ילד שלישי מגדל את עצמו (מחוץ לרחם) – סיפורי פוגה

אחרי הרבה (מאד) זמן שלא כתבתי פה, חשתי צורך להחיות את הבלוג בשביל לספר סיפור אחר לחלוטין. מוזמנים לקרוא. אני מזהיר מראש, זה קצת ארוך והקריאה אינה מומלצת לחולי לב או לנשים בהריון (בייחוד).

אני מעריך שאת השורה התחתונה כבר הבנתם מהכותרת (או מהקישור בפייסבוק או סתם כי אמרתי לכם). אבל חשבתי שאולי כדאי גם לכתוב את הסיפור המלא של איך הפכנו פתאום להורים לפגה קטנה מאד (מאד!), בלי לתכנן בכלל.

הכל התחיל עם כאבי בטן של יערה ביום שישי בערב. באופן חשוד, הכאבים הופיעו מדי כמה דקות והזכירו משהו שדומה כמעט אבל לא בדיוק לגמרי לצירים (פרסים למזהי הרפרנס העמום הזה). אני ניסיתי לדחוק בה לקחת אקמול וללכת לישון, בעיקר כי רציתי לראות קצת טלוויזיה בשקט, אבל אחרי כמה התייעצויות טלפוניות הוחלט שמאחר והיא ובשבוע 26 להריון, מיון זו הדרך הבטוחה יותר.

לשמחתנו המיון היה ריק למדי ודי במהירות יערה חוברה למוניטור. אחרי כמה דקות האחות אמרה שהיא ראתה ציר קטן. אופס. לא נעים, אבל בינתיים לא נורא. זה יכול לקרות בגלל מגוון סיבות וזה לא אומר כלום.

אחרי עוד כמה דקות האחות אמרה, לא בהתרגשות גדולה מדי, "טוב, גם ניתן לך זריקה להבשלת ריאות". המבט שחלף על הפנים של יערה היה פשוט הלם מוחלט. אין לי מושג איך אני נראיתי באותו רגע, אבל היה לי ברור שאין שום קשר בין זריקה להבשלת ריאות לביני. מה לי ולזה? למי שלא בקיא, נסביר בקצרה שעוברים בשבועות האלו עוד לא ממש גמרו להתבשל, ולכן, הם לא ממש מסוגלים לנשום בעצמם אם הם במקרה יוצאים החוצה. בניגוד לתינוקות רגילים שהריאות שלהם כבר מוכנות כשהם יוצאים לאוויר העולם ואז יש בכי מרגש בחדר הלידה, אצל פגים זה רחוק מלהיות המקרה. לכן, נותנים זריקה עם סטרואידים ועוד כל מיני דברים כימיים סבוכים שאמורים לעזור לעובר, למקרה שהוא ייצא. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתה לנו סוג של הכרה שיכול להיות שתהיה כאן לידה. אני לא קניתי את זה עדיין והייתי בטוח שהכל יהיה בסדר. כאמור לעיל – מה לי וללהיות אבא לפגה בשבוע 26? אני יודע לקבל ילדים כשהם אפויים לגמרי. בכל מקרה, את הזריקה נתנו ליערה, חיברו לה עירוי קטן עם נוזלים והמשכנו לחכות. יערה ניסתה לנמנם על המיטה, ואני ניסיתי למצוא תנוחה על הכסא לידה. לניסיונות ההירדמות שלי לא תרמה העובדה שהייתה יולדת בחדר לידינו שנרדמה אחרי מנה מסיבית של אופטלגין והפליאה לנחור בווליום שאיים להחריש גם את המוניטור שלנו. מדהים לאיזה דברים אתה שם לב בשלוש בלילה במיון.

