחרות ללדת במועד. הן לא מבינות שפגות זו הדרך להצלחה ותהילה חובקת עולם?

וחזרה לסיפור שלנו. כמו אחרי כל לידה, יערה הועברה למחלקת יולדות ואני המשכתי לחוג בינה לבין טיפול נמרץ לבין ניסיון לראות פה ושם את הילדים הגדולים יותר (הפקדנו את הילדים הגדולים אצל ההורים של יערה עם זכויות ביקור לנו ולהם פה ושם).

החוויה של לשהות במחלקת יולדות אחרי לידת פג היא לא הכי נעימה, בלשון המעטה. מחלקת יולדות הוא לרוב מקום שמח. הרבה בני משפחה זורמים פנימה, בלוני הליום בכל פינה, מגשי אוכל ובעיקר – הרבה יולדות שמזמינות בולמוס של סושי מג'פאניקה. וכמובן, הפריט האופנתי החיוני – עגלת תינוק של המחלקה, כשבתוכה ישן בשקט תינוק או תינוקת חדשים מהניילונים. רציתי לכתוב שבפנים ישנים תינוקות קטנים, אבל אחרי שקיבלנו קצת פרופורציות, התינוקות האלו נראו לנו עצומים. לחיים ענקיות, ראש שממלא את כל העריסה, אצבעות של פסנתרן רוסי מתקדם, הכל. ואנחנו? אנחנו במחלקה, כשמסביבנו קולות שמחה ואין לנו ממש ילד או ילדה במובן המקובל של המילה. כלומר, יש, כמובן, אבל כל כך קשה לתת לתחושה הזאת לחלחל כשאנחנו כאן והיא שם.

אפילו שיחות הטלפון שהגיעו מחברים, בני דודים וכו', היו מוזרות. כולם כמובן עודדו ותמכו, אבל פתחו גם בברכת "מזל טוב". קשה להסביר עד כמה הברכה הזו הרגישה לנו לא במקום באותו זמן. "מזל טוב"? אתה בטוח שזה מה שרצית להגיד?

המרחק הפיזי בין מחלקת יולדות לטיפול נמרץ הוא אפסי, אבל הוא מרגיש כמו אוקיינוס שלם שקשה לחצות. ובאותו מישור, גם את האינקובטור אפשר לפתוח ממש בקלות ולהניח ידיים על הילדה, אבל ההרגשה היא של חציצה ענקית, שמקשה על החיבור הזה, שכל כך חשוב בימים הראשונים.

כבר בכניסה לאיזור המאובטח יותר של ההורים, אתה נתקל בשלט שמכוון אותך למקום המיוחד יותר, המאתגר יותר.

וגם בתוך האיזור של הפגייה, אנחנו צריכים ללכת לאיזור של מחלקת טיפול נמרץ.

בלידות הראשונות, יערה ואני הרשינו לעצמנו להתפנק במלונית. גם שם, איפה שניתן לנצל לכאורה את התינוקייה של המלונית ולזכות בשנת לילה טובה, תמיד רצינו את הילדים לידינו. חוץ מהשעות הספורות אחרי הלידה, הילדים היו תמיד איתנו. ופתאום, גם לידה שלא צפינו וגם הריחוק הזה…מאד לא פשוט.

בימים הראשונים רציתי לדבר על הילדה וגיליתי שאני מדבר עליה בלשון זכר. זה פשוט מאד – היא יצאה והוכתרה מייד בתואר "פג". פג זה זכר, ולכן הייתי צריך לתפוס את עצמי מדי פעם ולזכור שאני מדבר על ילדה ולא על ילד. ויותר מזה, שאני מדבר על הילדה שלי, ולא על איזה פג אקראי שבמקרה אני אמור לשמור עליו. הניתוק הזה, הרגשי בעיקרו, היה מאד קשה.

יש מן מיתוס כזה, שאבות מתחברים לצאצאים שלהם רק אחרי שאלו מתחילים לדבר. עד אז הם לא מרגישים שיש טעם לתקשר, או איזה בולשיט כזה. אני אישית מת על השלב הסופר מוקדם הזה. יש בו מתיקות כזו, כשכל יום יש משהו חדש, כשהם מתחילים לתפוס דברים, להרים את הראש, לחייך. זה נפלא. ופה…כל השבועות הראשונים, למעשה החודשים הראשונים, הולכים לעבור בבית החולים, לא על מזרן פעילות בבית.

