סיום מפואר בלחיצת כפתור

הכותרת נראית קצת דרמטית, אבל הכל יוסבר בהמשך.

אז שוב שלום. אחרי דממה ארוכה, שכללה את תקופת הבחינות וטיול משפחתי לא קצר באופן יחסי, שבתי לעדכן את הבלוג. רציתי להספיק ולעדכן עוד בשנת 2014, אבל מייד עם החזרה מהטיול תקף את רוב בני המשפחה צינון קשה וענייני הבריאות נאלצו לדחוק את ענייני הבלוג. התנצלותי על העיכוב.

לפני הפוסט עצמו – הקדמה. לא מזמן נתקלתי בכתבה הזו. למי שאין זמן או סבלנות לקרוא, אני אתמצת ואומר שמדובר בהחלטה של אמזון להסיר ספר מהחנות שלהם בגלל שיש בו עודף מקפים. לדברי אמזון, ריבוי המקפים עלול "לפגום בחווית הקריאה". אחרי קצת רעש הספר חזר למדפים, אבל הסיפור הזה יחד עם מספר הערות שקיבלתי לאורך חיי הבלוג גרמו לי לחשוב על סגנון הכתיבה שלי. למי שהספיק לשים לב, אני עושה שימוש נרחב בסוגריים, בין אם הוא נדרש ובין אם לאו. זה משעשע אותי ומלווה את הכתיבה שלי די מתחילתה, גם בתקופות שהייתי חוטא בכתיבת סיפורים קצרים. אני לא מתכוון לשנות את הסגנון בשלב מאוחר זה, אבל לכבוד הפוסט זה החלטתי להציב לעצמי אתגר של פוסט שלם ללא סוגריים! בהצלחה. למען הסר ספק, זה תקף רק לפוסט הנוכחי, ולאחר מכן אני מתכוון לחזור לפזר סוגריים לכל עבר.

הערה מנהלתית נוספת: שקלתי לאחד בין פוסט הבחינות ופוסט הטיול אבל הייתה לי תחושה שזה עלול לצאת עמוס מדי, אז החלטתי על פיצול פוסטים ואני מקווה שכל אחד מהם יוכל לעמוד בזכות עצמו. בפוסט הזה יהיה הרבה מלל ומעט תמונות – כפיצוי הכללתי הרבה מוזיקה נחמדה בסוף. מקווה שתהנו.

ולגופו של עניין – סוף נובמבר ומחצית דצמבר הוקדשו לתקופת הבחינות. מאד מאתגר לנסות ולתאר תקופת בחינות, כי יש רק מספר מוגבל של דרכים שבהם אתה יכול לתאר ישיבה בספרייה מתשע בבוקר ועד חמש אחר הצהריים. ואז, אחרי ארוחת ערב משפחתית והשכבות, חזרה לספרים לעוד כמה שעות. התכניות המפוארות שלי להתחיל ללמוד כבר בחופשת חג ההודייה או לחלופין, להקדיש כל ערב שעתיים למבחן האחרון, קרסו אל מול המציאות, אז נותרתי עם לו"ז די צפוף להשלמת הפערים ולניסיונות להכין סיכומים יעילים ומועילים.
כאמור – ניסיון לתאר את הלימודים עצמם באמצעים ספרותיים מקובלים דורש כנראה כישרון ספרותי רב משלי, אז אני אסתפק בתיאור האווירה שסבבה את התקופה הזו. וחוץ מזה, הנה תמונה מייצגת, עם כוס ויסקי שנחה על חומרי הלימוד, לצורכי השראה.