בשלב מסוים זכינו גם לראות רופאה נחמדה שאמרה שהצירים מאד חלשים ולא מרשימים אותה. כחלק מהבדיקה נבדק גם האורך של צוואר הרחם. צוואר הרחם עמד על 32 סנטימטר, כאשר 25 הוא הגבול התקין (פחות מזה, ואפשר להתחיל את הדרך לחדר הלידה). אנחת רווחה. הוסיפו ליערה גם ונטולין לאינפוזיה, שאמור לעכב או לעצור את הצירים. בשלב הזה, בדיקות הדם של יערה חזרו וגילינו שיש עלייה בלויקוציטים. למי שלא זוכר את הסדרה "החיים" – מדובר בכדוריות דם הלבנות, מה שמרמז על זיהום או נוכחות של חיידק. זה מאד מסוכן בהריון ובאמת עלול להוביל ללידה מוקדמת במקרים מסוימים. מצד שני, ליערה לא היה חום, רגישות בבטן, דופק גבוה או כל אחד מהסימנים האחרים שיכולים להעיד על זיהום. נזכרנו שהיה לה זיהום בחניכיים לפני שבוע בערך, אבל היא קיבלה אנטיביוטיקה עבורו. בקיצור – לא סביר שיש כאן באמת זיהום.

אחרי המתנה של כמה שעות, היה ברור שאנחנו צריכים להישאר בהשגחה צמודה. מסתבר שליד מיון יולדות יש שלושה חדרים המכונים "היחידה" (הומאז' לסיירת מטכ"ל, כנראה). קיבלנו אחד מהם ואני שידרגתי את עצמי לכורסה נפתחת, לא הכי נוחה בעולם, אבל נוחה בהרבה מהכסא האומלל שהיה לי בחדר הבדיקה. יערה המשיכה לקבל טפטוף של כל מיני דברים לוריד ואני גיליתי איך מרימים את הרגליים בכורסה בלי צורך בידית. אחרי כמה זמן החלטנו שננסה להירדם. משום מה, החדר עצמו היה בטמפרטורות סיביריות, עם מזגן שמכוון על 19 מעלות, ללא אפשרות לשינוי. ניסיתי להתכסות באחד מהסדינים הדקים שחיכו לנו בחדר, וזה עזר בערך כמו להתכסות עם…כלום, בעצם. באיזשהו שלב מיששתי לעצמי את האף וחשבתי שהוא ינשור מהקור. אבל נשמע שאני מתרכז בעיקר בקשיים שלי בשלב הזה. יערה עדיין סבלה מהצירים, שהיו בתדירות של כל שבע-עשר דקות בערך, אבל לקראת חמש בבוקר שנינו הצלחנו לצנוח לתוך שינה טרופה עד שבע וטיפה.

יערה התקשרה לאחותה, עינת, שהיא רופאת ילדים בתל השומר וביקשה שהיא תבוא להיות קצת איתה. אני נסעתי הביתה לנסות לישון קצת לפני שאני חוזר לבית החולים. אחרי שלושת רבעי שעה של שינה טרופה, הצלצול של הטלפון הסלולרי העיר אותי. עניתי מטושטש אבל הקול של יערה בוכייה הנחית אותי מייד לתוך המציאות. עשו לה בדיקה נוספת וצוואר הרחם התקצר ל-17 ס"מ. אתם לא צריכים לגלול למעלה. 25 ס"מ זה הגבול התקין (בהנחה שאין לידה בפתח). לא חדשות הכי טובות.

קמתי אפוף לגמרי וקצת מוטרד. איכשהו הצלחתי להתארגן ולנסוע לבית החולים לנסות להבין קצת יותר טוב מה המצב. לא שכחתי לקחת איתי הפעם בגדים ארוכים. אם אני הולך להעביר שם עוד לילה, לפחות שלא אקפא. יערה הייתה באותו מקום שבו השארתי אותה לפני שעתיים ועינת ישבה לידה. יערה דרשה לדעת מעינת מידע על פגים והטיפול בהם, בעוד שאני המשכתי להרגיע את עצמי (בלב), שכל הנושא הזה לא קשור אליי בכלל. בינתיים גם הגיעה אלינו רופאת ילדים "רשמית" יותר מטעם בית החולים שהסבירה לנו על לידת פגים, בפרט בשבוע הזה. בין המעדנים הכלולים בתפריט – סיכוי שהיילוד לא ינשום עצמאית לאחר הלידה, דימומים במוח, חשש לזיהומים, דוקטוס (בחיי, תחפשו את זה בגוגל) ועוד דברים שגורמים לך להגיד – אולי תפסיקי להסביר ופשוט תתחילי לחלק לנו איזה כדור הרגעה במרשם?