אבל חזרה לסדר הדברים. יערה, כאמור, הייתה בחדר יחד עם עוד יולדת (שילדה בזמן, כך שבלוני הליום של פו הדב ריחפו מדי פעם לחלק שלנו של החדר, וגרמו לי לרצות לדרוך עליהם באופן שאינו משתמע לשתי פנים). בבוקר שאחרי הלידה, צעדו אלינו בסך הגורמים המסייעים של הפגייה. עובדת סוציאלית שבאה לבדוק שאנחנו עדיין בחתיכה אחת, יועצת הנקה שמייד הנחיתה הוראות ופקודות רלבנטיות ואפילו נציגה של משרד הפנים בבית החולים שסיפקה לנו תעודת לידה, מספר זהות וגרמה לנו להתחבט בסוגיית השם. החלטנו שלא להחליט על המקום.

יערה טופלה באנטיביוטיקה, מאחר שהלידה נגרמה בסופו של דבר מזיהום לא ברור. כבר בחדר הלידה הרופאה המיילדת הביטה בעיון בשלייה ואמרה שרואים שמשהו שם לא הכי תקין. גם התינוקת קיבלה אנטיביוטיקה רחבת היקף, אבל זה סטנדרט מקובל בפגייה. החשש הכי גדול שלנו בשלב הזה היה שהתינוקת גם נולדה עם הזיהום. למען האמת, המינוח המקובל הוא "מזוהמת" – לבדוק אם התינוקת מזוהמת. הבעיה היא, ואני יודע שזה נשמע מוזר, שזה נשמע לי נורא שיפוטי. תינוקת מזוהמת זה נשמע כאילו היא הלכה להתפלש בבוץ ועכשיו אנחנו מנסים לשכנע אותה להתקלח. בכל מקרה, בשביל לבדוק אם יש זיהום או לא, צריך לחכות כמה ימים עד שהתוצאות יחזרו.

זה למעשה מסכם באופן יפה את המהות הראשונה של הטיפול בפגים – סבלנות. בימים הראשונים שמענו מכל מי שדיבר איתנו את המילים "סבלנות", "אורך רוח", "דרך ארוכה" וכל מיני ואריאציות. לא למותר לציין, שלא יערה ולא אני מצטיינים בסבלנות בחיי היומיום שלנו, כך שהאתגר בהחלט היה משמעותי. מה שעזר לנו בתחום הזה הייתה העובדה שהפגה החמודה לא הראתה סימני זיהום ולכן יכולנו להיות רגועים במידה מסוימת (מידה קטנה אמנם, אבל זה די מסתדר עם המידה הקטנה של התינוקת).

בשביל לגרום לנו להבין את המצב, רופאה בפגייה אמרה לנו שאין דבר כזה פג שהולך בקו ישר. כולם הולכים איזה שני צעדים קדימה (עולים במשקל, נושמים טוב יותר) ואז צעד אחורה (בדיקת אולטרסאונד חשודה ועוד כל מיני דברים מפחידים). במצבי אז, עם חוסר שעות השינה וההלם, הרשיתי לדמיון שלי להשתולל ודמיינתי שבלילה, כשאין אף אחד, הרופאים מוציאים את הפגים מהאינקובטורים ובודקים איך הם הולכים בקו ישר ואז יש המון פגים קטנים שמנסים לדדות על המרצפות של טיפול נמרץ. טוב, חוסר שעות שינה כבר אמרתי, נכון?

במשך השבוע המשכנו בגיחות לפגייה, לנסות להבין מה התפקיד שלנו בכל הסיפור הזה. ובכן, לא רב בשלב הזה. זמן לא רב אחרי הלידה, התפרסמה באופן מקרי כתבה בעיתונות על פגייה של בית חולים אחר. מנהל הפגייה שם אמר שהרפואה לא יכולה לעשות הרבה עבור הפגים כי הפגים צריכים שני דברים עיקריים: חלב אם והיעדר סטרס.

חלב אם זה די ברור ונכון גם לגבי ילודים שנולדים לאחר תקופת הריון מלאה. היעדר סטרס זה גם הגיוני בסך הכל – את הליך הגדילה העוברים אמורים לעשות בחשיכה מוחלטת, צפים להם בנעימות במי שפיר, הקולות של העולם החיצון מעומעמים על ידי שכבת המגן החיצונית וכל שאר ההטבות והצ'ופרים שגלומים ברחם. כשהם יוצאים החוצה, הכל קצת יותר מלחיץ. כשהם לא סיימו עדיין להתפתח כמו שצריך בבטן, הלחץ של העולם החיצון עלול לפגוע בגדילה שלהם. לכן – כמה שפחות סטרס, יותר טוב.