החדשות כאן עסקו בעיקר במתיחות הבין-גזעית שהתעוררה עקב שני אירועים שונים: ירי של כוחות משטרה בצעיר שחור, מייקל בראון, בעיר פרגוסון ומוות של גבר שחור, אריק גרנר, במהלך מעצר. שני האירועים התרחשו אמנם בתקופת הקיץ, אבל המהומות בעיר פרגוסון והסערה התקשורתית סביב האירועים האלו לא שככה. מייקל בראון נורה למרות שעל פי מספר עדויות, הוא הניף את ידיו באוויר והיה לא חמוש. אריק גרנר מכר סיגריות מחוץ לחנות, תוך שהוא עובר על חוקי רוכלות מקומיים של ניו יורק. כששוטרים באו להתעמת איתו, הוא התלונן שהם תמיד נטפלים אליו ונמאס לו. בשלב מסוים השוטרים, חמישה במספר, מזנקים עליו ומנסים להכריע אותו. באירוע, שצולם כמעט מתחילתו, ניתן לראות כיצד אחד השוטרים תופס אותו באחיזת חנק, שהשימוש בה נאסר בנהלים הפנימיים של משטרת ניו-יורק. אריק גרנר, ששקל כ-200 קילו, גם סבל מאסטמה והמילים האחרונות שלו, עליהן הוא חוזר שוב ושוב היו: I can’t breathe. הוא נפטר מאוחר יותר בבית החולים. אני חוסך מכם קישורים לסרט. מי שממש רוצה, יכול למצוא בקלות בגוגל.
הסיבה שהאירועים האלו תפסו כותרות דווקא בתחילת דצמבר הייתה החלטות של חבר המושבעים הגדול בפרגוסון ובניו-יורק בקשר להעמדה לדין של השוטרים שהיו מעורבים באירועים האלו. חבר מושבעים גדול זה הליך במשפט הפלילי האמריקני שאין לו ממש מקבילה בדין הישראלי. זה הליך שבו התביעה צריכה להראות שיש לה עילה להגיש כתב אישום. זה רף נמוך מאד, לא של "מעל ספק סביר" ואפילו לא של נטל הוכחה מעל 50%. ההליך רק נועד להבטיח שהתביעה לא מגישה כתבי אישום באופן שרירותי או לא מבוסס. ההליכים מתבצעים לפני חבר מושבעים גדול, שמורכב מאזרחים רגילים שמקבלים זימון לשבת בחבר המושבעים. כל ההליך כולו הוא מאד "קל" לתביעה. שופט ניו-יורקי בעבר אמר שאפשר לקבל כתב אישום גם נגד כריך. הסיבה היא שההליך כולו לא מתנהל כמו משפט פלילי רגיל: התביעה היא היחידה שמציגה ראיות, אין פרקליט מטעם ההגנה, ההחלטה של חבר המושבעים אינה צריכה להיות פה אחד ועוד. בשנת 2010, מתוך 162,300 הליכים בפני חבר מושבעים גדול, רק 11 הסתיימו בתוצאה של אי הגשת כתב אישום.
הפרופיל התקשורתי הגבוה של שני המקרים, הסמיכות היחסית ביניהם וכמובן, העובדה שמדובר בשוטרים לבנים מול אזרחים שחורים גרמה למתח רב סביב החלטות חבר המושבעים הגדול בשני המקרים. ההחלטות ניתנו בסוף נובמבר ובתחילת דצמבר, כל אחת במדינה הרלבנטית. בכל אחד מהמקרים הוחלט שאין לתביעה עילה מספקת להגשת כתב אישום כנגד השוטרים. ההליכים בפרגוסון חרגו מהניהול הרגיל של חבר מושבעים גדול בכמה וכמה נקודות, אבל אני לא אלאה אתכם בפרטים פרוצדורליים משפטיים נוספים. אני מניח שאתם יכולים להניח לבד שהתגובות ברחוב לא היו אוהדות, בלשון המעטה, להחלטות הנ"ל. המהומות התחדשו בעיר פרגוסון. אתלטים בליגת הפוטבול וב-NBA לבשו חולצות עם הכיתוב I can’t breathe, כאזכור למילים האחרונות של אריק גרנר.