בינתיים המשיכו לתת ליערה עוד מגנזיום ועוד זריקה להבשלת ריאות (שיהיה, למה לא?) והצירים הלכו והתרחקו קצת אחד מהשני, תוך שהם גם קצת נחלשים. יערה עצמה כבר הייתה קצת חלשה ומבולבלת בשלב הזה. מסתבר שמגנזיום זה דבר טריקי. כשנותנים אותו הוא יכול לגרום לתחושות של חום, בלבול, טשטוש בראייה ועוד. חוץ מזה, בזמן שמקבלים אותו, מוגבלים לשתייה של שני ליטר בלבד למשך 24 שעות (או משהו כזה. אל תתפסו אותי במילה. יש תמיד לפעול בהתאם להוראות הרופא). כמובן שאת יערה עדכנו לגבי המגבלה הזו דקה אחת אחרי שהיא גמרה לגמוע ליטר וחצי בשלוק בודד. את החצי ליטר הנותר היא הקציבה לעצמה בלגימות מדודות במיוחד.

בהתחלה המגנזיום לא כל כך השפיע על יערה, אבל לאט לאט נהיה לה קצת חם ומטושטש וצירים מדי פעם. בקיצור, לא פיקניק. בינתיים היום חלף, אחיות התחלפו, רופאות התחלפו והמשכנו להיות אופטימיים שהצירים מתרחקים בסך הכל. הפעם הגעתי יותר ערוך לשנת הלילה והיה לי פחות קר. יערה ואני הצלחנו לישון לסירוגין, היא במיטה ואני בכורסה הנוחה יחסית, שגומלת לך רק בכאב צוואר מפלח כשאתה מתעורר. הקצנו באזור שבע ואני ניגשתי בצעדים נחושים לחדר האוכל של מחלקת יולדות להביא לה ארוחת בוקר ממיטב ירקות העונה ומעדני חלב מהמאה הקודמת (ידעתם שעדיין מייצרים באדי? וניל?!).

הספקתי לחזור בזמן לסבב הרופאים. הגיעו לחדר מועצת גדולי המחלקה, שהציגו את עצמם כפרופסור זה, פרופסור זה ודוקטור זה. כולם נשמעו מאד חשובים ואחד מהם גם הצטייד בקול בס סמכותי (אחד אחר היה דומה באופן חשוד מאד לגבי עמרני, אבל לא הספקתי לברר את העניין). הם דיברו בטון מרגיע, הזכירו את "תעודת היושר" שיש ליערה בדמות שני ילדים שנולדו במועד. סיכום הביקור היה במילים: יש סיכוי מאד מאד קטן שתלדי מאת הפרופסור. ציטוט מדויק  (ויערה גם מבקשת להוסיף שהמילים "את לא מדאיגה אותנו" נאמרו לא מעט פעמים).

אחרי זמן לא רב בישרו לנו שאנחנו עולים למחלקת הריון בסיכון גבוה להמשך אשפוז והשגחה. היינו בתחושה שזהו – עוד כמה ימים פה להשגחה ונחזור הביתה. אני דמיינתי שיערה בטח תהיה בשמירת הריון ואני אצטרך לפרפר קצת עם הילדים. לא נורא, העיקר שהילדה תצא בזמן ותהיה אפויה כמו שצריך.

לקראת הערב הילדים באו לבקר את יערה במחלקה. הם גילו שדלת עם עין אלקטרונית זה מקור לא אכזב לשעשועים ואני הייתי עסוק בלפחד שהם ייתקעו במישהי שנושאת שלישייה בבטן. זמן לא רב לפני שהם עזבו, יערה החלה לעוות שוב את פרצופה בהבעות כאב. שאלתי בלחישה מה קורה, והיא אמרה לי ששוב כואב לה, ושוב בתדירות גבוהה. מאחר שגם ככה כבר נהיה מאוחר, רמזנו להורים של יערה שיקחו את הילדים ויערה ואני חזרנו לחדר וביקשנו מהאחיות שישלחו אלינו מישהי שתוכל לחבר ליערה מוניטור ולבדוק מה מצב הצירים.