בשביל לדאוג להם לסביבה נטולת סטרס, שמים את הפגים בטיפול נמרץ. חדר שמואר 24/7 בתאורת ניאון חזקה, עמוס במוניטורים ואינקובטורים מצפצפים ומדי פעם דוקרים אותם בשביל לבדוק סוכר, גזים בדם ועוד. זה נשמע כמו תלונה, אבל ברור שאין חלופה אחרת בשביל לשמור עליהם באופן צמוד אחרי הלידה. הרעיון הוא לנסות למצוא איזון סביר בין הלחץ הבלתי נמנע, לבין הצמצום שלו. ייאמר לזכות הצוות שהם מודעים לחשיבות של השמירה על השקט ולכן יש מעין שלט אלקטרוני של אוזן שמנטר את רמת הרעש. ירוק זה מצוין, צהוב זה קצת רועש וכשהנקודה האדומה נדלקת – אז כבר ממש רועש. בטיפול נמרץ הנקודה האדומה היא די קבועה, לאור כל האקשן שמתרחש שם כמעט ברציפות.

אז כמו שהסברתי בפוסט הקודם, אפשר לבוא ולהניח ידיים דרך האינקובטור על הרך הנולד. מגע אנושי, בפרט של ההורים, אמור להשרות שלווה ורגיעה על התינוקת. יש סיפורים ידועים שמהללים את חשיבות המגע הגופני – בזמן שההורה מניח את ידיו על התינוק, האחות יכולה אפילו לקחת בדיקת דם מבלי שהתינוק יתמרמר יותר מדי. אז בימים הראשונים מה שיכולנו לעשות זה לבוא, לשבת ליד האינקובטור ולשים ידיים, באופן סטטי למדי. אני הרשיתי לעצמי מדי פעם לחרוג מהפרוטוקול ולהחמיק ליטוף קטן על קווצת השיער שלה.

אבל המגע הגופני החשוב ביותר שניתן להעניק לפגים החדשים הוא הקנגורו. שמעתי את המושג הזה במעורפל בתחילת הסאגה שלנו, אבל מהר מאד הבנו שזה ה-דבר, לכל ההורים שרוצים להיות בעניינים בעסקי הפגות. לראייה – הוא זוכה לשלט פרסום גדול בכניסה לפגייה.

אז מה זה בעצם? ובכן, לפני הרבה שנים, כשהייתי בכיתה ד', עם תחילת שיעורי האנגלית בבית הספר היסודי, טרחה המורה שלנו ותלתה פתגמים ואמרות שפר באנגלית, למען נחכים ונשתפר. אחת מהאמרות שנחקקו בזכרוני הייתה – Necessity is the mother of all inventions. מסתבר שגם הקנגורו לא שונה במובן הזה.

לקראת סוף שנות השבעים, הייתה מצוקה קשה בקולומביה בכל הנוגע לאינקובטורים. אינקובטור זה דבר יקר, דרום אמריקה זה דבר עני יחסית ונוצרה בעיה. בגלל המחסור הזה, אמהות ישבו עם התינוקות צמודים לגופן, עור לעור, בשביל לשמור על חום הגוף. באופן שהפתיע את הרופאים, הסתבר שהילדים האלו הראו אחוזי שרידות גבוהים יותר, עלו במשקל יותר, האמהות ייצרו יותר חלב אם ועוד המון השפעות ברוכות. אז פגיות ברחבי העולם אמצו את השיטה הזו, בה התינוק מונח ערום כמעט לחלוטין (למעט חיתול) על פלג הגוף העליון החשוף של ההורה.

את התינוק עוטפים בשתי שמיכות וחובשים לו כובע גרב והשמחה רבה. בשביל שהקנגורו יביא באמת לתועלת המיוחלת, צריך לעשות אותו לפחות למשך שעה. מסתבר שפגים חוטפים עצבים אם מזיזים אותם יותר מדי, אז בשביל שהטראומה של ההוצאה מהאינקובטור תיבלע בתוך הקנגורו, צריך לעשות לפחות שעה. לפחות מספקים בפגייה כסאות נוחים מאד וכורסאות בשביל לשבת בכיף עם הכרבול הקטן הזה.