איך כל זה קשור לחיים כאן בברקלי? בשני מישורים עיקריים. במישור הראשון, התחלנו לקבל מיילים לגבי מצבנו הנפשי. האם אנחנו חשים שאנו לא מסוגלים להתרכז בבחינות בגלל ההחלטות האחרונות של חבר המושבעים? קטעי עיתונות מניו-יורק בישרו לנו שסטודנטים למשפטים באוניברסיטת קולומביה קיבלו את האפשרות לדחות את מועדי הבחינות שלהם, בגלל המתח הנפשי שבו הם מצויים עקב ההחלטות האחרונות. אני מודה, שאולי באופן חסר רגישות, זה קצת שעשע אותי. אני זוכר שבישראל ניגשתי לבחינות והגשתי עבודות גם בזמן שאוטובוסים התפוצצו ברחובות ואף אחד לא הציע לי סיוע למתח הנפשי שלי. אז אולי זה אומר שהמציאות בישראל מוזרה ולא המציאות בארצות הברית, ואולי אני, כגבר לבן, לא באמת מבין מהו דיכוי גזעי ותחושת קיפוח ואולי, כרגיל, אין אמת אחת. המישור השני כבר שעשע הרבה פחות. ברקלי ידועה במודעות החברתית הגבוהה שלה. מפגינים רבים יצאו לרחובות, חלקם סטודנטים וחלקם סתם, בהעדר מילה טובה יותר, טרמפיסטים שראו הזדמנות מצוינת לביזה מאורגנת. המשטרה לא חסכה באמצעים והגיבה בגז מדמיע, חסימות כבישים, מסוקים ועוד שלל אמצעים. חלק מהעיתונים ציינו את האירוניה בלירות גז מדמיע בהפגנה שבה המפגינים מראש צועקים I can’t breathe. כל בוקר אפשר היה לראות פחי אשפה הפוכים ושרופים, כספומטים מנופצים ועוד. הרבה מאד מההפגנות התרחשו ליד הקמפוס, כי סטודנטים הובילו אותן, לפחות בהתחלה. המיילים מהאוניברסיטה הפכו להיות יותר חוששים והזהירו אותנו לא להסתובב בצירי תנועה ראשיים החל משעות מסוימות. באחת מהבחינות, המשגיחים אמרו שהם קיבלו מידע שהפגנה עומדת להתחיל בעוד שעה, אז הם ממליצים לנו למהר הביתה.

אז זה היה כיף.

בשביל להוסיף עוד התרגשות לתקופה לחוצה ממילא, התחילו ידיעות על סערה גדולה שעתידה לפקוד את אזור המפרץ. לפי התחזיות, זו הייתה צפויה להיות הסערה הגדולה ביותר מזה חמש שנים. שוב התחילו לזרום מיילים מאיימים, המפצירים בנו להצטייד בפנסים, שקי חול, גלונים של מים שיספיקו לנו לחמישה ימים, מזון יבש ועוד ועוד. אתרי האינטרנט הסבירו שהסיבה היחידה שלא קוראים לסופה העתידה לבוא "הוריקן" היא שהוריקן מתרחש רק באזורים טרופיים ואנחנו לא מצויים באחד כזה. כמשפחה, החלטנו להפגין אדישות ישראלית אופיינית, למעט החלטה רגעית לנסוע לסופרמרקט הקרוב ולרכוש פנסים. כשיערה הגיעה לשם היא גילתה שמדף הפנסים רוקן כמעט במלואו והפנסים היחידים שנותרו היו פנסי הלו קיטי.

 

שיא הסערה היה צפוי בבוקר של הבחינה שלי בזכויות יוצרים, שגם כך הייתה מלחיצה מספיק. הלימודים בגנים בוטלו ותחושה כללית של יום הדין שרתה באוויר. הסופה עצמה? ירד גשם. כל היום אמנם, אבל זהו. הייתה גם קצת רוח. הגרמנים למודי החורפים הקשים נחרו בבוז אל מול ה"סופה" בברקלי. למען ההגינות, כנראה שסן פרנסיסקו ספגה קצת יותר וחלקים מסוימים מהעיר נותקו מחשמל למשך כמה שעות, אבל אצלנו – יום גשום.