זכינו באחת ממתנדבות בית החולים שבילתה כמה וכמה זמן (ואז עוד כמה וכמה זמן) בניסיון לתפוס את הצירים והדופק באמצעות המוניטור. אחרי שלא הצליחה קראה לאחות. יערה ניסתה להסביר להן שיש נקודה ספציפית שעובדת אצלה בשביל לקבל קריאה של הצירים, אבל האחות בחרה נקודה אחרת, תוך שהיא מסבירה שהרחם הוא שריר ואין חשיבות למיקום. אחרי שנקלט איזה צירון קטן במוניטור, האחות אמרה שזה לא מרשים מאד. יערה, שבשלב הזה כבר סבלה מכאבים חזקים יותר, ביקשה לראות רופאה בהקדם כי היא חשבה שזה דווקא כן מרשים.

נשלחנו להמתין ליד חדר האולטרסאונד בקצה המסדרון. הרופאה עוד הספיקה לקבל לפנינו עוד מישהי (שהגיעה אחרינו! למה?) עד שאנחנו זכינו להיכנס. יערה כבר הייתה במצב כאוב לחלוטין ובקושי יכלה לדבר מבעד לדמעות הכאב. הרופאה ביקשה ממנה לשכב ובמקום לשלוף את מכשיר האולטרסאונד בדקה האם יש פתיחה. יערה הסתכלה עליה המומה ושאלה: יש לי פתיחה? הרופאה אמרה: כן, יש לך פתיחה של שלוש אצבעות.

מכירים את מודל קובלר-רוס? במקור הוא נועד לתאר אנשים שמתמודדים עם בשורה שהם חולים במחלה סופנית. מדובר בחמישה שלבים. ההתחלה היא בשלב ההכחשה (פתיחה? מה פתאום? בטח טעות), שמתחלף בכעס (למה דווקא אצלי עכשיו? למה זאת שהייתה לפניי לא בפתיחה עכשיו?) עובר למיקוח (אני מוכנה לשלם הרבה כסף בשביל שתפסיקי את השטות הזאת עכשיו, יש בטח משהו שאפשר לעשות), מחריף לדיכאון (מה הטעם? לידה בכזו שבוע…שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה) ומסתיים בקבלה (טוב, זה מה שיש ונתכונן כמה שאפשר לזה).

ובכן, אני נתקעתי בשלב ההכחשה. בסדר, יורדים לחדר לידה. לא קרה כלום. נעצור קצת את התהליך בכל זאת. אז לא נגיע לשבוע 39, אולי נגיע ל-34? משהו כזה.

יערה, לעומת זאת, ניתצה את המודל לרסיסים ועברה מייד לשלב חדש ובלתי מוכר – פאניקה. היא לא הצליחה להקשיב לרופאה, להקשיב לי, להקשיב לשום דבר למעשה. אני לא ארחיב בתיאורים, אבל כן. בדיוק מה שאתם מדמיינים.

במהלך האשפוז הקצר שלנו, בין שישי לראשון, היו כמה פעמים שיערה התלוננה שהרופאים או האחיות לא מגיעים אליה בתדירות מספיק גבוהה. עינת, שהיא רופאה כזכור, אמרה לה: תסמכי עליי, את לא רוצה להיות העדיפות העליונה של הצוות הרפואי.

ובכן, עכשיו זכינו לחוות מה זה להיות העדיפות העליונה. בחדר צצו במפתיע עוד שתי אחיות (בחיי שאין לי מושג מאיפה הן הגיעו). כסא גלגלים נשלף, יערה הולבשה בחלוק. כל מיני מילים נזרקו באוויר, הודעות דחופות לחדר הלידה, עוד מדדים נלקחו. האחות התחילה לגלגל את יערה בכסא הגלגלים דרך איזו מעלית סתרים של מקרי חירום ואני הלכתי אחריהן, מחזיק ביד את הבגדים של יערה ואת מעט התקווה שעוד הייתה לי שמדובר שוב באיזו אזעקת שווא.

הגענו לחדר הלידה, כשכל הדרך שמעתי דיבורים שנוגעים אלינו, אבל לא מופנים אלינו. החדר הזה רחוק מדי, אני רוצה אותה קרובה יותר, שימו אותה שם, עכשיו לא, עכשיו כן, נתחיל פה ואחר כך נראה.