ועכשיו – תשובות לשאלות נפוצות: כן, גם אבות עושים קנגורו. לא, לא צריך לגלח את שיער החזה. כן צריך להתקלח. לא צריך לחטא את החזה או להשפריץ על עצמך ספטול. לא, היא לא נחנקת מהשיערות גם כשהיא עם הראש ככה. לא, זה לא מסוכן ומזהם. כן, צריך לפעמים לחלץ ממנה שיערות לפני שהיא חוזרת לאינקובטור (כן, שאלו אותי הרבה על שיערות בחזה, מה לעשות).

בהתחלה, למרבה הצער, אי אפשר לעשות קנגורו. כשהיא רק נולדה, חיברו לה את האינפוזיה דרך כלי הדם בטבור. מטבע הדברים, אי אפשר להניח אותה על הבטן ככה עלינו, כי זה ימעך שם את העניינים. אז היינו צריכים לחכות שזה יוסר בשביל להתחיל ובינתיים להסתפק במגע הסטטי דרך האינקובטור.

אבל אחרי כמה ימים, החליפו את העירוי הטבורי בצינור שנכנס דרך היד (אל תשאלו, גם הליך שנשמע מפחיד וטוב שלא היינו לראות אותו בזמן אמיתי) ואז יכולנו סופסוף להוציא את התינוקת הקטנה ולשים אותה עלינו.

ואז….אז נקענו את הצוואר כי היינו עסוקים בלהסתכל על המוניטור.

כן, בפגייה קורה תהליך מאד מעניין. אתה מרגיש חסר אונים לחלוטין מבחינת הטיפול בילד שלך. אפילו להחליף חיתול זו משימה קשה ומאתגרת (ואני לא צוחק בכלל). אתה רק רוצה לקבל איכשהו חזרה את השליטה על רווחתו של היצור הקטנטן והזעיר הזה. בדיוק בשביל זה בראו את המוניטור. המוניטור מאפשר לך להרגיש כאילו אתה מגדל טמגוצ'י קטן. שמרת על המדדים – ניצחת. זה לא מחזה נדיר להיכנס לפגייה ולראות הורים עומדים עם הידיים בתוך האינקובטור והראש נעוץ עמוק בתוך המוניטור שנמצא מעל האינקובטור. למעשה, אתה מוצא את עצמך מגדל את המוניטור. אם המוניטור היה בסדר היום, אתה מרוצה. אם אחד המדדים יורד, אתה מסתכל על המוניטור בתקווה, מחכה שהוא יתאושש, מקווה שהוא ייצא מזה. מדי פעם אחות אקראית תנזוף בך ותגיד שתסתכל על הילדה ולא על המוניטור, כי המוניטור זה האחריות של האחיות ולא שלנו. אבל, בינינו, יש מכשיר שמנטר את הילד הרבה יותר מהעין הלא מקצועית שלך – אתה לא תקדיש לו חלק ניכר מהזמן? כמה הורים באמת יכולים לקבל כלי נפלא כזה של מדדים אובייקטיבים של התינוק שלהם צמוד ללידה?

אתה מתחיל להתמכר לצפצוף. אתה יודע מתי יש צפצוף רגוע יחסית (אור צהוב במוניטור) לבין צפצוף עצבני (אור אדום שמהבהב באטרף). האחיות גם יודעות להבדיל ואתה רואה מתי הן מתעלמות כי זה לא דורש התייחסות לבין הזמנים בהם הן קופצות לבדוק שהכל במקום ואף חיישן לא זז.

הוצאה לקנגורו זה כר פורה לחיישנים שזזים, מוניטורים שצווחים בטירוף כאילו המצב קריטי והתקף לב בינוני להורה המודאג. האחיות בדרך כלל מרגיעות אותך בחיוך ואומרות שהכל בסדר ואם הילדה לא כחולה/אפורה וכו' – כנראה שהכל בסדר. אז בימים הראשונים אתה יושב בקנגורו, מרוכז במצב מדיטציה מתקדם, ואז איזה צפצוף מחריד את שלוותך. כמובן שאחרי זמן לא רב אתה גם לומד להבחין בין סוגי הצפצופים ויודע מתי אפשר להמשיך לשבת רגוע. טיפ חשוב – הצפצוף המפחיד ביותר הוא הצפצוף שמבשר שהמים באינקובטור נגמרו (צריך שם מים בשביל לשמור על הלחות). זה צפצוף חזק שמלווה באור אדום בוהק והוא בערך הדבר הכי פחות דחוף שיש בטיפול נמרץ. כנראה שלאינקובטורים היה לובי חזק בוועדת הצפצופים או משהו כזה.