ועל הבחינות עצמן? אין הרבה מה לומר. מתיש מאד. בסך הכל שלוש בחינות, אבל הרבה מאמץ. בניגוד לבחינות בארץ, לפרופסורים אסור בכלל להתקרב לחדר הבחינה. אין מתרגל שעובר לענות על שאלות, אין פתאום הארכות זמן או דברים משונים כאלו. מה שקיבלת – זה מה שיש. דבר מוזר נוסף, זה המשגיחים. כשאתה מגיע לחדר הבחינה, נמצאים שם בדרך כלל שלושה אחראי בחינה. הם נותנים הוראות, ומחלקים לך טופס כנגד הצגת כרטיס נבחן. אחרי זה – הם יוצאים! וזהו. לא רואים אותם יותר עד סוף המבחן. החדר עצמו ריק לחלוטין ממשגיחים או סדרנים או דודות או איך שלא תקראו לזה. הם לא נכנסים לביקורות פתע, אין מישהו שלפתע מגיע ופותח את הדלת – זה רק אתה ועוד 100 ומשהו נבחנים שיושבים בחדר אחד. כמובן שרוב מכריע של האנשים יושבים עם לפטופים, ובכל המבחנים הגישה לאינטרנט אסורה. איך הם יודעים שלא גלשת? אין לי מושג. אני כיביתי את הוויי פיי בתחילת כל בחינה בשביל שלא יילחץ לי בטעות דפדפן או משהו. יותר מזה – המבחן האחרון שלי היה מבחן בחומר סגור. ועדיין – הייתי עם לפטופ בחדר ללא משגיחים. איך הם עוקבים אחרי זה? האם הם סומכים על קוד הכבוד של ברקלי? התשובה הכי טובה שיש לי כרגע היא, ובכן, כן.

ייאמר לזכותם, שהם לוקחים את עניין הבחינות מאד ברצינות. יש חדר פיקוד לטיפול בכל הבעיות, יש ארוחת בוקר שווה מאד בכל בוקר של בחינה, הם נותנים את הזמן המגיע לך עד הדקה ועוד. כבר ציינתי שאין מועדי ב'? זו נקודת תורפה שהייתי שוקל לתקן. אה, וגם הקטע של השאלות במבחן. מי שעשה מבחן בפקולטה למשפטים יודע איך לקרוא שאלה: כל נתון עובדתי אמור לכסות איזה פסק דין או סעיף חוק או משהו אחר מהסילבוס. פה? עמודים על עמודים של נתונים עובדתיים שלא תורמים לפתרון השאלה. סתם, להוסיף צבע. למזלי, עיון בבחינות פתורות הבהיר לי שזו הדרך המקובלת לכתוב כאן שאלות בחינה.

ועכשיו להסבר לכותרת הדרמטית של הפוסט הזה: ההסבר נחלק לשניים.

החלק הראשון הוא האופן שבו אתה "מגיש" את הבחינה שלך. כשאתה מסיים את המבחן, בהנחה שכתבת על לפטופ, המשגיחים חוזרים לחדר ונותנים לך קוד להעלות את הבחינה באמצעות האתר של ברקלי. ואז אתה מזין את הקוד, מעלה את הקובץ ו…לוחץ על כפתור. זהו. אין את הסיפוק בלהניח את המחברת באופן הפגנתי על השולחן ולצאת מהחדר. אז זה קצת סיום מפואר בלחיצת כפתור.