הגענו לחדר הלידה ופגשנו באחות מיילדת נחמדה מאד שמייד התחילה בחיבורי מוניטורים ושאר מרעין בישין. מבלי לדעת, האחות הזו היא גם הראשונה שפתחה במסורת מפוארת שאנו חווים עד היום. אפשר לקרוא למסורת הזו בחיבה – מסורת פג"י – הפג הייצוגי. כל מי ששומע שאנחנו אוחזים בפגה, ממהר לספר לנו שהוא ראה פעם מישהו שהיה פג והפג הזה….ווי ווי, מפקד טייסת רופא שני מטר שגם מבשל והוא נהדר עם הילדים. אז האחות הזו סיפרה לנו שבעלה היה פג ואמא שלה הייתה האחות בפגייה שלו או משהו כזה וככה הם הכירו. נדמה לי שהיה מעורב שם גם סופרמרקט, אבל אני לא זוכר. קרו המון דברים במקביל. כמובן שבעלה הוא מוכשר ומוצלח ומטר שמונים ומשהו.

בינתיים הגיעו לחדר שלנו שלוש(!) רופאות. לא יודע אפילו למה. כנראה רצו לחזות בפלא. אחת מהן נכנסה למצב רוח פילוסופי-רוחני-דתי ואמרה ליערה שאלוהים נותן מה שהוא נותן, אבל מבחינה רפואית עשו את כל מה שיכלו עבור הפגה לעתיד. נתנו הבשלת ריאות, נתנו מגנזיום. מה רע? ממש טיפול עשרת אלפים. אני חשתי שיערה לא נרגעה במיוחד מהסיפור הזה. ייאמר לזכותה שבשלב הזה היא נסוגה מהפאניקה והפכה לשילוב מסוים של דיכאון יחד עם קצת כעס והרבה חשש. אני בינתיים הלכתי למעלה להביא את הדברים שלנו שנשארו במחלקה, תוך שאני חושש מאד שלא אמצא את הדרך שלי חזרה לחדר הלידה (זה מסובך). קצת לפני גם התקשרתי לאחות של יערה בדחיפות, כי רצינו שהיא תבוא להיות איתנו. הטלפון צלצל כמה פעמים עד שהיא ענתה וכבר לפי הטון שלה שמעתי שהיא מבינה שמשהו פחות נחמד קרה. אמרתי לה שירדנו לחדר לידה והיא מיהרה לומר שהיא מגיעה.

בינתיים נכנסה הרופאה הבכירה יותר שהסתובבה שם וביקשה שלא יבדקו יותר פתיחה, כי יש לה רעיון נחמד. אולי התינוקת תיוולד בתוך שק מי השפיר. זה קורה לפעמים, וזה לכאורה מגן עליה יותר מחיידקים, במקרה שבאמת יש זיהום. בינתיים החליטו שלא כדאי לתת ליערה אפידורל, כי אם יש זיהום, אז הדקירה עלולה להכניס אותו למקומות נוספים.

אני בינתיים החלפתי לחולצת המזל שלי, שאותה אני לובש לכל הלידות (אוטומציה ירוחם, למקרה שתהיתם. אל תשאלו למה יש לי חולצה של אוטומציה ירוחם, אבל תסתפקו במידע הזה – יש לי חמש כאלו. לבשתי אותן בלידה של הילדים הגדולים יותר. הן נוחות מאד). עינת ואני ישבנו לצד יערה והחזקנו לה את היד בצירים החזקים יותר. אני תהיתי למה לא עושים קיסרי. זה היה נראה לי מטורף שמצפים מתינוקת קטנה כל כך למצוא את דרכה החוצה בחושך. אמרו לי שיש יתרון למעבר בתעלת הלידה. חשתי שמיציתי את הידע הרפואי שלי בשלב הזה.