אבל העיקר הוא כמובן הקנגורו. אולי הטעיתי אתכם באחת מהפסקאות לעיל. את התינוקת אנחנו לא מוציאים ומחזירים – רק האחות יכולה לעשות את זה. יש שם הרבה חוטים והרבה דברים וכמובן – התינוקת קטנה בצורה בלתי נתפסת ולהרים אותה ולהזיז אותה נראה כמו משימה למקצוענים בלבד. אז לתחושת חוסר האונים אפשר להוסיף את זה שאתה יושב על הכסא, פלג גוף עליון חשוף ומחכה שהאחות תניח עליך את הילדה. באחת מהפעמים, היה לי קשה להבין איפה התינוקת בכלל, מרוב שהיא הייתה מכורבלת כמו טאקו תינוקת בתוך הסדין שלה. כמובן שזה גם יוצר כמה מצבים משעשעים, בהם אתה מגלה לפתע שאתה ממש תשמח לקפוץ לשירותים, אבל אתה מסונדל עד שהאחות תשים לב אליך והיא בכלל בקצה השני של החדר עם פג שצריך סיוע דחוף ואתה מחשב את קיצך לאחור. בינתיים זכינו גם בהסמכה על גבי האינקובטור, למרות שהיא לא אומרת הרבה, כי אנחנו עדיין זקוקים לאחות בשביל תהליך ההוצאה והחזרה.

באחת מהפעמים שהיא הייתה מונחת עליי בקנגורו, הצלחתי לנתק את המבט מהמוניטור ולהסתכל קצת על הילדה שלי מקרוב. מה שהצלחתי לראות (כי זו זווית קשה מאד להתבוננות) זה שהיא ישנה עמוק, והעיניים העצומות שלה מרצדות במהירות. זה אומר שהיא חולמת! ואז חשבתי – על מה יש לה לחלום כבר? איזה תמונות תת ההכרה שלה מצליח לייצר, איזה חוויות היא הספיקה לצבור בשביל לחלום עליהן? קיוויתי שהיא מרגישה לפחות מוגנת וחמימה עד כמה שאפשר. תינוקות הם באופן כללי חסרי אונים כאלו, אבל היא…אם היא מתעוררת באמצע הלילה באינקובטור ואנחנו לא שם, לא יצליחו לשמוע אותה בוכה, עם הקול החלש שלה וכל הצפצופים האחרים. זו לא מחשבה קלה ללכת איתה הביתה בסוף היום, אבל המליצו לנו המלצה חמה ללכת ולישון את הלילות בבית. גם בשביל הילדים הגדולים יותר וגם בשבילנו. מאחר שזו ריצת מרתון ולא ספרינט, אנחנו צריכים לשמור את הכוחות להמשך הדרך (אני למשל, מוצא לעצמי טקסים קטנים שעוזרים לי לשמור על שגרה – למשל, אני מנסה תמיד לחנות באותו מקום בחניון יולדות, ליד העמוד הזה. אני יודע, יש בזה אלמנטים לא הגיוניים, אבל גם שבוע 26 זה לא בדיוק הדרך הנורמלית לעשות דברים, נכון?)

ואחרי שבוע, הבנו שהגיע הזמן לתת לה שם, לילדה שלנו, החדשה והקטנה. כל הזמן לא ידענו איך לקרוא לה, אולי קצת פחדנו להתחבר כשהכל כל כך אפוף אי ודאות ומחניק. ידענו שחלק מהניתוק שלנו ממנה והעובדה שאני לפעמים מדבר עליה בלשון זכר וכל הסוריאליזם של המצב הזה, נובע בין היתר, מהעובדה שעדיין לא נתנו לה שם. אז ביום חמישי, כמה ימים אחרי הלידה, עמדנו ליד האינקובטור, החלפנו עוד כמה רעיונות על שמות ובסוף החלטנו, שזו התינוקת שלנו ומגיע לה שם ומעכשיו היא תגדל איתו. הנחנו עליה ידיים וביחד בירכנו אותה בברכת ברוכה הבאה אלינו – דפנה.

ובכל זאת צריך גם שיר לסיום. אז בחרתי שיר ששמעתי הרבה בחודשים האחרונים, הרבה לפני סיפור הלידה. השיר הומלץ לי על ידי חבר יקר והוא הפך במהירות לאחד מהשירים החביבים עליי. אפשר גם לקשר את המילים לסיפור של דפנה, אפשר לקשר אותם לסיפורים אחרים ואפשר סתם ליהנות מהמנגינה הנהדרת.