אבל החלק השני הוא החשוב יותר, כי הוא סופסוף מוביל אותנו לחלק המוזיקלי שמורכב מכמה שירים. בתקופת בחינות אני תמיד מוצא את עצמי שומע המון מוזיקה ואז בדרך כלל שיר אחד גם נתקע לי בראש באמצע בחינה, אבל זה פחות רלבנטי. אז זה סיפורו של שיר אחד כזה. "סיום מפואר בלחיצת כפתור" הוא שם של אלבום ישראלי שהוציא קוב, שאני מחבב אותו מראש כי הוא גם זמר וגם עורך דין והוא אפילו מתעסק בזכויות יוצרים. יש לי איזו הרגשה שאפילו ראיתי אותו בפקולטה בזמן הלימודים בתואר הראשון, אבל אני לא יכול להיות בטוח לגבי זה. בקיצור, יש לי תמיד חיבה למי שעושה עוד דברים מעניינים חוץ מהעבודה היומיומית שלו וקוב הוא מוזיקאי רציני שהוציא כבר כמה וכמה אלבומים. רוצים לחבב אותו גם? תמיד יותר קל להתחיל בגרסת כיסוי, אז קבלו עיבוד מאד מוצלח לטעמי של "שינויי מזג האוויר".

אבל זה לא באמת השיר שלו שרציתי לשים. השירים שאני רוצה לדבר עליהם השבוע נחלקים לשתי קטגוריות. הקטגוריה הראשונה היא "שירים שחבל שלא גיליתי לבד". מה נופל לקטגוריה הזו? זה יותר קשור לעולם שלא נמצא כאן כל כך יותר והוא העולם שבו אתה קונה אלבום או דיסק. נניח ששמעת שיר אחד שחיבבת והחלטת לקנות את הדיסק כולו. פתאום, בשיר מספר 5, אתה מגלה פנינה שאף אחד לא הוציא כסינגל לרדיו, אף אחד לא מכיר וזה שיר מעולה. אתה מרגיש כאילו אתה, לגמרי לבד, הצלחת לגלות איזה מחצב נדיר שאף אחד עוד לא ראה. אתה משמיע את השיר לאנשים אחרים ומרגיש עליו תחושת בעלות. זה קרה לי עם השיר הבא של אלביס קוסטלו, שקניתי את הקסטה שלו בגלל תכנית שיואב קוטנר עשה עליו ב"עד פופ". בתכנית ההיא היה שיר אחד נהדר, שתפס אותי משמיעה ראשונה ובגלל זה קניתי את הקסטה, אבל באופן מפתיע, גיליתי פתאום את השיר הזה, שהיה נפלא.

היום זה כבר כמעט לא קורה, כי מי קונה היום דיסקים או אלבומים שלמים של אמן בשביל שיר אחד? במקרה הטוב אתה קונה את השיר עצמו באייטיונס, או מקשיב לו ביו-טיוב או חלילה מוריד אותו באופן לא חוקי. אז ממש הייתי רוצה לגלות את השיר הבא לבד בעצמי, אבל הוא הגיע מהפנייה של אח של חבר של מישהו שפעם היה איתי בכיתה בפייסבוק. זה מספיק רחוק בשביל להיחשב שגיליתי אותו לבד? בואו נניח שכן. ובלי להכביר במילים – הנה השיר. שיר אדיר בעיניי.

הקטגוריה השנייה של השירים היא "שירים שחבל שלא כתבתי בעצמי". זה שמור לשירים יפים במיוחד, שאתה שומע אותם והלב נחמץ, בין היתר מקנאה במי שהצליח להפיק משהו כל כך נוגע ללב. השיר הבא, שאותו גם לא גיליתי לבד, נופל לקטגוריה הזו. זה שיר של געגועים ושל אהבה נעימה, בטוחה כזו. בגלל שבתקופה האחרונה אני מרשה לעצמי להרגיש קצת יותר געגועים הביתה, אני אסיים איתו. בפוסט הבא – משפחת בר יוצאת לתור את קליפורניה וגם קצת את נבדה.