בשלב הזה אני חושב שעדיין הייתי בהכחשה. זה פשוט לא הסתדר לי בסיפור של עצמי (אני יודע שזה מושג די עמום, אבל אני אנסה להסביר). לכל אחד יש איזה סיפור שהוא מספר לעצמו על עצמו. חלק מהסיפורים טובים, חלק פחות. יש כאלו שהסיפור שלהם הוא – אני לא מסוג האנשים שזוכים במקום ראשון או נהיים מפורסמים. יש כאלו שמספרים לעצמם דברים חיוביים יותר וכלליים יותר כמו – דברים רעים באמת לא יקרו לי. תאונות דרכים, מחלות, זה דברים שקורים לאנשים אחרים. סוג משוכלל של הדחקה ומנגנון לשיכוך חרדות. אצלי, לא היה אף פרק בסיפור שאמר שאהיה אב לפגה. זה לא נמצא שם בעלילה. במקביל להכחשה, ההבנה שכן, זה קורה, התחילה לחלחל אליי. ההבנה שהחיים הולכים להתהפך במאה ושמונים מעלות, לפחות לתקופה הקרובה, אם לא לכל החיים. לידה בשבוע כזה? יש שלל תסריטי אימה לכל המעוניין. מה בדיוק מחכה לנו בסוף הלידה הזו? יש מחשבות שכמה שאתה מנסה להדחיק וכמה שאתה מנסה להגיד להן ללכת מפה תיכף ומייד – הן נשארות שם, מכות שורש ומפתחות תת מחשבות נוספות. אולי בהזדמנות אני ארגיש בשל להגיד מה היו המחשבות האלו, אבל בינתיים אני אשאיר את זה ליד הדמיון.

אז העברנו כמה שעות קצרות של צירים עד שהם התחילו להתגבר ממש. יערה שאלה את הרופאה אם היא לא רוצה לשנות לה תנוחה בשביל שהלידה תתקדם והרופאה צחקה שזו לא לידה שרוצים לזרז. יערה השיבה לה שבמקרה הזה הן בניגוד אינטרסים. בשלב מסוים כבר אישרו ליערה לקבל אפידורל, אבל זו לא הייתה נראית כמו אופציה ריאלית והלידה המשיכה להתגלגל. אחרי כמה זמן גם פקעו מי השפיר. אני אחסוך את התיאורים הפלסטיים ממש, אבל זו הייתה ירידת מים כמו שרואים בסרטים. הנה הלכה התכנית של להיוולד בתוך שק השפיר. בשלב הזה כבר ממש לא הבנתי למה לא עושים קיסרי. פחדתי שאלו מים מיקוניאליים (הסתבר בדיעבד שאלו היו קרישי דם כי התחילה היפרדות שלייה) ואז זה לא בדיוק אידיאלי להמשיך בלידה רגילה. בינתיים גלגלו לחדר אינקובטור נייד וזה השלב שבו התחלתי כנראה קצת לבכות. זה היה רגע קשה.

התינוקת כבר ממש התחילה לצאת, אבל רצו לעכב את הלידה קצת בשביל שהרופאה הבכירה מהפגייה תגיע. בלידה כזו חייב להיות נוכח רופא ילדים והייתה עדיפות שתהיה נוכחות בכירה ככל האפשר. בקיצור, הייתה סיטואציה הזויה שבה אנחנו מחכים לרופאה שתגיע והתינוקת לא יוצאת פשוט בכלל שהרופאה השנייה מונעת ממנה לצאת באמצעות שתי אצבעות. בשלב מסוים כבר אי אפשר היה לחכות יותר ואני שומע את הרופאה אומרת: זהו. התינוקת בחוץ. לא האמנתי. הצצתי לרגע ואכן, ראיתי תינוקת קטנה (מאד) מכורבלת ובוכה. היא בוכה! הכינו אותנו לזה שהיא לא תבכה, אולי תהיה כחולה אולי מי יודע מה. אבל היא בוכה. אמרתי ליערה בהתרגשות שהיא בוכה, אבל יערה לא שמעה אותה. הרופאה אמרה לכולם בתקיפות לשתוק לרגע ואז יערה הצליחה לשמוע את הפעייה הקטנה שלה. התחילה טוב.

בניגוד לילדים האחרים שלי, הפעם נמנע ממני התענוג של לחתוך את חבל הטבור והרופאה עשתה את זה לבד (רציתי לתת קצת עצות לרופאה, כי היה נראה לי שהיא לא מקצועית בזה כמוני, אבל החלטתי לשתוק בשלב הזה). אחרי עוד כמה שניות מתוחות לקחו את התינוקת לעמדת פגים חדשים. בשלב מסוים נזכרו שגם צריך איזה אבא בתמונה ומישהו דאג להביא אותי לעמדה.

ראיתי את הפגה הקטנה שוכבת על הגב, נראית די רגועה בנסיבות העניין, כשמצמידים לה מסיכת חמצן לפנים. הייתי מוכן לאפשרות שיצטרכו להנשים אותה בצורה יותר חודרנית, ולכן מסיכת חמצן הייתה באמת הרע במיעוטו. רופא הילדים אמר לי בחיוך שהיא בסדר, אבל היא מאד קטנה ויש דרך מאד ארוכה לפניה. הנהנתי. שיגיד מה שהוא רוצה. יש ילדה בחוץ, היא נושמת. זה כבר לא מעט.

איכשהו הצליחו לשים אותה באינקובטור (היא נורא קטנה, לדעתי אפשר בקלות לאבד אותה בין השמיכות שם) והתחלנו לשנע אותה לכיוון התינוקייה. אני הלכתי אחרי השיירה, שכללה שני רופאים ועוד כמה אחיות. בדרך מישהו עוד נזכר לענוד עליי את צמיד ההורים הטריים ואני לא שמתי לב אפילו לאן הולכים. הלכתי אחרי האינקובטור, מנסה שלא ישמעו אותי בוכה יותר מדי. זה לא תמיד עבד ואחת האחיות הניחה עליי יד מנחמת ואמרה לי שאת המבחן הראשון שלה, התינוקת עברה בהצטיינות (זה למעשה נכון. לתינוקות שנולדים עורכים מבחן בשם מבחן אפגר, שנועד להעריך את המצב שלהם אחרי הלידה. המבחן בודק פרמטרים כמו דופק, נשימה, צבע ועוד. הציון המירבי הוא 10. הפגה המצטיינת קיבלה ציון תשע בדקה שאחרי הלידה וציון עשר חמש דקות לאחר מכן. מצטיינת). התהלוכה האינקובטורית הזו עצרה לבסוף בטיפול נמרץ, שעומד להיות הבית שלה ושלנו לזמן הקרוב.

אפוף לגמרי, הנחו אותי להשפריץ ספטול לחיטוי על הידיים, לעטות חלוק חד פעמי מוזר ואז יכולתי לצפות בה מקרוב שוב באינקובטור. אמרו לי שאין בעיה להניח עליה ידיים, רק לא ללטף ממש, כי עוד אין לה עור במובן המקובל של המילה. זה הרגיש מאד מוזר, אבל מצד שני – חיוני.

חזרתי משם לחדר הלידה, שם יערה עוד התאוששה. מסתבר שללדת ילדה קטנה מאד ובלי אפידורל, זה מתכון להתאוששות מהירה מאד. יערה כבר יכלה ללכת לבד ובסך הכל הייתה במצב טוב. שוב התחלנו בתהלוכת לוגיסטיקה של העברה למחלקת התאוששות, שממנה צריך לעבור למחלקת יולדות וכו'.

עינת התעקשה שגם יערה תלך לראות את התינוקת הקטנטנה לפני שהיא תקרוס לשנת הלילה. הצלחנו לשכנע את האחראי בהתאוששות שהכל יהיה בליווי רפואי ובעזרת כסא גלגלים. התגלגלנו חזרה לטיפול נמרץ וגם יערה זכתה לחוות את אותה חוויה ראשונית של נגיעה בילדה השלישית והקטנה שלנו. לקחנו נשימה עמוקה והבנו שמעכשיו אנחנו מתחילים דרך ארוכה, מעורפלת, לא ברורה, מסוכנת לפרקים, אבל היא חלק מהסיפור החדש שאני מספר לעצמי. בסיפור הזה אני באמת אבא לפגה קטנה מאד, אבל זה סיפור שאני מקווה ומאמין שיהיה לו סוף טוב. הכי טוב שרק אפשר.

הגעתם עד לפה? אנא, יותר מתמיד, השאירו תגובה, אפילו קצרצרה.